ואמנם, למקרא ארץ חלולה מתקבל הרושם שישראל אינה יכולה לנקוט ולו פעולה אחת שתיחשב חיובית בעיני ויצמן. במקומות רבים בספר הוא מוקיע אותה על דבר והיפוכו: על שהרסה את ההתנחלויות המפונות ועל ששקלה שלא להרוס אותן; על שהיא מקשה את חייהם של תושבי השטחים ועל שהיא מונעת אסון הומאניטרי (כדי לחזק את שליטתה בשטחים, כמובן). עמדתו של ויצמן טוטלית; היא אינה סובלת ספקות. הוא תוקף את השימוש של צה"ל באמצעי לוחמה הגורמים נזק היקפי מוגבל (ובמילים אחרות - מסכנים במידה פחותה עוברי אורח תמימים) בטענה שכך הופכים החיסולים הממוקדים לנסבלים יותר. הוא מגנה את הארכיטקטורה הישראלית בירושלים משום שהיא שואפת לאותנטיות מזויפת ומתייחסת אל הפלסטינים בהתנשאות אוריינטלית. אפילו גגות הרעפים של ההתנחלויות אינם חומקים משבט הביקורת של ויצמן; הוא מתעקש להציגם כאמצעי להפגנת ייחוד יהודי לנוכח הסביבה הפלסטינית, תוך התעלמות מן העובדה שרוב היישובים הקהילתיים בישראל מתהדרים משום מה בגגות מאותו הסוג בדיוק.

גם השימוש שעושה ויצמן בנתונים מוטה וסלקטיבי למדי. הוא מציין, למשל, ש"מאז תחילת האינתיפאדה [השנייה] ועד סוף 2006, נהרגו 339 פלסטינים בחיסולים ממוקדים. רק 210 מתוכם היו המטרות המבוקשות; היתר היו פלסטינים שחיי היומיום שלהם הביאו אותם למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון". אכן נתון קשה לעיכול. אלא שוויצמן אינו טורח לעקוב אחר ההתפלגות הסטטיסטית של נפגעי החיסולים הממוקדים לאורך השנים, ולכן לקורא אין דרך לדעת כי שיעור הלא-לוחמים שמצאו את מותם בעקבות הפעילות הזו רק משום שנקלעו "למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון" ירד בהדרגה, עד שהגיע לשניים עד שלושה אחוזים בלבד בשנת 2007. הסתמכותו של ויצמן על נתוני 'בצלם' בעייתית בפני עצמה, מאחר שמבחינת הארגון רק מי שעסק בפעילות טרוריסטית ברגע חיסולו ממש נחשב ל"משתתף בלחימה". ב-2008, למשל, דיווח 'בצלם' שיותר משליש מן הפלסטינים שנהרגו בחיסולים הממוקדים בשנה הקודמת לא היו מעורבים בלחימה; אולם בדיקה שערך החוקר יהונתן דחוח-הלוי בפרסומים הפלסטיניים עצמם העלתה כי למעלה משמונים אחוזים מן ההרוגים הללו היו אמנם חברים פעילים בארגוני הטרור. ויצמן טוען, על כל פנים, שהחיסולים הממוקדים לא סייעו בהפחתת רמת האלימות הפלסטינית ולא שיככו את השנאה לישראל; הגם שהוא צודק כנראה בעניין השני, קשה לקבל את התעלמותו המופגנת מן העובדות החד-משמעיות בדבר הצמצום הדרסטי שחל בהיקף הטרור הפלסטיני מאז המבצעים "חומת מגן" ו"דרך נחושה" ב-2002.

