 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
הפתרון הסופי ומשפט המודרניותיקי מנשנפרוינדהוגי דעות רדיקליים מטילים על המדע ועל התבונה את האחריות לשואה. האם יש ממש בטענותיהם? באומן מגלה בדפוסי הפעולה האופייניים של המנגנון הביורוקרטי את התשובה לשאלה כיצד נכונו בני אדם רבים כל כך - טיפוסים נורמליים מבחינות רבות - ליטול חלק ברצח המוני. התשובה, הוא טוען, נעוצה בחלוקת העבודה המנהלתית: בהרחיקה את מחוללי הפעולה מתוצאותיה ואת הפושעים מן הקרבנות, מתפקדת שרשרת הסמכויות של המערכת הפקידותית כמאלחש מוסרי: "בשל הריחוק המעשי והמנטלי של בעלי התפקידים בהירארכיה הביורוקרטית מן השלב הסופי של התהליך, הם עלולים לתת פקודות כשאין הם מבינים הבנה מלאה את תוצאותיהן בשטח, ובמקרים רבים יתקשו להעלות בדמיונם לאן יוביל ביצוע פקודותיהם".40 יתר על כן, נטייתה של הביורוקרטיה להתייחס אל מושאי פעילותה במונחים מופשטים - כמספרים על דף, כעקומה של גרף, כגזרות בעיגול - שללה מן הקרבנות את אנושיותם והקלה את חיסולם.41 "המסקנה העולה מכל זה", כותב באומן,
הדיאגנוזה שמציע באומן אינה מותירה מקום לספק: מי שמתחקה אחר שורשי "הפתרון הסופי" לא ימצא אותם בשנאת היהודים או בהיבט אחר של האידיאולוגיה הנאצית, אלא בדינמיקה הטיפוסית לחברה המודרנית בתור כזו. ומאחר שהדגם הביורוקרטי הרציונלי, שחולל את השואה, רק התחזק והתבסס לאחר מלחמת העולם השנייה, הרי שאין להוציא מכלל אפשרות את הישנותה של הזוועה. בלשונו של באומן, "אף אחד מן התנאים החברתיים שאפשרו את אושוויץ לא נעלם לחלוטין, ושום אמצעי יעיל לא ננקט כדי למנוע... קטסטרופות בנוסח אושוויץ".43
בחירתו של באומן להציג את הרציונליות האינסטרומנטלית ככוח המניע העיקרי, גם אם לא הבלעדי, של מנגנון הרצח הגרמני, מעניקה לחיבורו נופך סנסציוני, אולם היא גם מקור חולשתו. הליקוי המהותי ביותר בניתוח של באומן הוא טשטוש התפקיד המרכזי שמילאה השקפת העולם הנאצית בהנעתו של "הפתרון הסופי" ובהוצאתו אל הפועל. ככלות הכל, כפי שמסביר חוקר השואה הישראלי יהודה באואר, השקפה זו לא רק חייבה את תהליך ההשמדה, אלא גם דחפה אותו ללא הרף לעבר מימוש מטרתו - למרות, ולא בגלל, מעורבותה של מערכת פקידותית במתרחש:
על יסוד תיאורו של באומן אפשר להניח שהמנגנון הביורוקרטי הגרמני היה "יעיל" ומודרני, אבל אין זה כך. לעתים קרובות זו הייתה מכונה מגושמת, לא-יעילה ומלאת סתירות, שבה כל "אחוזה פיאודלית" במדינה הנאצית פעלה על פי האינטרסים של עצמה ונלחמה בכל כדי לשמר אותם... היעילות הייחודית שהראו [הנאצים] בהשמדת היהודים - לעתים מסיבות פסבדו-פרגמטיות - מצביעה, למען האמת, על ההשפעה הרבה שהשפיעה עליהם האידיאולוגיה.44
