הדפסה
גרסת PDFהטענה כי השמדת עם היא "חלומם של הכוחות המודרניים" מופיעה, בגרסה קיצונית ומקוממת עוד יותר, במאמרו של ההיסטוריון הגרמני דטלף פויקרט, "הולדת 'הפתרון הסופי' מתוך רוח המדע". הטקסט ראה אור לראשונה בגרמנית ב-1989, אבל זכה לתהודה בעיקר עם תרגומו לאנגלית ב-161993. פויקרט, לשעבר חבר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרס כי מסלול ההתפתחות של המדע המודרני הוביל באורח בלתי נמנע אל השואה: "מבחינתה של ההיסטוריה העולמית, החידוש ב'פתרון הסופי' טמון בעובדה שהייתה זו תוצאה של דינמיקה גזענית פטלית, הנוכחת במדעי האדם והחברה".17 רצונם של רופאים, ביולוגים וסוציולוגים גרמנים לכונן חברה אנושית "נקייה" ו"בריאה", שאלמנטים "הרסניים" (כגון נכים ויהודים) הוצאו מתוכה, נבע ישירות מן הכמיהה המדעית הגרנדיוזית לגבור על המוות - אם לא בגופו של היחיד כי אז בגוף הקולקטיבי של האומה. לדברי פויקרט, "'מות האלוהים' במאה התשע-עשרה העניק למדע שלטון על החיים. ואולם, מבחינתו של כל בן אנוש אינדיבידואלי, חוויית הקצה של המוות מערערת את השלטון הזה. המדע ביקש אפוא למצוא את ישועתו באלמוות הגזעי של ה-Volkskörper [גוף העם], שלמענו אפשר להקריב אותם חיים שהם ממשיים גרידא, ולכן גם בלתי מושלמים".18 המסקנה המתבקשת מדבריו של פויקרט היא שהכוח המניע העיקרי מאחורי שואת יהודי אירופה לא היה האנטישמיות דווקא, אלא נשמתו המושחתת של המדע.
דא עקא שהאשמותיו של פויקרט מופרכות כשם שהן יומרניות. הכשל העיקרי בטיעוניו (ובמידה מסוימת גם באבחנותיו של פוקו) הוא ההרשעה הגורפת של "המדע המודרני" או של "הכוחות המודרניים" באחריות לרצח עם על יסוד דוגמה מקומית, שאינה משקפת כלל את דפוס הפעולה השגרתי או התקין של הפרקטיקה המדעית. המשפטן הנאצי קרל שמיט טען פעם ש"החריג מעניין יותר מן המקרה הרגיל";19 המלומדים הרדיקליים מתעקשים לבלבל בין השניים דרך קבע.
ואמנם, כבר במבט שטחי ניכר ש"המדע הנאצי" לא היה אלא פסבדו-מדע, שהונחה על ידי מוטיבציות פוליטיות ואידיאולוגיות. הנאציונל-סוציאליזם ביקש אמנם להתעטף באצטלה מדעית, אלא שניסיונו ליצור מדע "טהור" מבחינה רעיונית ונקי מיסודות "דקדנטיים" הוליד פארסה מפלצתית ("המדע הסובייטי", שאותו טיפחה ברית-המועצות הקומוניסטית, לא הניב תוצאות מרשימות יותר). פשעיהם של 'המכון למורשת אבות' ושל 'מכון המחקר לביולוגיה תורשתית ולטוהר גזעי', שבו הוכשרו מנגלה ועמיתיו, לא היו פרי הבאושים של גישה מדעית קיצונית - כיוון שהמוסדות הללו לא נקטו גישה מדעית כלל ועיקר. בספרה המרתק גזע הפורענות כותבת העיתונאית והסופרת הקנדית התר פרינגל כי 'המכון למורשת האבות' התיימר להשתמש בשיטות של מדע מדויק, אולם לאמיתו של דבר עסק ביצירת מיתוסים. "חוקריו הבכירים העסיקו עצמם בעיוות האמת ובתפירת ראיות מפוברקות שיתמכו בתורת הגזע של אדולף היטלר. חלק מהמדענים עיוותו את ממצאיהם במודע; אחרים אספו אותם ללא מחשבה יתרה וללא מודעות רבה לכך