הדפסה
גרסת PDFהשמאל הרדיקלי רואה אמנם בפלסטינים את קרבנותיה העיקריים של המדינה היהודית, אולם יש להם, לדידו, לא מעט אחים לצרה; נפלה בחלקם הזכות המפוקפקת להוביל רשימה ארוכה של קבוצות ומגזרים אשר נדרסו לכאורה תחת גלגלי הממסד הציוני. ליהודים המזרחים, שעלו ארצה בשנות החמישים, לדוגמה, יש ללא ספק סיבות מוצדקות להתאונן על יחסה המתנשא וחסר ההתחשבות של המדינה. מבחינת האינטלקטואלים והפעילים הרדיקליים המזהים עצמם כ"מזרחים חדשים" או כ"יהודים-ערבים", החשבון ההיסטורי הזה הוא מקור לא-אכזב להאשמות ולטרוניות כלפי "ההגמוניה האשכנזית", ומספק הצדקה לתחושת סולידריות עמוקה עם אחיהם הפלסטינים.31 כפי שמסביר המשורר והמחנך סמי שלום שטרית:
החידוש הרדיקלי המחולל בביקורת של "המזרחים החדשים" הוא ראייתם של המזרחים… כ"קרבנותיה היהודים" של המהפכה הציונית האשכנזית, אחרי הקרבנות הראשיים - הפלסטינים, הנתפסים על ידי הציונות כאויביה. המזרחים, על פי ביקורת זו, צורפו למהפכה הציונית בנסיבות שעליהן לא הייתה להם כל השפעה, כדי לשמש מאגר כוח אדם למאבק הדמוגרפי-טריטוריאלי של הציונות נגד הפלסטינים וכך להקים בעל כורחם את הפרולטריון שעליו נבנתה הכלכלה המודרנית הישראלית שמפירותיה הם לא נהנים…32
התלונות על קיפוחם של היהודים המזרחים אינן חדשות, ובוודאי אינן חסרות שחר (לפחות בכל הנוגע לשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה). אלא שסדר היום "המזרחי הרדיקלי הדמוקרטי" אינו מסתפק בדרישה לשוויון פוליטי, חברתי או כלכלי; הוא חותר, בלשונו של האנתרופולוג יוסי לוס, ל"ניסוח מחדש של הלאומיות היהודית - והפעם כחלק מהמרחב הערבי שבתוכו אנחנו מתקיימים ולא כשלוחה של אירופה הניאו-קולוניאלית והמתנשאת, או כפרק נוסף בסיפור של נרדפות אינסופית".33
ממניין קרבנותיה של הציונות לא ייפקד, כמובן, גם מקומה של האישה. אף שנשים היו פעילות בזרמים המרכזיים של הלאומיות היהודית והגיעו לעמדות כוח והשפעה - אחת מהן, כזכור, אף כיהנה כראש ממשלה - הביקורת הפמיניסטית הרדיקלית מוקיעה את התנועה הציונית ואת המדינה שהקימה ורואה בהן מנגנוני דיכוי פטריארכליים. מי שתוהה במה בדיוק בא דיכוי זה לידי ביטוי ימצא הסבר מאלף בניתוח שמציעה המשפטנית אורית קמיר:
"שוויון האישה" בציונות ובישראל משמעו בראש ובראשונה "הכרה בזכותה של האישה העברייה ליטול חלק בעשייה הציונית בהתאם למקומה ו[ל]תפקידה בהשקפת העולם הציונית המדינית"… במסגרת תפיסה זו, הגבר העברי נועד לגאול את המולדת המחוּללת כבן השב אל אִמו; משימתו היא לשחררה מכובשיה הזרים, להפריחה ולהשיב ימיה כקדם. ביחד עם שחרור המולדת האם, נועדה עשייה זו גם לבטא, לכונן ולהפגין ברבים את הגבריות העברית המתחדשת. בד בבד, על האישה העברייה לשמש עזר כנגדו במשימה זו: לסייע לו בכיבוש המולדת, בבנייתה ובהפרחתה, לתרום לכינון הגבריות העברית המתחדשת וגם להוליד דורות חדשים של גברים עבריים ולגדלם ככאלה.34