ואמנם, בניגוד גמור לקביעתו של באומן כי הגזענות הנאצית הייתה "בראש ובראשונה מדיניות, ורק לאחר מכן אידיאולוגיה", הקפידו בכירי הרייך השלישי להבהיר לפקודיהם כי מחויבותם לחזונו האנטישמי של המשטר גוברת על כל שיקול רציונלי, ובכלל זה אפילו על אינטרס השימור העצמי של המדינה הגרמנית.45 כאשר פנה הרייכסקומיסר היינריך לוהזה אל אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, במהלך שנת 1941, ושאל אותו אם הכרחי להשמיד את כל היהודים במזרח אירופה "מבלי לקחת אינטרסים כלכליים בחשבון; הוורמאכט זקוק לפועלים מיומנים בתעשיית הנשק, למשל", ענה לו רוזנברג כי "אין לקחת בחשבון שום חישוב כלכלי כשדנים בפתרון הבעיה הזו".46 ההיסטוריון שאול פרידלנדר, המביא אנקדוטה זו, מזכיר ש"רדיפת יהודי אירופה והטבח שעשו בהם חיסלו כוח עבודה עצום בשעה שהרייך הנאצי היה שרוי בשלבים המכריעים ביותר של המלחמה הכוללת... על פי הסטטיסטיקה שנערכה בעניין זה גרם 'הפתרון הסופי' לכלכלת המלחמה הגרמנית הפסד כה גדול, שרכוש הקרבנות לא היה בו כדי לפצות עליו".47
אי-אפשר להבין מדיניות כה הרסנית בלי להכיר בעובדה שהאידיאולוגיה הנאצית הייתה, בעיקרה, לא רק אי-רציונלית אלא אף אנטי-רציונלית. היא התרפקה על עברה הפגאני, הטרום-נוצרי, של האומה הגרמנית, אימצה רעיונות רומנטיים בזכות השיבה לטבע ולהוויה "אורגנית" יותר וטיפחה ציפייה אפוקליפטית לאחרית הימים, שבה יוכרע המאבק הנצחי בין הגזעים. "הנאציזם מעוגן בדטרמיניזם בלתי אישי, נחרץ וכעין מדעי. ועם זה, הוא עטוף בערפל של מיתוסים ואגדות טבטונים-ואגנריים, ולעולם קללת הפטליזם רודפת אותו", כתב יעקב טלמון, מבכירי חוקרי ההיסטוריה של המחשבה הפוליטית.48 הבוז לרציונליות וזיהויה עם הנאורות השנואה היו טבועים בתשתית של המחשבה הנאצית; האידיאולוגים של התנועה הדגישו את הניגוד בין הפעולה השכלית ה"הרסנית", "החשיבה על העולם" (welt-an-denken), המפרקת את המציאות באמצעות המשגה, חישוב ותיאוריות, ובין "ראיית העולם" או "תפיסת העולם" (welt-an-schauung) שהיא חוויה טבעית ובלתי אמצעית.49 מול האידיאל הבורגני-ליברלי ה"מנוון" של שלטון התבונה, הם העלו על נס את הרעיון של החיים הספונטניים, הטוטליים, שאינם מניחים לפשרות ולדילמות לעמעם את כוחם השופע.
