למרבה הצער, הטקטיקות שהוכיחו עצמן כיעילות להפליא במבצע "חומת מגן" הנחילו לצה"ל מפח נפש גמור במלחמת לבנון השנייה. ויצמן מציין בלגלוג כי שני המפקדים המזוהים ביותר עם הכישלון בלבנון "הם 'ילדי הפלא' של צה"ל, בוגרי מלת"ם, ותיקי ההתקפות על בלאטה ועל שכם ב-2002" - תת-האלופים אביב כוכבי וגל הירש. הירש, שפיקד על עוצבת הגליל בזמן המלחמה, חתום על פקודת הקרב הידועה לשמצה שהורתה על כיבוש העיירה בינת ג'בייל תוך "התנפלות נחילית סימולטנית ורב-ממדית". לאחר המלחמה הפכה השפה הגבוהה והעמומה שבה השתמש הירש מושא ללעג ולשנינה. דו"ח וינוגרד, שציטט אותה, קבע ביבושת ש"טוב היה לו הפקודות היו ניתנות, בכל חלקיהן, בשפה המובנת לכל".

מדוע כשלה השיטה ה"נחילית", ה"לא-ליניארית", במערכה של 2006? לוויצמן הסבר מן המוכן: בעוד שבשנות האינתיפאדה התקיפו "כוחות הכיבוש" "אזרחים מפוחדים" ו"ארגוני גרילה פלסטינים דלי חימוש", הרי החיזבאללה היה יריב מאורגן לאין ערוך, ולוחמיו השכילו לתמרן בעצמם כ"נחיל" מול צה"ל ולהפעיל נגדו את שיטותיו שלו. הסברים מעין אלה רווחו בכלי התקשורת במהלך המלחמה ולאחריה, אולם ספק אם יש בהם כדי לזרות אור על התמונה בשלמותה. אחרי הכל, במרבית ההיתקלויות בטווח הקצר, מבינת ג'בייל ועד ע'נדוריה, נסוגו בסופו של דבר לוחמי החיזבאללה מפני החיילים הישראלים. גם הטענה כי החשיבה הצבאית ההיפר-תיאורטית מבית מדרשו של המלת"ם זרעה בלבול בקרב הדרגים הנמוכים של הצבא אינה מספקת את התשובה המלאה (אף שיש בה יותר מגרעין של אמת); סביר יותר שאת הנזק האמיתי חוללה החשיבה הזו ככל שטיפסה מעלה, לפיקוד הגבוה של צה"ל. חשוב להדגיש: בפעולות בבלאטה ובשכם שירתו הפילוסופיה והטרמינולוגיה הפוסט-מודרניות של תת-אלוף שמעון נוה מטרות מוגדרות, מצומצמות ומובנות. בלבנון, לעומת זאת, שררה המבוכה בכל. חיילים וקצינים זוטרים ובכירים נתקלו בפקודות סותרות ומבלבלות, שההיגיון מאחוריהן לא היה ניתן לפענוח. מתברר שכאשר הוכפפה התיאוריה המסובכת ללוגיקה צבאית פשוטה וברורה, היא הניבה הישגים ממשיים; אבל כאשר היא השתלטה על הלוגיקה הזו והחליפה אותה, היא חדלה לשמש כלי יעיל בידי מפקדים. אביב כוכבי כינה פעם את שיטת הפעולה שלו בשכם "בלגן מאורגן"; במלחמת לבנון השנייה גבר מוטיב הבלגן על מוטיב הארגון.

