הפתרון הסופי ומשפט המודרניות

יקי מנשנפרוינד

הוגי דעות רדיקליים מטילים על המדע ועל התבונה את האחריות לשואה. האם יש ממש בטענותיהם?


ההכרה העגומה כי התבונה, ויצירה המובהק המדע, לא הניבו את התוצאות המיוחלות, לא סיפקו לאדם תשובות לשאלות הבוערות שהעסיקו אותו ותחת זאת הפקירו אותו לעולם של "התקדמות מדומה ואכזבות מרות", עומדת גם ביסוד עבודתם של מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו - שניים מן הנציגים הבולטים של אסכולת פרנקפורט. אלא שהורקהיימר ואדורנו הרחיקו לכת יותר מהוסרל והאשימו את המודרניות לא רק באימפוטנציה, אלא בהונאה ממש. בחיבורם המשותף דיאלטיקה של הנאורות, שנכתב ב-1944 וראה אור ב-1947, הציגו השניים את סיפורה של התבונה כמאבק מתמשך לשליטה, שהחל כבר בעידן העתיק. שחרורו לכאורה של האדם מעולו של המיתוס הקדום הניח את היסוד למיתולוגיה חדשה, זו של הנאורות, ולשעבוד הערמומי שהיא מציעה במסווה של חירות. במקום לקדם חשיבה ביקורתית ורפלקסיבית, במקום לטפח רציונליות "מהותית", הכפיפה המודרניות את חברת ההמונים למרותה החמסנית והריקנית של הרציונליות האינסטרומנטלית:
התהליך הטכנולוגי, שהסובייקט התעצם אל תוכו לאחר שסולק מן ההכרה, נקי מרב-המשמעות של החשיבה המיתית כשם שהוא נקי מכל משמעות שהיא, שהרי התבונה עצמה הפכה כלי-שרת גרידא עבור מנגנון הכלכלה החובק כל. התבונה משרתת ככלי עבודה כללי, המוכשר לייצר את כל שאר כלי העבודה, כלי המכוון באורח נוקשה לתכלית, הרה-גורל (Verhängnisvoll, הרה-אסון), כמו העיסוק ביצור החומרי המחושב באורח דייקני, עיסוק שתוצאתו עבור בני האדם מתחמקת מכל תחשיב. בסופו של דבר מומשה שאפתנותה הישנה של התבונה לשמש כלי טהור עבור התכליות.53
בהשראת הורקהיימר ואדורנו הפכה ההתנגדות לשלטונה המוחלט של הרציונליות האינסטרומנטלית למוטיב מרכזי בביקורת החברה המודרנית. הוגי דעות דוגמת ז'אן-פרנסואה ליוטאר וזיגמונט באומן, שהפנו עורף ל"נראטיב" של הקִדמה, אימצו את טענתם של מלומדי אסכולת פרנקפורט כי המודרניות אינה כוח משחרר אלא סדר דכאני, וכי אין ראיה ניצחת יותר לזיוף שעליו היא מושתתת משגשוגה של כלכלת השוק. "ניצחון הטכנו-מדע הקפיטליסטי, שגבר על המועמדים האחרים לייעוד האוניברסלי של ההיסטוריה האנושית, הוא דרך נוספת להרוס את הפרויקט המודרני תחת מראית עין של מימושו", כתב ליוטאר. "שליטת הסובייקט באובייקטים שהושגו על ידי המדעים והטכנולוגיות העכשוויים אינה מלווה ביתר חירות, ביתר חינוך ציבורי או ביתר עושר המחולק בצורה טובה יותר".54