העולם החדש והאמיץ שראו הנאצים בעיני רוחם לא יכול היה לסבול את נוכחותו של היהודי - צורת חיים טפילית ומפיצת נגעים. האנטישמיות לא הייתה מרכיב אחד מני רבים בחזון ההיטלראי; היא הייתה דוֹגמה מכוננת, אובססיה שהרעילה אומה שלמה ורדפה את מנהיגה, היטלר, עד רגעיו האחרונים ממש. הגזענות והשנאה היוקדת ליהודים אמנם רתמו לשירותן פקידים וטכנאים - אנשים "נורמליים" מבחינות רבות - אולם הן מעולם לא הלכו לאיבוד בסבך הפרוצדורות המנהלתיות והחישובים הביורוקרטיים של עלות-תועלת. הן היו גורם קבוע, מוטיבציה בלתי מתפשרת: כוח דיוניסי שתִפעל מנגנונים אפוליניים.50
באומן ומבקרים אחרים של המודרניות מייחסים חשיבות שולית בלבד לאי-הרציונליות של האנטישמיות הנאצית, מאחר שהם להוטים להרחיב ככל האפשר את המטרה שלעברה הם משגרים את חציהם. ואולם, בהיחפזם להטיל את האחריות לפשעי הרייך השלישי על כתפי הציוויליזציה המודרנית כולה, הם יוצרים היסטוריוגרפיה חד-צדדית וכוזבת. בכך הם מחבלים בעצם האפשרות לרדת לחקרה של השואה ולהפיק ממנה לקחים ממשיים לעתיד - חבלה שאינה רק קלקול אינטלקטואלי, אלא גם עוול מוסרי.
מובן שיש מקום לבקר את המודרניות. ביקורת כזו היא הכרחית, ופעמים רבות גם צודקת. ואולם, כדי להפריד את המוץ מן התבן, את הטענות הלגיטימיות מן ההתקפות חסרות השחר המעלות שוב ושוב באוב את הדמון הנאצי, ראוי לברר מה בעצם הבטיחה המודרניות, היכן אכן הכזיבה, אילו מן התקוות שנתלו בה לא היו ריאליות מלכתחילה, ואולי חשוב מכל - האם אפשר אמנם להגדירה ככישלון לנוכח מה שהתרחש במחנות ההשמדה. ההתמודדות עם השאלות כבדות המשקל האלה תובעת דיון מעמיק; כאן נסתפק בהצגת כמה נקודות למחשבה.
המונח "מודרניות", שהוזכר לא אחת במאמר זה, צץ בהקשרים שונים לאורך ההיסטוריה (הוא הופיע לראשונה כבר בשלהי המאה החמישית לספירה). המונח מציין בדרך כלל עמדה מסוימת, סוג של תודעה, התופסת את ההווה, או את העתיד הקרוב, כחידוש מהותי ודרמטי בהשוואה לעבר. בהקשר ההיסטורי והסוציולוגי, המונח מציין את העידן שהחל לאחר ימי הביניים הנוצריים, ובאופן ספציפי יותר, את תהליכי החילון, התיעוש, העיור והביורוקרטיזציה ששינו את פני החברה המערבית במהלך מאות השנים האחרונות. ואולם, מבחינה אינטלקטואלית, מה שמכונה "פרויקט המודרנה" מזוהה בראש ובראשונה עם הנאורות האירופית ועם שאיפתה לשחרר את האנושות מכבלי הדעה הקדומה והמנהג המאובן ולכונן סדר חדש, הרמוני ומתוקן, בעיצובה של התבונה. התנופה המדעית חסרת התקדים, החקירה המוסרית והפוליטית הרציונלית וההתנסויות החדשניות בתחום האמנותי - כל אלה הפיחו באנשי המאה השמונה-עשרה תקווה עזה כי הנה-הנה עתיד האדם להיחלץ, בלשונו של הפילוסוף עמנואל קאנט, "מחוסר בגרותו".51
ההתפכחות החלה, כמובן, עוד לפני שואת יהודי אירופה. ההבטחה לעידן חדש, שבו ימצא המין האנושי מזור לתחלואיו הפיזיים והרוחניים בזכות ההבנה והכוחות שבהם חונן אותו המדע, התנפצה לרסיסים בטבח ההמוני חסר הפשר של מלחמת העולם הראשונה. תחושת האכזבה העמוקה והייאוש שהשתרר בעקבותיה הדהדו בדברים שכתב הפילוסוף היהודי-גרמני אדמונד הוסרל, מורו של מרטין היידגר, בחיבור משבר המדעים האירופיים והפנמונולגיה הטרנסצנדנטלית, שראה אור ב-1936:
|
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2026 |
||||||||||||
הדפסה
גרסת PDF
