הדפסה
גרסת PDFבהמשך הדרשה מניח למעשה רממ"ש את היסודות למה שהוא רואה כשליחותו בקרב היהודים ובקרב אומות העולם בכלל. הוא מבהיר, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שדורנו הנוכחי הוא "הדור השביעי", שבימיו יבוא המשיח. קביעה זו נשענת על העובדה הפשוטה שהרבי הוא האדמו"ר השביעי של חב"ד.27 לדברי רממ"ש, אין כאן מקום לטעות ואף לא לבחירה חופשית: "היות שזה אנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו, ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנו בעקבתא משיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה - לגמור המשכת השכינה".28
אבל תודעתו המשיחית של רממ"ש אינה נגזרת אך ורק מהיותו השביעי במניין אדמו"רי חב"ד. המיסטיקה החב"דית תופסת את מערך הספירות, המאצילות את האור האלוהי על העולם, כשלשלת של נקודות ציון הנמתחות על פני הזמן. היא גם מקבילה את הספירות הללו, בסדר יורד, למנהיגים חסידיים - החל בבעל שם טוב (הבעש"ט) וכלה בשבעת האדמו"רים של חב"ד. כפי שמסביר הרבי, ברוח תורה זו:
כל אחד מהרביים הוא "מאור", אלא שב"מאורות" גופא יש לכל רבי עניין מיוחד, בהתאם לדרגתו בספירות, כידוע שהבעש"ט הוא עתיק, המגיד הוא אריך, אדמו"ר הזקן חכמה, אדמו"ר האמצעי בינה וכו'. וכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר ה"מאור" שבדורנו, כולל את כל ה"מאורות" - הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש29 ואדמו"ר מורנו ורבנו הרש"ב נוחו עדן - כיוון שפועל כל העניינים שפעלו בשעתם.30
על פי הדגם המטפיזי שמצייר הרבי מליובאוויטש, הבעש"ט מקביל ל"עתיק" והמגיד ממזריטש מקביל ל"אריך" - שניהם רבדים שונים של ספירת כתר. רבי שניאור זלמן מלאדי, "אדמו"ר הזקן", מייסד חסידות חב"ד, הוא ספירת חכמה, ובנו רבי דב בער, ה"אמצעי" - בינה. ההשתלשלות המיסטית נמשכת עד הריי"צ (שאותו מכנה הרבי "כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו"). היכן אפוא ממוקם הוא עצמו באילן האלוהי?
למסורת זו כמה גרסאות,31 אך מכולן עולה בבירור שאדמו"ר חב"ד האחרון מייצג את ספירת מלכות, המכילה, כמותו, את כל השפע השמימי הנובע ממעל.32 בכך הוא חותם את מסלול האור האלוהי אל הבריאה. ואמנם, בעשרות הזדמנויות הבהיר רממ"ש כי הוא רואה עצמו כהתגלמותה של ספירת מלכות. ברוח זו אמר, למשל, בשיחה שניהל בראש השנה תש"ן (1989):
ונעשה תיכף לתפילת מוסף דראש השנה, "תקע בשופר גדול לחירותנו", ובפרט על ידי תקיעת שופר של בני ישראל בראש השנה, כולל - התקיעה , שהתוקע תוקעה בכל כוחו ומאריך בה עד כמה שאפשרי, שזה נעשה ה"בכל מאודך" שהוא כלי ל"תקע בשופר גדול לחירותנו", החירות דכל בני ישראל, אנשים נשים וטף, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, הנשיא העשירי, שהוא בחינת יחידה הכללית, דכל בני ישראל, ועל ידו - מתגלית יחידה שבנפש כל אחד ואחת מישראל, עד - גילוי עצם הנשמה, עד - הגילוי דישראל וקוב"ה כולא חד [שישראל והקב"ה הם אחד].33
הנשיא העשירי, המוזכר כאן, הוא "היחידה הכללית", כלומר הנשמה המכילה בתוכה את כל הנשמות של בני ישראל. הנשיא הזה אינו אלא רממ"ש, המעיד כאן בלי כחל ושרק על היותו המשיח - שעדיין לא נגלה אך עתיד להתגלות.
ברי, אם כן, שמנקודת מבטו של הרבי, ההיסטוריה כולה מתנקזת בהכרח אל הרגע המכונן שבו מוטל עליו - החוליה האחרונה בשושלת צדיקים - לשמש מושיעה של האנושות. חשוב להדגיש: הגם שרכש השכלה מדעית, השקפת עולמו של רממ"ש נגזרה לחלוטין מן המטפיזיקה הקבלית.34 מבעד לפריזמה המיסטית הזאת, עובדת היותו האדמו"ר השביעי במניין של חב"ד אינה עניין כרונולוגי גרידא, אלא התרחשות בעלת תוקף אלוהי - מאורע אסכטולוגי המציין את אחרית הימים. כשהוא מונחה על ידי תפיסה חדה וברורה של מהלך משיחי קבוע מראש, רממ"ש לא יכול היה שלא להרגיש כי עול הגאולה רובץ כולו על כתפיו; והוא היה נחוש בדעתו למלא את תפקידו היטב.