כפי שממחישות טרוניות אלה, ההתקפה הרדיקלית על הנאורות ועל מורשתה מתקשה להשתחרר ממפח הנפש שהנחיל לה כישלונו המחפיר של המרקסיזם לצורותיו. בעוד שבתחילת המאה העשרים נדמה היה שהמודרניות מתקדמת בשני נתיבים עיקריים - האחד של הסדר הבורגני-ליברלי והאחר של האוטופיזם הסוציאליסטי - הרי חשיפת פניה האמיתיים של המשיחיות החילונית המרקסיסטית וקריסתה המהדהדת הותירו בסוף אותה מאה אפשרות חברתית רציונלית אחת - ואחת בלבד. מבחינת האינטלקטואלים של השמאל הקיצוני, ובהם גם אלה שהתפכחו ממקסם השווא הקומוניסטי (באומן וליוטאר הם דוגמאות מייצגות), מדובר במצב עניינים בלתי נסבל. מנקודת מבטם, הקפיטליזם היה ונותר שיטה מושחתת ומשחיתה, אולי הגרועה מכולן, ואם עלה בידה לצאת מנצחת מן המאבק הרעיוני, החברתי והכלכלי, כי אז יש דבר-מה רקוב מן היסוד במודרניות, בנאורות ובמורשת המערב בכללה. המענה היחיד לכוחו המתעצם של הרשע, מנקודת מבטם של החוגים האלה, הוא פיתוחה של ביקורת פוליטית, חברתית, תרבותית ופילוסופית, שאינה מבוססת עוד על דבקות באובייקטיביות וברציונליות אלא על אידיאל מופשט-משהו של "התנגדות" לסדר הקיים.55
שימושה הגובר של המחשבה הביקורתית במושג "אושוויץ" כשם קוד לחטאיה של המודרניות56 פער פתח לשורה של ניסיונות לכרוך יחדיו את שואת יהודי אירופה ואת תחלואיה של חברת הצריכה המערבית. ג'ורג' ריצר, סוציולוג בעל שם מאוניברסיטת מרילנד, מזהה, לדוגמה, בסיס משותף רחב בין מחנות ההשמדה הנאציים ובין רשת המזללות של מקדונלד'ס. ריצר, מבקר חריף של הקפיטליזם הגלובלי, מוקיע את מה שהוא מכנה ה"מקדונלדיזציה של החברה", המעדיפה את הכמות על פני האיכות ומשחיתה את צלם האדם בשם היעילות והטכנולוגיה הלא-אנושית.57 הדרך מתאי הגז ומן המשרפות של אושוויץ ל"ביג מק" רק הולכת ומתקצרת מכאן:
רבים יחשבו שאין זה ראוי לדבר בנשימה אחת על השואה ועל מסעדות מזון מהיר. אך יש קו ברור ועקבי בניתוח הסוציולוגי של הרציונליות המודרנית, המוביל מן הביורוקרטיה לשואה וממנה למסעדת המזון המהיר. עקרונות הרציונליות של ובר ישימים לכל אחת מדוגמאות אלה. מתכנני השואה השתמשו בביורוקרטיה כאחד ממכשיריהם העיקריים. התנאים שאפשרו את השואה, בעיקר המערכת הרציונלית הפורמלית, לא חדלו להתקיים גם כיום. יתרה מזו, תהליך המקדונליזציה מעיד שהמערכת הרציונלית הפורמלית לא רק ממשיכה להתקיים, אלא אף מתרחבת בקצב דרמטי.58
הטקסט הזה, חשוב לציין, מופיע במקראה סטנדרטית לתלמידי מדעי החברה. הוא מעיד באיזו קלות מתרחק השיח הרדיקלי מגבולות הטעם הטוב והשכל הישר. בזכות ההכללות הגורפות שמתירה המשוואה שואה=מודרניות, יכולים אקדמאים ואקטיביסטים שוחרי פרובוקציות לצייר את הדמוקרטיות הליברליות כתאומותיהן בכוח של הרודניות הטוטליטריות59 ולהצמיד את התווית "נאציזם" לכל דבר שדבק בו רבב של ניהול רציונלי - בפרט אם הוא מזוהה עם הקפיטליזם התאגידי השנוא.