ויצמן אינו בוחל גם באנלוגיות וברמיזות היסטוריות מקוממות ומיותרות לחלוטין. כאשר הוא מתייחס, לדוגמה, לעורק התנועה המסובך של כביש הטבעת העובר דרך חלקה המזרחי של ירושלים, הוא מוצא לנכון להפליג בזיכרונו חזרה ל-1939 ולהעלות באוב את הצעתו של שר החוץ הנאצי, יואכים פון ריבנטרופ, לחבר את העיר דנציג לגרמניה באמצעות דרך אקסטרה-טריטוריאלית החוצה את השטח הפולני. משום מה, ויצמן מתעלם מדוגמה קרובה ורלוונטית יותר - תכנית "אלפא" האמריקנית מ-1954, שביקשה לכפות על ישראל לוותר על חלק מן הנגב כדי ליצור בו מעבר בין מצרים לירדן. נראה שאזכורו של אייזנהאואר בהקשר המדובר פשוט אינו רב-רושם כמו ההפניה לריבנטרופ. באותה רוח כותב ויצמן במקום אחר כי "שם הקוד הצבאי שניתן למחנה הפליטים ג'נין, מעוזן החזק ביותר של קבוצות ההתנגדות, היה 'גרמניה'. בין שמקורו של שם הקוד הזה בתיאור האמביוולנטי של ה'ברברים' אצל טקיטוס ובין שיש בו משום התייחסות למשטר הנאצי, ברי שהוא מבטא את הפחד הישראלי מפני ה'רוע' המשגשג [במחנה]". אבחנה מבריקה, לכל הדעות - אלא שאין לה כל קשר למציאות. ויצמן כנראה מעולם לא שמע על הנוהג הצבאי המקובל להצמיד לערים ולמדינות שמות קוד המתחילים באות הראשונה של שמן. בהתאם לאותו נוהג, אזורים מסוימים בסביבות ג'נין כונו בפי צה"ל "מילאנו", "נפולי", ו"סקוטלנד", אף שספק אם בחירת השמות הללו שיקפה איזו חרדה קיומית של הישראלים. לעתים - מה לעשות? - "גרמניה" היא בסך הכל מקום ששמו מתחיל באות השלישית של האלף-בית. בדיוק כמו ג'נין.

 

למרות הליקויים המהותיים הללו, ארץ חלולה הוא בכל זאת יותר מפמפלט נגד הכיבוש (הגם שיסולח למי שיחשוב כך למקרא חלק ניכר מן הספר). הוא מכיל גם לא מעט תובנות והערות מעניינות ומעוררות מחשבה. הפרק המאלף ביותר בספר עוסק בשיטות הלוחמה שנקט צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" ולאחר מכן גם במלחמת לבנון השנייה. פרסומו של הפרק הזה כמאמר בכתב העת תיאוריה וביקורת נמנע עקב איום בתביעת דיבה מצד תת-אלוף אביב כוכבי - אחד מנשואיו הבולטים - ובעקבות מחלוקות שהתעוררו על רקע זה בין העורכים למחבר. בסופו של דבר, הטקסט ראה אור ב-2008 בגיליון 15 של כתב העת השמאלי הקיצוני מטעם, בעריכת יצחק לאור.

לטענת ויצמן, הטקטיקות שפיתח צה"ל כדי להתמודד עם מה שמכונה בעגה הצבאית "לחימה בעצימות נמוכה" הושפעו במידה רבה מהגותם של תיאורטיקנים פוסט-מודרניים. בין גופי המחקר וצוותי החשיבה שהוקמו במהלך שנות התשעים כדי לעצב מחדש את תורת הלחימה של הצבא הישראלי התבלט 'המכון לחקר תורת המערכה' (מלת"ם), שיצר, לדברי ויצמן, שפה צבאית חדשה סביב מושגים טכנו-תיאורטיים. תת-אלוף שמעון נוה, ממקימי המכון וממתווי דרכו, התגאה בריאיון שערך עמו ויצמן כי הרעיונות שהנחיל לחניכיו שאבו את השראתם, בין היתר, מכתביהם של הפילוסופים ז'יל דלז ופליקס גואטרי, ובעיקר מעבודתם המשותפת Mille Plateaux (אלף מישרים). דלז וגואטרי - שהיו בוודאי מתחלחלים לו ידעו שמשנתם תנוצל בידי הצבא הישראלי במערכה נגד הפלסטינים - העמידו הגות מורכבת מאוד, שביקרה מבנים חברתיים ונפשיים המבוססים על יציבות, הירארכיה וסדר, והעמידה מולם אידיאל של מערכות משורגות, אנרכיות, המאפשרות תנועה חומרית שוטפת, כמעט בלתי מוגבלת. רישומה של הגישה הזו ניכר היטב בדברים שאמר נוה לוויצמן: "בצה"ל אנחנו מרבים כעת להשתמש במונח 'להחליק מרחב' בשעה שאנחנו רוצים להתייחס לפעולה במרחב בצורה כזו [הממחישה] שגבולות אינם משפיעים עלינו... במקום להוביל ולארגן את כוחותינו לפי גבולות קיימים, אנחנו מבקשים לנוע דרכם".