לנוכח הדטרמיניזם ההיסטורי המובהק של גישת רממ"ש, ניתן לכאורה לחשוב שמבקשי הגאולה עשויים להסתפק כעת בהמתנה פאסיבית לבואה; שהישועה מובטחת וכל שנדרש מהם, המצפים לה בכיליון עיניים, הוא שלא להערים קשיים מיותרים בדרכה. אלא שרושם זה מבוסס על אי־הבנה יסודית של התודעה המשיחית. כפי שכבר הראה מקס ובר, השקפות דטרמיניסטיות עשויות להוליד דווקא את האקטיביזם הנמרץ ביותר35 - והדבר נכון שבעתיים בכל הנוגע לתנועות משיחיות.36 ואמנם, כך אירע בחב"ד, שהיקף פעילותה במהלך מחצית המאה האחרונה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של הדת היהודית. אפילו מבקר חריף של החסידות, דוגמת הרב דוד ברגר, מודה בפה מלא:
אם נוציא מן הדיון את בר־כוכבא, שידיעותינו על אודותיו מועטות מאוד, לא הופיע מעולם מועמד משיחי רציני שהישגיו הגיעו לאלה של הרבי זצ"ל. כמעט כל השבחים שהמשיחיים מייחסים לו נכונים. הוא יצר ממלכה עולמית של עושי דברו, הפיץ את היהדות הדתית במקומות ריקים מכל תודעה יהודית, הפיח רוח חיים בחינוך הדתי, קירב מספר לא־מבוטל של יהודים חילונים לשמירת מצוות ועוד כהנה וכהנה.37
חשוב להדגיש: מבחינת אנשי חב"ד, אין מדובר בהישגים מרשימים ותו לא, אלא באותות ברורים, אם לא בהוכחות של ממש, למשיחיותו של הרבי - ואפשר שלשם כך, בין היתר, נועדו מלכתחילה.38 ההיסטוריה הדתית הלוא גדושה בדוגמאות של טוענים לנבחרוּת אשר יצאו מגדרם כדי לעמוד בקריטריונים למשיחות, שנקבעו בידי המסורות הדתיות שאליהן השתייכו. ישו, למשל, הורה לתלמידיו להביא לו אתון כאשר ביקש לעלות לירושלים, "וכל זאת הייתה למלאת מה שנאמר ביד הנביא לאמר: אמרו לבת ציון הנה מלכך יבוא לך עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות".39 ושלמה מולכו, המקובל בן המאה השש־עשרה שככל הנראה ייעד לעצמו את תפקיד הגואל, ישב כחודש בשערי רומי, בין המצורעים והמנודים למיניהם, כפי שאמנם אמור המשיח לעשות על פי מדרש תלמודי.40
מי שמחפש מרשם יהודי מפורט לזיהויו של המשיח לא יתקשה למצוא אותו: הוא מופיע במשנה תורה לרמב"ם.41 ואמנם, בסוף הפרק העוסק בהלכות מלכים מונה הרמב"ם סדרה של תנאים ברורים שעל פיהם ניתן לוודא כי אדם מסוים נועד למלא תפקיד נאצל זה:
אם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח: אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בוודאי [ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד].42
לטקסט זה נודעת חשיבות עצומה עבור חב"ד. התנאים שמונה הרמב"ם מוזכרים שוב ושוב בשיחותיו של רממ"ש43 ובפרסומים שהוציאה החסידות לפני פטירתו44 ולאחריה.45 לא תהא זו הגזמה לטעון שרממ"ש נקט מאמצים מיוחדים ומודעים להתאים את מפעליו ל"הוראות" משנה תורה, בהנחה שבאופן זה יממש את ייעודו ויוכיחו קבל עם ועולם; אפשר להתרשם שהקריטריונים של הרמב"ם סיפקו לו תכנית עבודה, שאחריה עקב בדקדקנות.
תיאור המשיח כ"מלך מבית דוד", לדוגמה, אינו מציב בעיה מיוחדת בפני חב"ד. רממ"ש הרי נחשב נצר לבית דוד,46 וחסידיו ראו בו את "נשיא הדור", כלומר את מנהיגם של כל ישראל, ובתור שכזה מעין "מלך" בזמנו.47 לדידם, אף שיש בנמצא חצרות חסידיות וצדיקים לרוב, האדמו"ר של חב"ד נישא מעל כולם, משום שתנועתו היא הנוצרת האמיתית של מורשת הבעש"ט ועל כן היא הדגם האידיאלי ליהדות כולה.48 דימוי עצמי מרומם זה ניכר, בין היתר, ביחס האדנותי שהפגין הרבי כלפי מנהיגים אחרים: הוא לא הסכים, למשל, לבקרם, יהא מעמדם בכיר ככל שיהיה; מי שרצה להיוועד עמו צריך היה לעלות אליו לרגל.49
תנאי נוסף שציין הרמב"ם - שהמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה [בדרך התורה] ולחזק בדקה" - מתקשר לאחד מתחומי הפעילות הבולטים ביותר של חב"ד, הלוא הוא מפעל ה"שליחים" העצום שהנהיג הרבי מליובאוויטש. מאחר שרממ"ש ראה עצמו כמי שעומד בראש עם ישראל ואחראי לתקנתו, הוא שיגר את חסידיו לקצוות העולם, הטיל עליהם להגיע אל כל יהודי באשר הוא - מצוידים בארוחות כשרות, בתפילין, בספרי תניא ובמוטיבציה מיסיונרית בלתי נדלית - ולהפיץ את בשורתה של חב"ד ברבים. החב"דניקים נדרשו לגלות מסירות נפש, ובה בעת להתבטל לחלוטין בפני רבם, כדי להפוך לכלים שלתוכם תחדור מהותו. באופן זה הגיע לכאורה הרבי עצמו לכל מקום וכיסה את פני העולם.
