הדפסה
גרסת PDF כפי שנוכחנו, מאמתחתו של השמאל הרדיקלי נשלפות תלונות למכביר נגד אופייה הפרטיקולרי עד מאוד של ישראל, אבל ביסודה של ביקורת זו מונח בכל זאת סנטימנט אוניברסלי: החשדנות העמוקה כלפי המדינה המודרנית בתור שכזו. הסנטימנט הזה אינו תופעה חדשה בפוליטיקה הרדיקלית, ובעיקר בשוליה האנרכיסטיים. ואולם, ראוי לזכור שעד לפני זמן לא רב טיפחו חלק גדול מן הרדיקלים ציפיות מופלגות באשר ליכולתה של המדינה - מן הזן הקומוניסטי, כמובן - להביא מזור לתחלואי המין האנושי. ההתפכחות מן החלום האוטופי של גן העדן הסובייטי, שנחתמה עם קריסת ברית-המועצות, הטתה את המטוטלת לכיוון ההפוך בדיוק: בניגוד לשמאל הסוציאל-דמוקרטי, התולה עדיין תקוות רבות בחסדיהם של מנגנוני סעד ציבוריים, נוטים כיום מרבית הרדיקלים - גם המרקסיסטים שבהם - להסתייג מן המסגרת המדינתית.
למרבה האירוניה, בהקשר הזה משמיע השמאל הרדיקלי זמירות שהיו ערבות לאוזניהם של ליברלים קלאסיים - בהאזנה חטופה ושטחית, לפחות. דוגמה מאלפת מספקת לנו חוקרת התרבות אריאלה אזולאי, במאמר שבו היא חולקת עם הקורא את תשוקתה העזה לרמוס בגלגלי מכוניתה את הדגל הישראלי ביום העצמאות. אזולאי מספרת כי היא "זוכרת את היום שהבחנתי באלימות שהייתה בדגלים הנוכחים בכל. זה היה ביום שבו הבנתי את מה שידעתי, שמה שגם אני כיניתי 'יום העצמאות' היה יום של אסון לאחרים (בעברית, המונח נכבה עוד לא היה בשימוש). הנפת הדגל בפומבי, באופן מוחצן, תוך התעלמות מהמבט האפשרי שלהם בו, נראתה לי יהירות בלתי נסבלת".39 הכותבת מתקוממת נגד עצם ה"זיהוי בין האינטרסים של קולקטיב בדלני שאחז בשלטון - הקולקטיב היהודי - ובין המדינה".40 אליבא דאזולאי, השלטון הציוני מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מעודד את האזרחים לראות בו את נציגם, לחוש עצמם חלק ממנו, לתפוס אותו כמושא של איווי במקום מכשיר פוליטי גרידא. בכך הוא חוצה גבול מסוכן:
האזרחות המודרנית, זו שניתן להציל מהפגיעה הקבועה שמסבה לה מדינת הלאום ולשחזר את קווי המתאר הרצויים שלה, נולדה בדיוק בשל צורך להגן על הנשלט מפני השלטון ולשים לו סייג, לקבוע ביניהם מרחק שעל השלטון להימנע מלחצות. גם אם קשה לקבוע למרחק הזה מידה קבועה, יציבה ובלתי משתנה, [יש] הכרח לקבוע לו עיקרון. העיקרון הזה הוא אחידותו של המרחק בין הנשלט לשלטון כך שהוא לא יחרוג ולא יצטמצם מזה שהשלטון משמר ביחס לכלל נשלטיו.41
האבחנה הזו הייתה מתקבלת בוודאי גם על דעת ג'ון לוק או ג'ון סטיוארט מיל - אבל במקום שבו מפגינה ההגות הליברלית חשש בריא מפני ההתערבות הכופה של הממשלה, מטפח השמאל הרדיקלי פאניקה של ממש. תפיסתו את המדינה ואת הכוחות המושלים בה אינה מותירה מקום רב לתקווה כי ביכולתם של הנשלטים לשמור על מרחק מן השלטון ולשים לו סייג. עדי אופיר, שותפה של אזולאי לכמה מן העבודות התיאורטיות החשובות והחדות ביותר של ההגות האנטי-ציונית המקומית, מצייר תמונה מטרידה במיוחד:
המדינה המודרנית היא מסגרת טוטלית: היא תובעת לעצמה את הזכות לפקח באופן מוחלט על שטח, על אוכלוסייה ועל כל מה שמתקיים בשטח הזה ובקרב האוכלוסייה הזו, והיא משכללת בלי הרף את הכלים שמאפשרים לה לעשות זאת. יכולתה של המדינה לאסוף, למיין ולעבד מידע מפורט על עניינים ועל אנשים, על כל יחיד ויחיד ועל אוכלוסיות שלמות, גדלה בלי הרף ומתפרסת על עוד ועוד תחומי חיים, עוקפת מגבלות משפטיות מצד אחד ופועלת מתוך לגליזציה של תחומי מציאות חדשים מצד אחר. ליכולת של המדינה להתערב באמצעות משפט, משטרה, מנגנוני בקרה ופיקוח על כל המתרחש בה אין גבול כמעט, מלבד הגבלה עצמית.42
אופיר פוסע כאן בנתיב הסלול של המחשבה הביקורתית, בעקבות הוגי דעות אירופים כמו מקס ובר, תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, לואי אלתוסר ומישל פוקו, שתיארו, איש איש בדרכו, את האסטרטגיות המגוונות שבאמצעותן משיתה המדינה המודרנית את מרותה לא רק על גופו של האזרח, אלא גם על תודעתו. כמובן, המחקר אינו רואה עוד במדינה מערכת מונוליתית או מבנה הירארכי דמוי פירמידה, שבקצהו ריבון אחד שהכל נעשה בדברו: הרי מתקיים בה מארג מורכב של מוקדי כוח, הפועלים במשולב או באופן עצמאי, ולעתים בעימות זה עם זה. ואולם, בחשבון אחרון, הסמכות שבה מחזיקה המערכת השלטונית בכללותה, בדרך כלל על חשבון האוטונומיה של הנשלטים, מצויה בסימן התעצמות מתמדת. מה שמכונה "האימפריאליזם של המשפט" הוא דוגמה מובהקת:43 כפי שמסביר המשפטן רונן שמיר, במאמר המותח ביקורת נוקבת על האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, "לא רק שהחוק מכסה שטחי פעילות חברתית רבים יותר, בצורה פרטנית יותר, אלא ששפתו משתנה באופן המאפשר לשופטים לפעול כמועצת חכמים - אלה אשר בשם תבונתם מנכסים את הסמכות לקבוע את אמות המידה של הנורמלי, הראוי, הרצוי והמקובל".44