שעמדותיהם הפוליטיות הן שמעצבות את מחקריהם. אך כולם שירתו נאמנה את המניפולציה...".20 נשיאו הראשון של המכון, ההיסטוריון והפילולוג הרמן וירת, אף הסביר באחת מהרצאותיו כי "חלפו הזמנים... שבהם האמין המדע שתפקידו הוא לחפש אחר האמת, תהיה אשר תהיה. כעת תפקידו של המדע הוא להמשיך בנבואתו, ולעורר".21 למותר לציין כי הגזענות הביולוגית של הנאצים לא סיפקה קרקע פורייה יותר למחקר מדעי רציני. כל ממצא שלא תאם את האידיאולוגיה של המשטר סולק והועלם, וכל רעיון ששירת את הקו הרשמי - מופרך ושרלטני ככל שיהיה - זכה לכל הפחות לחקירה רצינית. במחקרו עב הכרס, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, מדגיש מייקל ברליי:
ה"מדע" שתמך במדיניות האאוגנית היה בעיקרו עניין של אמונה, והדבר היה גלוי לעין כאשר מדענים אחראיים ובעלי תודעה מוסרית השתמשו בטיעון המדעי המסורתי כדי להטיל ספק בהנחות הפסבדו-מדעיות שהאאוגניקאים אחזו בהן בקנאות... לא היה שום דבר מדעי במיוחד בהתלהבות שאאוגניסטים מסוימים, וגם היטלר, גילו כלפי מנהגיהם המדומים של חברות פרימיטיביות או של הקדמונים, דוגמת אנשי ספרטה, אך אין בכך כדי לגנות כליל את העת העתיקה. האשמה על בעיות ההווה ועל החורבן העתידי שהקולקטיב הגזעי עתיד כביכול להיות קרבנו אם ימשיך להתעלם מציוויי הטבע הפרימורדיאליים הוטלה תדיר על ההומאניטריות ה"מודרנית". הקשרים בין התערובת המוזרה הזו למדע המודרני אינם מובנים מאליהם כלל.22
כפי שמדגיש ברליי, התשובה הניצחת להשקפות השרלטניות שבהן החזיק המשטר הנאצי נמצאה, בסופו של דבר, במדע עצמו - האובייקטיבי, הרציונלי, חסר הפניות.23 מחקרים מדעיים אמינים חשפו את הסילופים, הפּרכות והכזבים שהזינו את חזון האוטופיה האאוגנית של היטלר וחבר מרעיו ואת גרסתם הפנטסטית להיסטוריה העולמית. העימות בין "המדע המסורתי" ל"מדע הנאצי" מעולם לא היה מאבק בין שתי מערכות ערכים שונות ומנוגדות או בין שני נראטיבים מתחרים - אם לאמץ את העגה הפוסט-מודרנית האפנתית - אלא עימות בין חתירה מאומצת לאמת ובין התמסרות מוחלטת לכזב.
הניסיון להאשים את המדע המודרני בפשעי הנאצים מוסיף חטא על פשע בהתעלמותו מתרומתו כבדת המשקל של המדע למטרות הומאניטריות. פויקרט ופוקו מגנים בחריפות את האובססיות ההיגייניות שסללו את הדרך ל"פתרון הסופי", אך אינם טורחים להזכיר את ההישגים המדעיים והטכנולוגיים הרבים שהיטיבו בדיוק עם אותן אוכלוסיות שמהן ביקשה האידיאולוגיה הגזענית להיפטר. הרפואה והביולוגיה המודרניות האריכו את חייהם של חולים וקשישים, הקלו על נכים, נאבקו במחלות תורשתיות, טיהרו את מי השתייה בארצות מתפתחות ולחמו בהצלחה במלריה ובכולרה.24 מאות מיליוני בני אדם, שהיו נידונים לעיקור או למוות על פי עיקרי האמונה הנאצית, חבים את חייהם למדע הזה - ולזעיר-הבורגנים הרבים לאינספור העוסקים בו. רק ממרומי מגדל השן של הפקולטות למדעי הרוח והחברה אפשר לפטור תרומה כבירה זו לרווחת האנושות כעוד מפגן מחושב של "ביו-כוח".
