לשמאל הרדיקלי מוצמד לעתים קרובות התואר "פוסט-ציוני". הביטוי הזה, שנדמה פעם אפנתי ועדכני כל כך, הפך זה מכבר למטבע לשון שחוק, החוטא לא אחת לאמת. חלק מן הרדיקלים מתנערים ממנו לחלוטין, ומסיבות מוצדקות.¹⁹ עמדתם אינה "פוסט-ציונית" - תהא אשר תהא משמעותו של המונח - אלא אנטי-ציונית בלא כחל ושרק; דחייתם את המדינה היהודית מוחלטת ונחרצת, ומתאפיינת תכופות ברטוריקה זועמת ומתלהמת.²⁰ הם פוסלים את ישראל משום שהיא מצטיירת בעיניהם כמדינת לאום קולוניאלית, המדכאת, בצורה כזו או אחרת, את הרוב המוחלט של בני האדם הנתונים למרותה. וכפי שנראה, הביקורות שהם מטיחים בה מצטברות למסה קריטית של שלילה שאינה מותירה לפרויקט הציוני ולו שביב לגיטימציה או תקווה.

בניגוד לשמאל הציוני, המאמין כי ההיסטוריה של מדינת ישראל היא נראטיב של "נפילה", של גירוש מחסד, השמאל הרדיקלי גורס כי העסק העלה ניחוחות לא-נעימים מלכתחילה; הוא מציג את הציונות כפרויקט קולוניאלי שהתבסס מראשיתו על נישול האוכלוסייה הילידית הערבית של פלשתינה. אף שהאשמות דומות הוטחו במפעל ההתיישבות היהודי בארץ ישראל כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, בדרך כלל מצד פעילים קומוניסטים,²¹ יש לזקוף את החדרת הדימוי הזה לשיח האקדמי העכשווי לזכותם - או לחובתם - של "סוציולוגים ביקורתיים" דוגמת ברוך קימרלינג וגרשון שפיר.²² קימרלינג המנוח חיבר במיומנות בין נקודות נפרדות כשתיאר את שיבת ציון המודרנית, על כל מאפייניה הייחודיים, כחלק מתופעה רחבה יותר - ומגונה מן היסוד:

המדינה הישראלית היא שריד אחרון של תרבות אירופית פוליטית וכלכלית, שחלפה מן העולם בצורתה המקורית. תרבות זו טענה לזכותן (ואולי אף לחובתן) של קבוצות אוכלוסייה מן היבשת הישנה להגר מאירופה הצפופה ואוכלת יושביה אל טריטוריות יעד רחוקות, בסיוען או ללא סיוען של מדינות-מעצמות המוצא. אוכלוסיות מהגרים כאלה הקימו חברות ואף כוננו מדינות על חשבון האוכלוסיות המקומיות, ולעתים במקומן. כך הוקמו ארצות-הברית וקנדה, כל מדינות דרום אמריקה ומרכזה, אוסטרליה וניו זילנד, רודזיה, דרום אפריקה הלבנה או אלג'יריה הצרפתית. זו הייתה רוח הזמן שבה נוצרה  הציונות.²³ במקרים מסוימים, שורשיה הקולוניאליים של מדינה לא מנעו מבעדה להיהפך לדמוקרטיה ליברלית, הנוהגת יחס שווה בכל האזרחים החיים בתחומיה, יהיו מוצאם, מינם או דתם אשר יהיו. ארצות-הברית היא דוגמה בולטת. ישראל, על כל פנים, היא סיפור אחר לגמרי. במקום לאמץ דגם אוניברסלי ואינקלוסיבי של אזרחות, היא מגדירה עצמה כמדינת העם היהודי. פוליטיקת הזהות שלה היא פרטיקולרית ואקסקלוסיבית - מאפיין שלא השתנה במידה מכרעת למרות הליברליזציה הניכרת שחלה בתרבות הציבורית בישראל מאז שנות השבעים. עבור השמאל הרדיקלי, די בהגדרה עצמית זו כדי לשייך את המדינה היהודית לצד החשוך, הלאומני והגזעני של האנושות. ההיסטוריון שלמה זנד - מחבר רב-המכר השנוי במחלוקת מתי ואיך הומצא העם היהודי?²⁵ - מתווה את הגנאלוגיה של הרוע:

תיאורה של ישראל כמדינה "פולקיסטית" בנוסח הלאומנות הגרמנית (ובהשראתה המובהקת) מקובל, במידה רבה, על כל חוגי השמאל הרדיקלי ועל המפלגות הערביות שבצִלן הוא חוסה. לטענת חוגים אלה, הזדהותה של ישראל כמדינה יהודית - המשתקפת בסמלים דוגמת הדגל וההמנון ובחקיקה דוגמת חוק השבות - מקצה לערבים החיים בתחומיה מעמד של אזרחים סוג ב'. מאז ביטול הממשל הצבאי ב-1966 נהנים לכאורה ערביי ישראל - או "האזרחים הפלסטינים" בלשון השיח הרדיקלי - מזכויות פוליטיות ליברליות, אולם למעשה "הם מודרים מהאזרחות המלאה במשמעות הרפובליקנית שלה, כלומר מהשתתפות בהגדרת הטוב החברתי המשותף", כדברי החוקרים יואב פלד וגרשון שפיר.²⁷ אזרחות מלאה, במובנה המהותי ולא רק הפורמלי, היא אפוא פריבילגיה השמורה לכאורה ליהודים בלבד. הפלסטינים משני צדי הקו הירוק הם ה"אחר" שהלאומיות הישראלית הציונית לעולם לא תוכל להכיל בקרבה; מנת חלקם תחת המדינה היהודית, שהוקמה הודות לאסונם הלאומי, היא אחת - השפלה מתמשכת. הסוציולוג לב גרינברג, שהאשים את ישראל ב"רצח עם סמלי" של הלאום הפלסטיני,²⁸ טוען על יסוד ניתוח זה שהמשטר המתקיים בתחומי הקו הירוק הוא לא יותר מ"דמוקרטיה מדומיינת".²⁹ עמיתו אורן יפתחאל מעדיף את המונח "אתנוקרטיה".³⁰