ברכת המינים

אסף שגיב




 
ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס ה־16 במדינת היהודים במאי השנה לא ייחשב כנראה לאירוע מכונן או לנקודת תפנית בהיסטוריה של שתי הדתות; למרבה הצער, אין ספק שהוא גם לא ייתפס כאפיזודה נעימה במיוחד. תחושה של חמיצות כללית ליוותה את הביקור כמעט מראשיתו. גורמים פוליטיים מימין ומשמאל הביעו את מורת רוחם מאירוח ראש הכנסייה הקתולית - איש איש וטעמיו עמו - ויושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, אף החליט להחרים את קבלת הפנים הממלכתית שנערכה לכבוד האפיפיור בנמל התעופה בן־גוריון. הנאום שנשא בנדיקטוס ה־16 ביד ושם לא נשא חן בעיני חלק מן המארחים, שביטאו את אכזבתם מן העובדה שהמנהיג הדתי רם המעלה לא מצא לנכון לבקש במפורש את סליחתו של העם היהודי - משל הייתה הכנסייה שותפה פעילה לפשעי הנאצים. כה רבה הייתה התרעומת, שדובר הוותיקן, האב פדריקו לומברדי, נאלץ לכנס מסיבת עיתונאים בירושלים ובה הדף את הביקורת שנמתחה על האפיפיור והעיר, בתסכול גלוי, ש"לפעמים יש הרגשה שמישהו בוחר מראש מה יש לו להגיד, בלי להקשיב בצורה מעמיקה לדברים עצמם".
למען האמת, האי־נחת שחשו יהודים וישראלים רבים לנוכח התנהלותו של הפונטיפקס העליון לא הייתה חסרת הצדקה לחלוטין. במהלך החודשים האחרונים נוספו אי־אלו משקעים מיותרים ליחסים הטעונים ממילא בין הוותיקן ובין העולם היהודי. החלטתו של בנדיקטוס ה־16 לבטל את החרם שהוטל על הבישוף האנטישמי ומכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון ולהשיבו אל חיק הכנסייה; תמיכתו הפומבית בוועידת האו"ם נגד גזענות ("ועידת דרבן השנייה"), שנערכה בז'נבה באפריל השנה ושהוחרמה בידי ישראל וארצות־הברית; הכרזתו על התרת השימוש בנוסח המסורתי של המיסה הטרידנטינית, הקורא ליהודים להמיר את דתם לנצרות; ועברו כחבר בתנועת הנוער הנאצית 'היטלר יוגנד' וכחייל בוורמכט (שאליהם הצטרף בעל כורחו) - כל אלה תרמו לתדמיתו הבעייתית של האפיפיור הגרמני בעיני ציבור המתקשה בלאו הכי להשתחרר מן הזיכרונות הקולקטיביים הקשים שמעורר בו מראה הצלב.
אלא שבאווירת המתיחות והחשדנות שאפפה את ביקורו של האפיפיור בארץ הקודש שכחו רבים שבנדיקטוס ה־16 - שנולד בשם יוזף רצינגר - הוא למעשה אחד הידידים הגדולים שקמו לעם היהודי בקריית הוותיקן. חוקר הנצרות אביעד קליינברג ניסה לתקן את המעוות בטור שפרסם בעיתון ידיעות אחרונות ערב הביקור. רצינגר, הסביר,
היה שותף מלא במהפכה הדתית שהתחוללה בימי יוחנן פאולוס השני ביחסה של הכנסייה ליהדות. יוחנן פאולוס ורצינגר קברו אחת ולתמיד לא רק את ההאשמה ברצח המשיח, אלא גם את כל תיאולוגיית ההחלפה הטוענת שהנוצרים החליפו את היהודים והם מעתה עם הבחירה, ושהברית החדשה מבטלת את הברית הישנה. הברית, הכריזו השניים, עודה בתוקף, והעם היהודי הוא עדיין עמו הנבחר, האהוב, של האל.
ימים ספורים לאחר מכן, לנוכח מה שראה כ"מפגן מביך של חוסר טקט וגסות רוח" מצד מארחיו הישראלים של האפיפיור, כתב קליינברג במרירות: "מה שיפה במיוחד הוא שלעולם לא נדרוש מעצמנו את מה שאנו דורשים מזולתנו. נסו להציע לרב מרבנינו להכריז את מה שהכריזו יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס ה־16. למשל, כי הנוצרים הם אחינו הצעירים והאהובים, וכי גם בריתם עם האל בעלת תוקף. סליחה? שמענו נכון? נו באמת".
ואמנם, אף שבעת האחרונה חזרו ראשי הכנסייה הקתולית והביעו חרטה פומבית בגין מאות שנים של אנטישמיות פרועה ורצחנית, קשה למצוא בעולם היהודי עצמו נכונות דומה לחשבון נפש בכל הנוגע ליחסו לאמונה הנוצרית. אחרי הכל, איש לא דרש זאת ממנו; מאז הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית, במאה הרביעית לספירה, נגזר על היהודים - "רוצחי האל" - לחוש את נחת זרועה של הכנסייה, ולא להפך. ועם זאת, הנסיבות הייחודיות של העידן הנוכחי תובעות מכל הדתות הממוסדות לבחון מחדש את גישתן המסורתית כלפי אמונות אחרות. הנצרות, על פלגיה השונים במערב, נענתה בדרך כלל לאתגר הזה. היהדות, מצדה, דורכת עדיין במקום.
 
