תוגתו של השמאל הרדיקלי

אסף שגיב

מתנגדי הציונות מבית אינם אשמים בשנאה עצמית, אלא בייאוש


עמדה זו באה לידי ביטוי חריף במיוחד בספרו של הסוציולוג יהודה שנהב, במלכודת הקו הירוק. שנהב, עד לאחרונה עורך כתב העת הנחשב תיאוריה וביקורת, מקדיש את המסה להתקפה על "פרדיגמת 1967", שבה הוא רואה את "המחסום התודעתי העיקרי הניצב כיום בפני הישראלים בהתמודדות עם הסכסוך ועם מקורותיו ההיסטוריים".9 לדבריו,
כיום נקבעת החלוקה ל"ימין", "שמאל" ו"מרכז" בצורה פשטנית, והמיקום הפוליטי נקבע כמעט באופן חד-חד ערכי לפי העמדה כלפי השטחים שכבשה ישראל בשנת 1967: מי שגורסים כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו במלחמה בשנת 1967 (או חלקם) ולהקים עליהם מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, נתפסים בזירה הפוליטית כ"שמאל" ולהפך… העובדה שהקו הירוק נמחק מן הפרקטיקה ומן התודעה אינה נוכחת במחשבה הפוליטית של השמאל ובפתרונותיו לסיום הסכסוך. אף שחלפו יותר מארבעים שנה מאז אותה מלחמה, השמאל הליברלי רואה בגבולות 4 ביוני 1967 את הגבולות המדומיינים של ישראל. הכיבושים שלאחר 1967 וההתנחלויות בגדה המערבית נתפסים כמצב זמני, תאונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. מלחמת 1967 יצרה סדר יום לשמאל הציוני הישן, אפשרה להעתיק את המרחב ה(לא) מוסרי אל מעבר לקו הירוק וייצבה את עוולות 1948 כבלתי הפיכות. כך מוכחשת העובדה שישראל הפעילה פרקטיקות קולוניאליות עוד לפני 1967 (הממשל הצבאי), ולא רק אחריה, והעובדה שבפועל כבר עתה אנו חיים בחברה דו-לאומית שהעיקרון המשטרי שלה מבוסס על מדיניות של אפרטהייד.10
הטיעון שמעלה שנהב מכוון כנגד הבטן הרכה של השמאל הציוני: הקו הירוק, המסמן בעיני "מחנה השלום" את הגבול בין הקרקע המוצקה של ישראל הלגיטימית ובין ביצת הכיבוש וההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים, הוא מושג משולל אחיזה במציאות. הסכמי אוסלו, בדיוק כמו תכנית ההתנתקות החד-צדדית שנרקמה בעקבות כישלונם המהדהד, מבוססים על אותו דימוי כוזב של הפרדה גיאוגרפית בין ארץ הטוהר, גן העדן האבוד של "ישראל היפה", ובין מחוזות הסיאוב שבהם שולטים הטרור, הקנאות ופריעת החוק. בפועל, גורס שנהב, הגבול הזה אינו קיים, מאחר שמשני עבריו משליטה המדינה הציונית דיכוי, נישול וניצול.