ברי שהגזמות וסילופים מעין אלה אינם שוללים לחלוטין את עצם הלגיטימיות של הביקורת על המודרניות בכלל ועל הנאורות בפרט. לביקורת כזו יש בהחלט על מה להסתמך. מי יוכל להכחיש שהתקוות הגדולות לגאולה החילונית של המין האנושי עלו בתוהו? ומי מאמין עוד בלב שלם שהמדע יוכל לספק לחיינו משמעות, וכי בכוחה של התבונה להחליף את האמונה ואת המסורת כמקור בלעדי ואוניברסלי לזהות, לביטחון ולנחמה? החיים בחברת ההמונים המודרנית רחוקים מאוד מן האידיאלים שעמדו לנגד עיניהם של הוגי הנאורות במאה השמונה-עשרה או של חסידי הפוזיטיביזם בני המאה התשע-עשרה. הניצול הפוליטי, הכלכלי והחברתי לא פס מן העולם ולמועקות הישנות נוספו חדשות - בדידות, ניכור, דיכאון, ציניות ואפתיה.
ועם זאת, הפרויקט המודרני איננו כישלון. במובנים רבים יש לראות בו דווקא הצלחה מסחררת. המדע אולי לא הצליח לספק את הערגות המטפיזיות ואת הכמיהות הרוחניות - האם התיימר אי-פעם לעשות כן? - אולם הוא הרחיב את גבולות עולמו של המין האנושי, חיזק את ביטחונו העצמי, העניק לו הגנה מסוימת (גם אם לא מושלמת) מפני כוחות הטבע וחנן אותו ביכולת לא רק לנצל את סביבתו, אלא גם, במידת הצורך, לשפרה ולתקנה. התבונה לא מילאה את החלל שנפער בנשמתו של האדם ולא הנחתה אותו אל המנוחה והנחלה, אבל היא ציידה אותו בכלים להבחין בין אמת ובין כזב, בין טיעונים מבוססים הראויים לבחינה מדוקדקת ובין אשליות, שיגיונות ורעיונות עוועים - שהנאציזם הוא אחד ההרסניים שבהם. קשה להפריז בערכן של תרומות אלה; הבחירה אם להשתמש בהן באופן ראוי אם לאו נתונה לבני האנוש, והאחריות על התוצאות מוטלת אף היא על כתפיהם.
ההגות הרדיקלית מבקשת לשכנע אותנו כי פולחן הרציונליות האינסטרומנטלית השחית כל חלקה טובה בחברות הבורגניות-ליברליות. אולם האמת היא שחברות אלה, בלתי מושלמות ככל שתהיינה, מקיימות רבים מן התנאים המאפשרים גם לרציונליות מהותית לפרוח: הן פתוחות, מעודדות חילופי מידע ורעיונות ומפגינות נכונות - המגיעה לעתים עד כדי להיטות ממש - לביקורת עצמית. ואף שהשקפות סהרוריות מוצאות בהן לעתים קרקע פורייה, הנזק שאלה מחוללות מוגבל בהשוואה לחורבן שגורמות האידיאולוגיות הדוגמטיות של המשטרים האוטוריטריים.
המודרניות אינה מנגנון אל-כשל; היא אינה חסינה מפני התפרצויות המוניות של קנאה, תסכול, זעם ושנאה, העלולות לגרור גם את המתוחכמת שבאומות אל התהום. דרכו של הנאציונל-סוציאליזם לשלטון ופשעיו המחרידים מדגימים זאת באופן נחרץ. אבל הנוגדן היעיל ביותר לקנאות ולאמונות ההבל - שהרייך השלישי היה רק אחד הנשאים שלהן בעידן הנוכחי - טמון עדיין בחשיבה הנאורה, בשיקול הדעת הרציונלי ובנאמנות לערכים המוסריים הנעלים שהמערב נאבק במשך זמן כה רב להנחילם לעולם כולו.
 

יקי מנשנפרוינד הוא חוקר בתחום הפילוסופיה של הרציונליות.