מזווית פמיניסטית רדיקלית, התנועה הציונית אשמה, אם כן, בהפיכת האישה לדמות פרוטו-גברית, למכונת הולדה פסיבית ובעיקר לשותפה זוטרה במערכה הכוחנית של "כיבוש המולדת". הנשים הישראליות אמנם עשו כברת דרך ארוכה מאז ימי הקוקו והסרפן, אבל הן חיות עדיין בחברה החושבת במושגים גבריים והכופה עליהן נורמות דכאניות. האפליה שממנה הן סובלות נוכחת, באופנים גלויים וסמויים, בכל תחומי החיים, החל בתנאי התעסוקה וכלה בלשון שבה משתמשים ספרי הלימוד לגיל הרך. ואף שהמאבק לביתוק הכבלים שהושתו על הזהות הנשית תובע, ללא ספק, תעצומות נפש כבירות, הוא אינו מונע מן הרדיקליות להזדהות גם עם קרבנות אחרים של הציונות. "פמיניסטיות מזרחיות", לדוגמה, טוענות לקיפוח כפול ומכופל, וכמותן גם פמיניסטיות פלסטיניות או לסביות.35 חנה ספרן, פעילה מרכזית ב'קואליציית נשים לשלום' וב'נשים בשחור', מדגישה כי "הפמיניזם הזה מחובר לשמאל הרדיקלי בגלל המאבק נגד הדיכוי. אנו יודעות היטב שלא ניתן להילחם נגד דיכוי אחד ובאותה עת להיות שותפות לדיכוי אחר. לא ברור לנו למה אי-אפשר להילחם ביותר מדיכוי אחד בו זמנית".36
ספרן צודקת, כמובן; ואם נאמץ לרגע את נקודת המבט של השמאל הרדיקלי, ברי שהמדינה היהודית מספקת למתנגדי הדיכוי באשר הוא תעסוקה למכביר. ככלות הכל, היא רמסה ברגל גסה, בתקופה כזו או אחרת, גם את החרדים, את מעמד הפועלים, את יהדות התפוצות, את ההומוסקסואלים, את הנכים, את הקשישים, את העובדים הזרים, את ניצולי השואה, את עולי חבר העמים - והרשימה רק הולכת ומתארכת משנה לשנה. לנוכח גודש העוולות, אפשר להבין מדוע מתקשים חלק מן הישראלים המצפוניים יותר להסתפק בשמאלנות הציונית, על הלבטים המרובים וחיבוטי הנפש המאפיינים אותה; האופציה הרדיקלית, החפה מכל ספק, נדמית כבחירה מושכת הרבה יותר.
הבחירה הזו משתלבת היטב, כמובן, באקלים המוסרי השורר בישראל ובמדינות רבות אחרות במערב. מבקר התרבות רוברט יוז העניק לתופעה את הכינוי "תרבות התלונה", ולמקרא חלק ניכר מן הטקסטים שמתוכם ציטטנו לעיל קשה שלא להסכים עם התרשמותו כי ההתקרבנוּת הפכה לסוג של אובססיה בחיים החברתיים של זמננו.37 הביטוי הציבורי הבולט של הלך הרוח הזה הוא פוליטיקת הזהויות הרדיקלית, המבקשת "להעניק קול למדוכאים" אך נשמעת, למצער, כפוליפוניה צורמת של קובלנות נרגנות. במקום לעודד אקטיביזם המבוסס על גאווה אמיתית בזהות היא נשענת לעתים קרובות מדי על טיפוח תחושות של תסכול וקיפוח - על "בכי ונהי", אם לשאול ביטוי מפורסם של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. וראוי לומר: ייתכן שפולחן הקרבנוּת הוא הרבה יותר מ"טרנד" חברתי חולף, המשקף את מועקות השעה; אפשר שהוא מצביע על תמורה עמוקה הרבה יותר - על החלפתו של הסובייקט המודרני הישן, יליד המאה השבע-עשרה, שחגג את יכולתו לאכוף על העולם את תבונתו ואת רצונו, בסובייקט הפוסט-מודרני המולקה, חסר האונים, התופס את עצמו ככלי פסיבי ומעוט ערך במשחקם הברוטלי של כוחות כבירים לאין ערוך.
כך או כך, עמדה ציבורית המתבססת במידה מכרעת על "הזדהות עם הקרבן" - או על הזדהות כקרבן - טומנת בחובה חולשה רבה. מאחר שהיא רוויה בטינה לסמכות, ולרוב גם ברחמים עצמיים, היא תתקשה להתמודד עם כוח השפעה פוליטי אמיתי, אם זה יופקד בידה. מקומה הטבעי הוא בשוליים, ושם גם תבקש להישאר, מאחר שהיא שואבת את הלגיטימציה שלה מתחושת הנרדפוּת. המשוררת האמריקנית מאיה אנג'לו הזהירה מפני מצב עניינים זה כשכתבה על "הקדושה שבלהיות תמיד הצד הנפגע". "כאשר האפשרות לחיים טובים יותר נשללת ממנו שוב ושוב, עלול האדם להשתמש בהדרה הזו כתירוץ לחדול ממאמציו", כתבה. "אחרי הכל, הוא עשוי לחשוב, 'הם' אינם רוצים בי; הם מעדיפים להישאר בבינוניותם ודוחים את המיטב שבי; 'הם' אינם ראויים לי".38