שנהב אינו מאמין שמדובר בשגיאה בקריאת המפה ותו לא; הפנטזיה הפוליטית העומדת ביסוד "פרדיגמת 67'" נועדה לשרת מגזר מסוים, הנהנה - או נהנה בעבר הלא-רחוק - ממעמד הגמוני בחברה הישראלית. המגזר הזה, הוא כותב, מורכב מ"מעמד הביניים הליברלי ורוב אינדיבידואלי דומם של פרופסיונלים: טכנוקרטים, עובדים של השירות הציבורי, פרקליטות המדינה, אנשי אקדמיה במדעי החברה והרוח, אנשי משרד החוץ, גנרלים בדימוס ועיתונאים - רוב מצביעי קדימה, עבודה ומרצ".11 האליטה הבורגנית הישראלית מעוניינת לשמר בכל מחיר את "השליטה הקולוניאלית היהודית במרחב בין הים לירדן", תוך הנצחת הפערים המעמדיים, הלאומיים והמגדריים שעליהם נשען כוחה.12 גם תביעתה לפירוק מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אינה אלא ניסיון נואל לזיכוך המצפון באמצעות טקס קולקטיבי של גירוש שדים, הטופל את כל עוולות הכיבוש על המתנחלים ה"רעים". "ההגות הליברלית שמבוססת על מחשבת הזמן הירוק הכשירה את המציאות הגזעית לגבי דגם המדינה היהודית-דמוקרטית והעניקה לה לגיטימציה; הכחישה את תפקידה של המדינה החילונית והאליטות הליברליות בפרויקט הלא-מוסרי של טיהור הארץ; וסימנה את המתנחלים כשעיר לעזאזל שבזכותו יִקנו האליטות את מוסריותן", טוען שנהב.13
החשדנות כלפי כל ניסיון לייחס תוקף פוליטי או מוסרי לקו הירוק הכתה שורשים עמוקים בשיח של השמאל הרדיקלי. כאשר העזו שניים מנציגיו הבולטים - אריאלה אזולאי ועדי אופיר - להציע ניתוח המבחין בין מערך השליטה שמפעילה ישראל בשטחים מאז 1967 ובין הסדר הדמוקרטי (הפגום מאוד, לדידם) השורר בין גבולותיה, הם נתקלו בתגובה צוננת בהחלט מצד כמה מעמיתיהם.14 חיבורם המקיף וכבד-המשקל משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר, שראה אור בשנת 2008, זכה לביקורת לא-אוהדת, בלשון המעטה, בכתב העת הרדיקלי מטעם. כותב הביקורת, הגיאוגרף אורן יפתחאל, האשים את אזולאי ואת אופיר בהצטרפות ל"מעגלי האפולוגטיקה האקדמית והציבורית של המשטר הקיים בישראל".15 עצם התייחסותם למערכת השלטון שבתחומי הקו הירוק כאל דמוקרטיה, טען, מוכיחה כי גם הם הולכו שולל בידי "הגיון ההפרדה" של הממסד הציוני. כנגד התמונה הדואלית ששרטטו השניים, התעקש יפתחאל כי "הציונות כפתה על כל המרחב הפלסטיני/ישראלי, בשלבים היסטוריים שונים, ולכן גם באופנים מעט שונים, משטר אחד, שעקרון-העל שלו הוא ייהוד המרחב… מי שאינו יכול להפנים את האחדות הזו, לעדכן את הדמיון שלו באשר לאחדות הזו, אינו יכול להתמודד עם הצלחת הכיבוש, עם הנצחתו, בתוך המערכות השלטוניות המייצרות נתינים של המשטר שהוא אחד ומתחזה לשניים".16
יפתחאל משתמש אמנם בביטוי "כיבוש", אולם מבהיר כי אי-אפשר להבין אל נכון את משמעותו המלאה, או להיאבק בעוולות המזוהות עמו, מבלי להרחיב את שדה הראייה שלנו ולהבחין ברוע הממאיר שהמושג הזה מסמן רק את קצהו הגלוי: משטר האפרטהייד היהודי המתחזה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ובעוד שהשמאל הציוני מוכן לא רק ללמד סנגוריה על המשטר הזה, אלא גם להגן עליו באמצעות פתרונות הפרדה למיניהם (הסדרי פשרה טריטוריאלית או התנתקות חד-צדדית), השמאל הרדיקלי רואה בו חרפה שאין להשלים עמה.