 
 הערות
1.ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, תרגם ניר רצ'קובסקי (תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008), עמ' 531.
2.Philippe LacoueLabarthe, “Neither an Accident nor a Mistake,” Critical Inquiry 15:2 (Winter 1989), p. 484.
3.Zygmunt Bauman, Modernity and the Holocaust (Ithaca: Cornell University, 1991),  p. 17(להלן מודרניות והשואה).
4.Richard Rubenstein, “Modernization and the Politics of Extermination,” in Michael Berenbaum, ed., A Mosaic of Victims: Non-Jews Persecuted and Murdered by the Nazis (New York: New York University, 1990), p. 20.
5.עדי אופיר, לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר (תל אביב וירושלים: עם עובד ומכון ון ליר, 2000), עמ' 370.
6.Robert Proctor, The Nazi War on Cancer (Princeton, N.J.: Princeton University, 1999), p. 16. פרוקטור מקדיש את ספרו למחקר הסרטן בגרמניה, שהיה לא רק מפותח במיוחד (הרופאים הגרמנים היו הראשונים שהוכיחו את הקשר בין עישון ובין סרטן הריאות, למשל), אלא גם הוביל לחקיקה ולאכיפה מניעתית, שנחשבות למתקדמות אפילו במושגים של ימינו.
7.Anton Pavlovich Tchekhov, The Note-Books of Anton Tchekhov, trans. Samuel Solomonovitch Koteliansky and Leonard Woolf (New York: Huebsch, 1921), p. 4.
8.התר פרינגל, גזע הפורענות: המדענים של הימלר, תרגמה דפנה ברעם (ירושלים: כתר והוצאת עברית, 2007).
9.ראה בהקשר זה מייקל ברליי, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, תרגמה עדית זרטל (תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007), עמ' 345-398.
10.ראה Elof Axel Carlson, The Unfit: A History of a Bad Idea (Cold Spring Harbor, N.Y.: Cold Spring Harbor, 2001); מינה גראור ודן גראור, אאוגניקה: השבחת האיכות התורשתית של האדם (תל אביב: משרד הביטחון, 1992).
11.מצוטט אצל אילנה ארבל, פוקו וההומניזם (תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006), עמ' 64.
12.מישל פוקו, תולדות המיניות I: הרצון לדעת, תרגם גבריאל אש (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 94.
13.פוקו, הרצון לדעת, עמ' 94.
14.פוקו, הרצון לדעת, עמ' 92.
15.פוקו, הרצון לדעת, עמ' 92.
16.Detlev Peukert, “The Genesis of the ‘Final Solution’ from the Spirit of Science,” in Thomas Childers and Jane Caplan, eds., Reevaluating the Third Reich (New York: Holmes & Meier, 1993), pp. 234-252 (להלן "הולדת 'הפתרון הסופי'").
17.פויקרט, "הולדת 'הפתרון הסופי'", עמ' 236.
18.פויקרט, "הולדת 'הפתרון הסופי'", עמ' 247.
19.קרל שמיט, תיאולוגיה פוליטית, תרגם רן הכהן (תל אביב: רסלינג, 2005), עמ' 35.
20.פרינגל, גזע הפורענות, עמ' 8-9.
21.פרינגל, גזע הפורענות, עמ' 56.
22.ברליי, הרייך השלישי, עמ' 348.
23.עצם הטענה כי המדע שואף לאובייקטיביות מבחינה ערכית או אמור לשאוף לה מעוררת התנגדות עזה בקרב חסידי העמדה הפוסט-מודרנית. לדברי זיגמונט באומן, למשל, התנתקותו של המדע מן "הלחצים הנורמטיביים" של האתיקה ושל הדת עשתה אותו עיוור ואילם מבחינה מוסרית, ומטילה עליו אחריות עקיפה ל"פתרון הסופי". באומן שוכח, כמדומה, ש"המדע הנאצי" לא היה חף מערכים או מאמונות. אדרבה: הוא היה מחויב לחלוטין להשקפת העולם ההיטלראית, ובדיוק משום כך כשל באופן מעורר פלצות. ראה באומן, מודרניות והשואה, עמ' 108.