הטקטיקה של "תנועה דרך גבולות" נוסתה, בהצלחה רבה, בקרב שניהל צה"ל בקסבה של שכם במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. כדי לגבור על הטרוריסטים הפלסטינים, שהתחפרו באזור ומלכדו בניינים ורחובות, הפעיל צה"ל את מה שאביב כוכבי, שהיה אז מפקד חטיבת הצנחנים, כינה בשם "גיאומטריה הפוכה". ויצמן מספר ש"החיילים נמנעו מלהשתמש ברחובות, בדרכים, בסמטאות או בחצרות המגדירים את הלוגיקה של התנועה דרך העיר, וכן בדלתות חיצוניות, בחדרי מדרגות פנימיים ובחלונות המרכיבים את הסדר הבנייני. תחת זאת הם פרצו חורים בקירות משותפים, בתקרות וברצפות ונעו לאורך מאות מטרים של חלל פנימי אשר רוקן מן המרקם הצפוף והמוחשי של העיר". תנועת החיילים בקסבה לא צייתה למוסכמות של ההתקדמות הצבאית ה"ליניארית"; היא התבססה על "שיטת הנחיל", "המפעילה כוח צבאי דיפוזי שמתחלק ליחידות קטנות ורבות, עצמאיות למחצה אבל מתואמות, הפועלות בו בזמן בסינרגיה כללית עם כל האחרות". אותה שיטה הופעלה גם בפשיטה שערך צה"ל על מחנה הפליטים בלאטה שבועות ספורים לפני מבצע "חומת מגן". בפקודת הקרב שמסר כוכבי לפקודיו הסביר את הנדרש מהם:

בסופו של דבר, הגישה ה"לא-ליניארית" נחלה הצלחה מבצעית מרשימה במחנות הפליטים. בפעולת צה"ל בקסבה של שכם - אזור סבוך במיוחד - נהרגו שמונים פלסטינים, רובם המוחלט טרוריסטים, וחייל צה"ל אחד, שנורה מאש כוחותינו. מובן שוויצמן אינו שותף להתפעלות; הוא מצטט ארגוני זכויות אדם הקובעים כי "עשרות אזרחים פלסטינים נהרגו במהלך התקפות כאלה", ומעלים מן הקורא את העובדה שרובם מצאו את מותם בקרב בג'נין, שבו לא נעשה שימוש כה נרחב בשיטות האמורות, או בתקריות שלא היו כרוכות כלל ב"הליכה דרך קירות". כדי להעצים את הזעזוע, הוא מביא את תיאוריהן של משפחות פלסטיניות אשר הוכו בהלם למראה החיילים הפורצים לדירותיהן מבעד לחור שנפער בקיר, וקובע כי "החדירה הלא-צפויה של המלחמה למרחב הפרטי של הבית נחוותה על ידי אזרחים בפלסטין... כטראומה וכצורת ההשפלה העמוקה ביותר". דא עקא שהנזק החומרי והנפשי שהוא מתאר הוא כאין וכאפס לעומת החורבן והקטל רחבי ההיקף המאפיינים בדרך כלל לוחמה בשטח בנוי ומאוכלס. בהשוואה למה שעוללו הרוסים לעיר הבירה הצ'צ'נית גרוזני, או למה שעשו האמריקנים במוגדישו ובפלוג'ה, פעולת ה"נחיל" הישראלי במחנות הפליטים הפלסטיניים נראית באמת ובתמים כעקיצת דבורה.