אפשר להבין את הביקורת על "הגיון ההפרדה"; ונדמה שיש בניתוח שמציע שנהב, למשל, לא מעט דברי טעם. יותר ויותר ישראלים מבינים כי העימות עם השאיפות הלאומיות של הפלסטינים לא החל ב-1967 ולא יבוא לידי פתרון פשוט על ידי נסיגה לגבולות שציינו את תחומה של המדינה היהודית לפני שנה גורלית זו. גם יחסו של השמאל הציוני אל המתנחלים - להיטותו להעמיס על כתפיהם הצרות את כל האחריות להסתאבותה של המדינה - הוא תופעה התובעת דין וחשבון פסיכולוגי לצד ביקורת פוליטית.17 אלא שהחלפת הגיון ההפרדה בהגיון ההאחדה יוצרת בעיות אחרות, שחלקן מאפילות על כל האשמה שאפשר להטיח ב"פרדיגמת 1967".
בעיה אחת היא סימונה של 1948 כשנת המפתח ביחסים בין היהודים לפלסטינים. לכאורה, זוהי בחירה טבעית, מאחר שבשנה זו הונחו יסודותיה של המדינה הציונית על חורבותיו של היישוב הערבי בארץ. ועם זאת, הבחירה הזו מצייתת ללוגיקה רגרסיבית שכדוגמתה קשה למצוא כיום אפילו בקריאות לנסיגה הנשמעות מכיוונו של השמאל הציוני. היא נובעת, במידה רבה, מן הכמיהה להשיב את מחוגי השעון לאחור ולמחות את הטראומה המכוננת - אבל היא גם מרחיקה כל אפשרות להסדר ריאלי בין הצדדים הניצים. אחרי הכל, "חזרה" ל-1948 משמעה מימוש מלא או חלקי של זכות השיבה הפלסטינית בניסיון לכפר, ולו במקצת, על פשעי ה"נכבה" ולפתוח דף חדש ביחסי שני העמים.18 למותר לציין שההצעה הזו נתקלת בהתנגדותם העזה של רוב אזרחי המדינה היהודים, הרואים בה, ובצדק, התאבדות לאומית. בתנאים אלה, הניתוח הרדיקלי הוא יותר בגדר חיטוט עקר בפצעי העבר מאשר פריצת דרך חדשה ליישוב הסכסוך.
אולם הבעיה העיקרית הטמונה בהגיון ההאחדה של שנהב, יפתחאל ואחרים (מלבד אזולאי ואופיר, כאמור) היא טשטוש ההבדלים המהותיים בין צורות שונות מאוד של שלטון. להבדלים האלה משמעות מוסרית, והבחירה להתעלם מהם, או להציגם כלא-רלוונטיים, מובילה למדרון חלקלק. העמדת הדמוקרטיה הנוהגת בישראל - על כל ליקוייה - על מישור אחד עם הממשל הצבאי בשטחים ממעיטה בחשיבותם של הסדרי יסוד פוליטיים ומשפטיים כמו השתתפות אזרחית והגנה על זכויות אדם. מעמדם של ערביי ישראל, מופלים לרעה ככל שיהיו, אינו דומה למצבם של הפלסטינים תחת מרותם של כוחות הביטחון הישראליים ביהודה ושומרון. הניסיון להציג את אלה גם אלה כנתיניו של משטר דכאני אחד החולש על המרחב בין הירדן לים מקל ראש בחירויות שמהן נהנים (בסך הכל) אזרחי המדינה ובסבלם של אלה אשר נידונו לחיות באזורים שכבשה.
הגיון ההאחדה מפתה משום שהוא טהרני, ומסוכן משום שהוא פשטני. הנטייה לכרוך יחדיו רודנויות ודמוקרטיות, חברות פתוחות וחברות סגורות, רדיפות אכזריות וביטויי אפליה רכים יחסית, היא מן התחלואים הבולטים של השיח הרדיקלי בארץ ובעולם כולו. השיח הזה מסוגל להבדיל בין לבן לשחור, אולם הוא נוטה לגלות עיוורון כלפי ספקטרום הגוונים הרחב המשתרע בין שני הצבעים הללו; משום כך, הוא מדמה לעצמו שהוא מתקיים בחשיכה תמידית.






פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2018