24.אפשר להבין את זעמו של ההיסטוריון מייקל ברליי לנוכח טיעוניו של פויקרט. "על איזה 'מדע' בדיוק נסב הקשקוש היומרני הזה?" הוא מתרעם. "המדע המסביר את מקורותיו של היקום ואת מתארו, את השינויים האקלימיים על השמש, המדע שחיסל במידה רבה את הכולרה ואת המלריה וטיהר את מי השתייה באסיה ובאפריקה?" Michael Burleigh, Ethics and Extermination: Reflections on Nazi Genocide (Cambridge: Cambridge University, 1997), p. 180.
25.Christopher Browning, “The German Bureaucracy and the Holocaust,” in Alex Grobman and Daniel Landes, eds., Genocide: Critical Issues of the Holocaust (Los Angeles:   Simon Wiesenthal Center, 1983), p. 148.
26.Max Weber, The Theory of Social and Economic Organization, trans. A.M. Henderson and Talcott Parsons (New York: Free Press, 1966), p. 338.
27.Max Weber, Economy and Society, trans. Guenther Roth and Claus Wittich, vol. 1, (Totowa, N.J.: Bedminister, 1968), p. liii.
28.פרנץ נוימן, במלכות השטן (בהמות), תרגם חיים גליקשטיין (מרחביה: הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, 1943).
29.Raul Hilberg, The Destruction of the European Jews, revised edition (New York: Holmes and Meier, 1985) (להלן השמדת יהודי אירופה).
30.הילברג, השמדת יהודי אירופה, כרך א, עמ' ix.
31.הילברג, השמדת יהודי אירופה, כרך ג, עמ' 998.
32.ג'ונתן ליטל מספר כי הופעתו של הילברג בסרטו של קלוד לנצמן שואה (הילברג היה המרואיין היחיד בסרט שלא היה עד לאירועים המתוארים) הכתה אותו בהלם וחשפה אותו לצד הביורוקרטי של ההשמדה. ראה ג'ונתן ליטל ופייר נורה, "שיחה על הרומן וההיסטוריה", בתוך ג'ונתן ליטל, נוטות החסד: הפולמוס, תרגם ניר רצ'קובסקי (תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008), עמ' 33.
33.המונחים "פונקציונליזם" ו"אינטנציונליזם" בהקשר של חקר השואה נטבעו ב-1981 בידי ההיסטוריון הבריטי המרקסיסטי טים מאסון. ראה Tim Mason, “Intention and Explanation: A Current Controversy about the Interpretation of National Socialism,” in Gerhard Hirschfeld and Lothar Kettenacker, eds., Der Fahrerstaat: Mythos und Realität (Stuttgart: KlettCotta, 1981), pp. 2140. לתיאור בהיר ומאיר עיניים של הפולמוס בין האסכולות ראה בעז נוימן, נאציזם (תל אביב: משרד הביטחון, 2007), עמ' 150-179.
34.באומן, מודרניות והשואה, עמ' 87.
35.באומן, מודרניות והשואה, עמ' 13. השורות המצוטטות לקוחות מתרגום לעברית של חלקים נבחרים בספר, תרגום שהופיע בכתב העת תיאוריה וביקורת. ראה זיגמונד באומן, "מודרניות ושואה: על הרציונליות האינסטרומנטלית של מנגנון ההשמדה", תרגמה מירי קרסין, תיאוריה וביקורת 9 (חורף 1996), עמ' 126.
36.באומן, מודרנית והשואה, עמ' 91.
37.באומן, מודרניות והשואה, עמ' 91.
38.באומן, מודרניות והשואה, עמ' 74.
39.באומן, "על הרציונליות האינסטרומנטלית", עמ' 128; באומן, מודרניות והשואה, עמ' 17, ההדגשות במקור.