אותו היגיון עומד גם בשורש יזמה נוספת של הרבי - "מבצעי המצוות", שבמסגרתם פשטו חסידי חב"ד על מרכזי ערים בארץ ובעולם בניסיון להניע יהודים רבים ככל האפשר לאמץ חלקים כאלה ואחרים מאורח החיים הדתי. בעשורים הראשונים לכהונתו התמקד רממ"ש בקידום מצוות הקשורות בחגי ישראל. בהנחייתו החלו שליחי חב"ד לערוך סדרי פסח רבי־משתתפים - בעיקר למטיילים ישראלים - במקומות כמו תאילנד או נפאל. מקומם של חגים אחרים לא נפקד אף הוא, ובסוכות היה הרבי משגר את חסידיו כדי לזכות יהודים בקיום מצוות נטילת לולב. בסוף שנות השישים החליט רממ"ש שלא די במה שנעשה עד כה, ושעל תנועתו לקדם גם מצוות של יומיום ומפעלי חינוך שונים. בהוראתו התייצבו שליחי חב"ד מאחורי דוכני הנחת תפילין לרוב והחלו להזמין את קהל ישראל לקיים מצווה זו, להדליק נרות שבת וללמוד עמם תורה.50 למותר לציין שזו גישה ייחודית, בלשון המעטה, במגזר החרדי, ואין פלא שהיא ספגה גינויים קשים מצד נציגיו.51 מנגד, היא גם הניעה מגמה נרחבת של חזרה בתשובה, שהרחיבה מאוד את שורותיה של חב"ד.52 אין ספק שרגש צרוף של אהבת ישראל עמד ביסוד החלטתו של רממ"ש ליזום מפעל ענקים זה - אבל בצדו גם הנכונות והרצון לפעול כפי שאמור המשיח לפעול.
ואולם, כדי להיחשב למשיח, על פי הקריטריונים שקבע הרמב"ם, היה על הרבי גם להילחם את "מלחמות ה'". הרמב"ם, שסבר כנראה כי המשיח יהיה "מלך" או ריבון פוליטי לכל דבר, התכוון מן הסתם למלחמות במובן הפשוט של המילה. חב"ד, על כל פנים, העניקה למושג זה פרשנות מרוככת יותר, וזיהתה אותו עם הפעילות המיסיונרית ההמונית שעליה הורה הרבי. אפשר להבין אפוא מדוע דאג רממ"ש לעטר את יזמותיה של תנועתו בטרמינולוגיה צבאית למהדרין: שליחיו שוגרו ל"מבצעים"; המשאיות שבהן היו נוסעים נקראו "טנקי מצוות"; והמאמץ כולו זכה לשם "מלחמת תנופה". הרטוריקה המיליטנטית הגיעה לשיאה בפעילותה של חב"ד בקרב ילדים: לתנועת הנוער שהקים עבורם הרבי ב־1980 הוא קרא "צבאות השם". במסגרת התנועה, גילמו הילדים למעשה חיילים ממושמעים, החמושים ב"כלי הנשק" של המצוות.53 אותו "צבא אדיר" של ילדים, האמינו חסידיו של הרבי, "יכניע את יצר הרע, ויבערו כליל מן העולם. צבא זה ינצח לחלוטין את ה'סטרא אחרא' המעכבים את ביאת מלך המשיח וגאולת ישראל".54 ילדי חב"ד נהגו לשיר במהלך כינוסי התנועה: "מי אנחנו? צבאות השם!/ ומה מטרתנו? להילחם!/ במי? במה? ביצר הרע!/ את מה נקרב? את הגאולה!"
שימוש בשפה כזו שיווה הילה צבאית לפעולותיה של חב"ד, וחיזק אולי את תחושתם של חסידיה כי הרבי מקיים הלכה למעשה את הדרישה להילחם את "מלחמות ה'".55 ואולם, כמתחייב ממשנה תורה, העובדה שנשא בעול המשיחות תבעה מרממ"ש גם "לנצח" את כל האומות הסובבות. לשם כך היה צורך ביזמה נוספת, חסרת תקדים בתולדות היהדות ובעלת משמעות משיחית מרחיקת לכת: "מבצע שבע מצוות בני נוח".