ויצמן, כך עולה מן הספר, מזועזע לנוכח השימוש היצירתי שעשו קציני צה"ל בתיאוריות הרדיקליות היקרות ללבו. בריאיון עם שמעון נוה הוא תוהה כיצד מיישב איש הצבא בין סדר היום האידיאולוגי השמאלי של התיאוריות הללו ובין דיכויָם של הפלסטינים. הלה עונה לו כי "תיאוריות לא רק חותרות לאידיאל חברתי-פוליטי אוטופי שאתו אנחנו יכולים להסכים או לא להסכים. הן גם מתבססות על עקרונות מתודולוגיים המבקשים לשבש את הסדר הפוליטי, החברתי, התרבותי או הצבאי הקיים ולחתור תחתיו. נטייתה של התיאוריה לשבש היא ההיבט החביב עלינו בתיאוריה ובו אנחנו משתמשים". בעיני ויצמן, הטענה הזו ממחישה עיקרון שנוסח אף הוא בידי תיאורטיקן מהפכני ידוע. הוא כותב ש"המקרה שלנו הוא דוגמה מצמררת במיוחד למה שהרברט מרקוזה הזהיר מפניו כבר ב-1964: ככל שגוברת האינטגרציה בין ההיבטים השונים של החברה, חזקה על ההגמוניה של הכוח שתבלע גם את הסתירה ואת הביקורת ותהפוך אותן לכלים בשירותה". כל זה אינו מאיר באור שלילי את התיאוריות עצמן, כמובן. ויצמן נזעק להגן עליהן מפני הכיבוש הישראלי המבקש לנצלן באופן ציני; כוונתו, הוא אומר, "אינה להטיל את האשמה בתוקפנות הישראלית על תיאורטיקנים ואמנים רדיקליים, או להטיל ספק בטוהר כוונותיהם".

דברי הסנגוריה הנמרצים האלה מתבלטים על רקע הביקורת החריפה שמותח ויצמן על כל גורם אחר כמעט; הרי הוא מאשים אפילו את הארגונים ההומאניטריים הבינלאומיים בסיוע שלא מדעת להנצחת הכיבוש. אלא שנדמה כי נאמנותו של ויצמן לתיאוריה המהפכנית גוברת גם על דאגתו לבני אדם. כאשר הוא מציין את תרומתה של האידיאולוגיה המרקסיסטית שבה החזיק אש"ף בשנות השבעים להנצחת אומללותם של הפליטים, הוא קושר אותה ל-La politique du pire - "הפוליטיקה של החמרת המצב". ארגוני הטרור והגרילה שאימצו את הלוגיקה הלא-אנושית הזו האמינו כי "אפשר לזרז שינוי באמצעות הפעלת אלימות חסרת הבחנה שמטרתה לדחוק בכוח השלטוני להסיר מעל פניו את מסכת הלגאליות ולחשוף עצמו בפני האיכרים והפועלים במלוא הברוטליות שלו". אותה אסטרטגיה עמדה, למשל, לנגד עיניהם של אנשי 'הנתיב הזוהר', המחתרת המאואיסטית בפרו, שרצחו עובדי סיוע שכל חטאם היה הניסיון להקל על מעוטי היכולת את מצוקתם. ויצמן אינו משבח במפורש את התפיסה הזו, אולם מן הביקורת שהוא מותח על העזרה שמגיש האו"ם לפליטים - העושה את הכיבוש ל"נסבל", לדבריו - אפשר להסיק שהוא מחזיק בעמדה דומה. לטעמו, כל גילוי של חסד הממתן את ההתנגשות בין הישראלים לפלסטינים משחק לידי הדיכוי הציוני, ועל כן יש לפסול אותו מכל וכל.

בשורה התחתונה, הסיבה להתנגדותו של ויצמן ל"חיוּלן" של תיאוריות פוסט-מודרניות אינה נעוצה בדחייתו את האלימות באשר היא, אלא בשלילתו הגורפת את כל מה שמייצג או משמר את "הסדר הקיים" (ה"ציונות", ה"כיבוש", ה"קולוניאליזם", ה"קפיטליזם" וכיוצא בזה). גישה זו, ששותפים לה הוגי דעות רדיקליים בולטים כמו סלבוי ז'יז'ק, אלן באדיו ואנטוניו נגרי, מרוממת את האסטרטגיה החתרנית ואת התיאוריה הממשיגה אותה מעל כל שיקול הומאניטרי. היא נוהגת בבני אדם ממשיים כאילו היו רק כלים בשירותה של התכלית המהפכנית. ויצמן אינו יוצא מן הכלל הזה; ספרו, המבקש להראות כיצד הפך ה"כיבוש" את השטח הנכבש ל"ארץ חלולה", נוהג גם ברבים מגיבוריו האנושיים - ישראלים ופלסטינים כאחד - כאילו היו אנשים "חלולים": פיונים שאפשר להקריבם על לוח השחמט התיאורטי.
 

יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי ועמית במכון אדלסון ללימודים אסטרטגיים במרכז שלם.