"הרצח ההמוני הנאצי של יהדות אירופה לא היה רק הישג טכנולוגי של חברה מתועשת, אלא גם הישג ארגוני של חברה ביורוקרטית", כותב ההיסטוריון כריסטופר בראונינג.25 ואמנם, חרושת המוות של הרייך השלישי נשענה על מנגנון מנהלתי אדיר ממדים, שניסה להסדיר את כל ההיבטים הארגוניים של ההשמדה ולתכנן בקפידה כל פרט בתהליך, החל בבידוד היהודים וריכוזם וכלה בסילוק שרידיהם וטיפול ברכוש שהותירו מאחוריהם. בעיני הוגי דעות ומלומדים מסוימים, ההיבט הביורוקרטי של "הפתרון הסופי" הוא ראיה ניצחת לצביונה המודרני של השואה, ועוד יותר מזה - להיבט האנטי-אנושי של המודרניות עצמה, היבט שרק נוצל ושוכלל עד תום בידי הנאצים.
את השקת הדיון על מקומה המרכזי של הביורוקרטיה בחברה תעשייתית "מודרנית" אנו חבים למקס ובר, מאבות מדע הסוציולוגיה. ובר ראה את הביורוקרטיה כהתגלמות תהליך הרציונליזציה, המארגן את כל ההיבטים של החיים המודרניים באופן שיטתי, יעיל, מבוקר ומחושב. בעולם המנוהל כך ניתנת עדיפות ל"רציונליות של יעדים" (zweckrationale), המבקשת להתאים אמצעים למטרות באופן אופטימלי, על פני התנהגויות המכוונות בידי מסורות, ערכים ורגשות. הביורוקרטיה, ש"הרציונליות של המטרות" (או "הרציונליות האינסטרומנטלית", אם להשתמש במונח שגור יותר בתיאוריה הביקורתית) מוצאת בה את ביטויה המזוקק, הפכה לרכיב מהותי במדינה המודרנית, צורת ארגון "הכרחית לחלוטין לצורכי המִנהל ההמוני כיום".26 ובר הכיר ביעילותה העילאית של המערכת המודרנית הזו, אך סבר גם כי היא כולאת את האדם ב"כלוב הברזל של הרציונליות" ושוללת ממנו את אנושיותו: "שום מכונה בעולם אינה מתפקדת בדייקנות המאפיינת את המנגנון האנושי הזה, וגם לא במחיר זול כל כך... החישובים הרציונליים... מורידים כל עובד לדרגת בורג במכונה [הביורוקרטית], ובחשבו כך על עצמו, כל שנותר לו הוא לשאול איך להפוך לבורג גדול יותר... התשוקה לביורוקרטיזציה דוחפת אותנו אל הייאוש".27
גישתו של ובר אל העולם המודרני הייתה מפוכחת וביקורתית מאוד, אולם ספק אם אפילו הוא יכול היה להעלות בדעתו את התפקיד הפעיל שתמלא הביורוקרטיה ברצח שיטתי של מיליוני בני אדם. תרומתו של המנגנון הפקידותי לסדר הנאצי נידונה לראשונה בידי פרנץ נוימן, משפטן גרמני וחוקר מדע המדינה, בספרו בהמות,28 שראה אור ב-1942, אולם היה זה תלמידו, ההיסטוריון היהודי יליד אוסטריה ראול הילברג, שחשף את מלוא היקפה של הביורוקרטיה המורכבת, המסועפת והדקדקנית שהייתה מעורבת בכל שלב משלבי "הפתרון הסופי". במחקרו המונומנטלי, השמדת יהודי אירופה, שפורסם ב-1961, הסיט הילברג את אור הזרקורים של המחקר ההיסטורי מן ההנהגה הנאצית אל המערך האדמיניסטרטיבי שפעל תחתיה, תוך שהוא מסתמך על כמות עצומה של חומר ארכיוני שלא נבדק קודם לכן.29 הילברג תיאר את מפעל הרצח ההמוני של הרייך השלישי כ"תהליך מנהלתי שהוצא אל הפועל בידי ביורוקרטים שאכלסו רשת של משרדים הפרושים על פני יבשת שלמה".30 התהליך הזה לא נוהל בצורה ממורכזת או מתוכננת מראש: לביורוקרטיה שהופקדה על הטיפול בבעיה היהודית "לא הייתה שום תכנית אב... או תפיסה ברורה כלשהי של פעולותיה".31 ובכל זאת, היא התקדמה בהתמדה ובהדרגה, בשורה של צעדים שהלכו והסלימו, לקראת "הפתרון הסופי". מה שסלל את הדרך לאושוויץ, הסביר הילברג, היה דפוס הפעולה הדינמי - ולעתים גם הכאוטי - של מערכת שנדרשה להיפרע מקבוצה מסוימת של בני אדם (קרי, היהודים) וחתרה למצוא מענה אפקטיבי לאתגרים ולקשיים שבהם נתקלה על כל צעד ושעל.32 טיעון זה אומץ לימים בידי האסכולה הפונקציונליסטית בחקר השואה, הגורסת, כנגד העמדה האינטנציונליסטית (ההתכוונותית), כי השמדת יהדות אירופה לא הייתה תולדה של הכרעה אידיאולוגית הרת-גורל, אלא פועל יוצא של "הדרך הפתלתלה" שבה התנהלו, לאורך שנים, מקבלי החלטות ומקבלי פקודות בכל הדרגים של המנגנון הנאצי.33
עבודתו של הילברג סיפקה גם השראה לספרו של זיגמונט באומן, מודרניות ושואה, שראה אור ב-1989. בניגוד להיסטוריון הזהיר, שהעדיף לדון ב"כיצד" במקום ב"מדוע", לא נרתע באומן מקביעות סוחפות. חיבורו הוא כתב אישום ארוך ומנוסח היטב נגד המודרניות, שבה רואה באומן את אמו-הורתו של הנאציזם. השואה, הוא כותב, "לא חמקה באופן מסתורי מהתנגשות עם הנורמות החברתיות והמוסדות של המודרניות. היו אלה הנורמות והמוסדות הללו שהפכו אותה לאפשרית".34 רק חברה מתועשת, המתנהלת על פי כללי הרציונליות האינסטרומנטלית, יכולה הייתה להוציא אל הפועל תכנית כה שטנית, באופן כה שיטתי: "הציוויליזציה המודרנית לא היוותה תנאי מספיק לשואה; אך היא הייתה מעל לכל ספק תנאי הכרחי לקיומה. בלעדיה אי-אפשר לחשוב על השואה".35
הנאצים, קובע באומן, אמנם לא המציאו את רצח העם - ההיסטוריה ידעה לא מעט מקרים של מחיקת אוכלוסיות שלמות מעל פני האדמה - אולם הם העניקו לו צביון מודרני במובהק. מה שמבדיל רצח עם מודרני מרצח עם "גרידא" הוא העובדה שיש לו מטרה, שהוא משרת "חזון רחב יריעה של חברה מושלמת, טובה יותר ושונה באופן רדיקלי".36 ההנדסה החברתית הגזענית שבה עסקו הנאצים במרץ אף היא חידוש של העידן הנוכחי: היא מבטאת את הדחף המקנן בתרבות המערבית עוד מימי הנאורות "לעצב מחדש את החברה, להכפיף אותה בכוח לתכנית-על שגובשה באופן מדעי".37
כדי לתרגם שאיפה מגלומנית זו לשפת המעשה, נזקקו הנאצים להמצאה מודרנית אחרת - לביורוקרטיה. גזענות, מדגיש באומן, היא "בראש ובראשונה מדיניות, ורק לאחר מכן אידיאולוגיה. וכמו כל מדיניות, היא נזקקת לארגון, למנהלים ולמומחים".38 בדומה להילברג ולפונקציונליסטים אחרים, סבור גם באומן כי תהליך ההשמדה לא תוכנן מלכתחילה בידי ההנהגה הנאצית, אלא "בושל" בידי פקידים, לאחר שכל הדרכים האחרות לסילוק היהודים משטחי הרייך מוצו או נקלעו למבוי סתום:
הלקח המזעזע ביותר העולה מניתוח "הדרך הפתלתלה לאושוויץ" הוא שלאחר שנכשלו כל יתר האפשרויות, הייתה הבחירה בהשמדה פיזית כאמצעי הנכון להגשמתה של משימת ה-entfernung [הרחקה] תוצאה של הליכים בירוקרטיים שגרתיים: חישוב של אמצעים ומטרות, של איזון תקציבי ויישום כללים אוניברסליים. יש לציין כי הבחירה הייתה תוצאה של מאמץ רציני למצוא פתרונות רציונליים ל"בעיות" שהתעוררו בזו אחר זו בנסיבות המשתנות... "הפתרון הסופי" לא התנגש בשום שלב משלביו עם השאיפה הרציונלית להגיע ליישום יעיל ואופטימלי של יעדיו. נהפוך הוא, מקורו היה בדאגה רציונלית כנה והוא נוצר בידי בירוקרטיה שהייתה נאמנה לצורתו ותכליתו.39