40.באומן, "על הרציונליות האינסטרומנטלית", עמ' 136; באומן, מודרניות והשואה, עמ' 99.
41.תיאור זה מזכיר, ולא במקרה, את טענתה מעוררת המחלוקת של חנה ארנדט ש"הצרה עם אייכמן הייתה בדיוק שרבים כל כך היו כמותו, ושרבים מהם לא היו סוטים ולא סדיסטיים, שהם היו, והם עדיין, נורמליים עד אימה. מנקודת המבט של המוסדות המשפטיים שלנו ושל נורמות השיפוט המוסרי שלנו, הנורמליות הזאת מבעיתה הרבה יותר מכל מעשי האכזריות גם יחד, כי משתמע ממנה - כפי שנאמר בנירנברג שוב ושוב על ידי נאשמים ועל ידי פרקליטיהם - שהטיפוס החדש הזה של פושע, שהוא למעשה 'אויב המין האנושי', מבצע את פשעיו בנסיבות המונעות ממנו כמעט כל אפשרות לדעת או להרגיש שהוא עושה עוול". ראה חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגם אריה אוריאל (תל אביב: בבל, 2000), עמ' 287.
42.באומן, "על הרציונליות האינסטרומנטלית", עמ' 139; באומן, מודרניות והשואה, עמ' 104.
43.באומן, מודרניות והשואה, עמ' 11.
44.יהודה באואר, הרהורים על השואה, תרגם יוסף ונקרט (ירושלים: יד ושם ומכון בן-גוריון, 2008), עמ' 86.
45.יש גם מי שמנסים להציג את עצם הכוונה הנאצית להיפטר מן היהודים כשאיפה רציונלית. ההיסטוריונים גץ עלי וסוזנה היים טוענים כי מדיניות ההשמדה לא הונחתה על ידי אידיאולוגיה גזענית, אלא על ידי אינטרסים כלכליים טהורים: מִקסום היכולות היצרניות של הרייך השלישי על ידי סילוקן של אוכלוסיות שנתפסו בעיני הטכנוקרטים הנאציים כ"מטען עודף". ראה סוזנה היים ועלי גץ, "השואה ומדיניות האוכלוסין: מחשבות בדבר תולדות ההכרעה על 'הפתרון הסופי'", יד ושם: קובץ מחקרים כ"ד (1995), עמ' 33-53. לביקורת מקיפה ויסודית על עמדתם של גץ והיים, ראה באואר, הרהורים על השואה, עמ' 96-98; Dan Diner, “On Rationality and Rationalization: An Economic Explanation of the Final Solution,” in Dan Diner, Beyond the Conceivable: Studies on Germany, Nazism and the Holocaust (Berkeley, Calif.: University of California, 2000), pp. 138-159.
46.שאול פרידלנדר, קיטש ומוות: על השתקפות הנאציזם, תרגמה ג'ני נבות (ירושלים: כתר, 1985), עמ' 113. לדוגמאות נוספות של הקרבת האינטרס הרציונלי בשם "הפתרון הסופי", ראה דוד בנקיר, "מודרניזציה והרציונליזציה של ההשמדה", יד ושם: קובץ מחקרים כ"ד (1995),
עמ' 79-96.
47.פרידלנדר, קיטש ומוות, עמ' 113.
48.יעקב טלמון, מיתוס האומה וחזון המהפכה, תרגם ארי אבנר, כרך ב (תל אביב: עם עובד, 1981), עמ' 638.
49.בעז נוימן, ראיית העולם הנאצית (חיפה: אוניברסיטת חיפה וספריית מעריב, 2002), עמ' 29-30.
50.בעז נוימן נוגע בנקודה זו כאשר הוא מצביע על המגבלות של הגישה הפונקציונליסטית בחקר השואה: "ההיסטוריונים הפונקציונליסטיים מתארים את השתלשלות העניינים בכל הנוגע לפתרון הבעיה היהודית כשרירותית ואקראית במידה רבה. ואולם, הם אינם נותנים את דעתם לעובדה שגם אם מדובר בתהליך של ניסוי וטעייה, או בתהליך נסיבתי שהגורם המרכזי בו הוא האלתור - המוטיבציה הגרמנית-הנאצית לפתור את הבעיה היהודית נותרה משתנה קבוע בסיפור. אם אמנם מדובר בתהליך של ניסוי וטעייה, מדוע ממשיכים הנאצים לנסות לפתור את הבעיה לאחר שנכשלו בשלב הראשון, עם הטלת החרם על עסקים יהודיים? ההיסטוריונים הפונקציונליסטיים בהחלט מציגים היטב את המרכיב השרירותי בסיפור, אולם בנקודות התפר בין ניסיון אחד לפתרון הבעיה לבין ניסיון אחר, הם נכשלים. חרף השרירותיות והאלתור, קיים ברקע הדברים 'דחף' כלשהו". נוימן, נאציזם, עמ' 177-178.
51.עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?", תרגם ידידיה פלס, בתוך עזמי בשארה (עורך), הנאורות: פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997), עמ' 45.
52.אדמונד הוסרל, משבר המדעים האירופיים והפנומנולוגיה הטרנסצנדנטלית, תרגם דוד זינגר (ירושלים: מאגנס, 1996), עמ' 36–35.
53.מאקס הורקהיימר ותאודור ו' אדורנו, "דיאלקטיקה של הנאורות, פרק ראשון: מושג הנאורות", תרגמו צבי טאובר ומשה צוקרמן, מטפורה 5 (חורף 2002), עמ' 41-42; וראה גם בתרגום המלא לאנגלית, Max Horkheimer and Theodor W. Adorno, Dialectic of Enlightenment, trans. John Cumming (New York: Continuum, 2000), p. 30.
54.ז'אן פרנסואה ליוטאר, הסברים על הפוסטמודרני, תרגם אמוץ גלעדי (תל אביב: רסלינג, 2006), עמ' 35.
55.ראה Frederick Crews, Skeptical Engagements (New York: Oxford University, 1986), pp. 138139.
56.בלשונו של ליוטאר: "'אושוויץ' עשוי להיתפס כשם הפרדיגמתי ל'אי-ההשלמה' הטרגית של המודרניות". ראה ליוטאר, הסברים על הפוסטמודרני, עמ' 35.
57.George Ritzer, The McDonaldization of Society (Thousand Oaks, Calif.: Pine Forge, 1993).
58.ג'ורג' ריצר, תיאוריות סוציולוגיות מודרניות, תרגם יורם שדה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006), עמ' 495. באורח אירוני, הטיעון שמעלה ריצר מזכיר התבטאות של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שהיה חבר המפלגה הנאצית ושירת אותה בנאמנות (אם כי בחוסר הצלחה) כרקטור של אוניברסיטת פרייבורג בשנים 1933-1934. בהרצאה שנשא ב-1 בדצמבר 1949, תקף היידגר - מבקר רב-השפעה של התרבות הטכנולוגית - את החקלאות המודרנית ההופכת ל"תעשיית מזון ממוכנת", וקבע כי "היא זהה מהותית לייצור הגופות בתאי הגזים ובמחנות ההשמדה, להטלת סגר על אומות והרעבתן ולייצור פצצות מימן". ראה Victor Farías, Heidegger and Nazism, trans. Paul Burrell and Gabriel Ricci (Philadelphia: Temple University, 1989), p. 287.
59.ברוח זו יכול הוגה הדעות רב-ההשפעה ג'ורג'יו אגמבן לטעון, למשל, כי "המחנה הוא הפרדיגמה הביו-פוליטית היסודית של המערב". Giorgio Agamben, Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life, trans. Daniel HellerRoazen (Stanford, Calif.: Stanford University, 1998), p. 181. 






ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

קיסר או קאטו

אסף שגיב

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017