אי־אפשר להפריז בעוצמתה של מסורת ההתנגדות היהודית לדת הנוצרית. לאורך הדורות העדיפו יהודים לסבול ייסורים קשים מנשוא, למסור את נפשם ובמקרים מסוימים אף ליטול בעצמם את חיי יקיריהם ובלבד שלא להמיר דתם לנצרות. העוינות העמוקה מצאה את דרכה לליטורגיה: ברכת המינים, שעליה חוזרים יהודים שומרי מצוות שלוש פעמים ביום במסגרת תפילת שמונה־עשרה, מייחלת למפלתם של הנוצרים והמשומדים. הברכה עברה אמנם שינויי נוסח במשך הזמן - בעיקר בשל החשש מפני תגובת הגויים - אך הזעם והבוז העצורים בה שרדו כל שִכתוב.
שורשי האיבה המתמשכת הזו אינם נעוצים רק באומללות שנגזרה על בני העם היהודי תחת שלטון הנוצרים וברדיפות הדתיות שהיו מנת חלקם לאורך תקופה ארוכה, אלא גם בעצם העובדה שהנצרות הציגה עצמה כמעט מראשיתה כמחליפתה של היהדות: הכנסייה האוניברסלית של "ישראל שברוח", התופסת את מקומה של "ישראל שבבשר" כבחירת האל. הוגה הדעות ישעיהו ליבוביץ, שנודע בלשונו החדה ובסגנונו החריף, הדגיש את הנקודה חזור והדגש בכתביו. "מהותה של הנצרות היא שלילת זכות קיומה של היהדות", כתב, "שהרי לגבי הנצרות אין היהדות דת 'אחרת' - אדרבה, הנצרות טוענת שהיא־היא היהדות האמיתית, ההמשך הלגיטימי של התורה והנביאים של ישראל, ואילו העם היהודי שלא קיבל את הנצרות בגד ביהדות האמיתית". לכן, "תחושת התיעוב לנצרות, תחושה השונה מאוד מן היחס לצורות אחרות של עבודה זרה, ואין צריך לומר לאיסלאם, היא חלק אינטגרלי של התודעה היהודית החיה". תחושה זו, הוסיף ליבוביץ בנימת לגלוג, "נתבטלה ביהודים הששים ל'טיהור היהדות' מפי ועידות הכנסייה ומייחסים חשיבות להחלטותיה בדבר 'אשמת היהודים'. היא נתבטלה ביהדות הרפורמית המודרנית בארצות־הברית, והיא נתבטלה במדינת ישראל החילונית, המחפה על המיסיון, רודפת יהודים הלוחמים נגד המיסיון ומתרפסת בפני האפיפיור".
טענות חמורות - וגם שגויות במידה רבה. בניגוד לרושם העולה מן הדברים האלה, גם בקרב הציבור האורתודוקסי נמצאו אישים בעלי משקל שלא רוו נחת מהתמדת השנאה היהודית לנצרות. הרב יחיאל יעקב וויינברג, מחשובי הפוסקים במאה העשרים, החזיק, למשל, בעמדה שונה לחלוטין מזו שמציג ליבוביץ. במכתב שחיבר בשנת 1965 הרחיק הרב וויינברג עד כדי מתיחת ביקורת על הלכות הלוקות, לטעמו, ביחס מתנשא ומזלזל כלפי הנוצרים:
לדעתי, טוב לשים קץ לשנאה ההדדית של הדתות זו לזו. יותר מאשר הנצרות שונאת את היהדות, היהדות שונאת את הנצרות. ישנו ויכוח אם גניבה מגוי אסורה מהתורה, וכל אחד אוחז בדעה שמותר לרמות ולבטל את השבועה כלפיו... לפי דעת הרמב"ם, אם יהודי קיים יחסי אישות עם גויה, הגויה נהרגת, כיוון שהיהודי נכשל בחטא בגללה. החוק כלפי הגוי שווה לחוק כלפי בהמה. הרמב"ם פסק חוק זה בעצמו. חוק זה לא נמצא לא בבבלי ולא בירושלמי. אנו חייבים באופן חגיגי ופורמלי להצהיר שבימינו אלה דברים אלה אינם מיושמים (ההדגשה במקור).
כניצול שואה, הרב וויינברג חווה על בשרו את זוועותיה של שנאת ישראל. ובכל זאת, הוא דחה באומץ מורשת ארוכת שנים של מיאוס כלפי לא־יהודים. הוא לא התרחק ממסורת אבותיו ולא התרפס בפני הכנסייה: הוא הבין אל־נכון שעל היהדות לטהר עצמה מן הטינה שהצטברה בעורקיה כלפי הנצרות - ושעליה לעשות זאת בפה מלא ובפומבי.
אפשר, אולי, לייחס לרב וויינברג רגישויות "מודרניות" בנקודה זו; אלא שאמירות מפויסות כלפי הדת הנוצרית נשמעו גם בפי דמויות תורניות בולטות בזמנים ובמקומות שרוח הסובלנות והפלורליזם הייתה מהם והלאה - רבנו תם, למשל. הרב הדגול בן המאה השתים־עשרה כמעט קיפח את חייו במהלך הפּרעות האנטישמיות שליוו את מסע הצלב השני, וחזה במו עיניו בחורבנה של קהילת העיר בלואה בגין עלילת דם. למרות ניסיונו המר, הוא מצא לנכון לשלול את הדעה הרווחת בספרות ההלכתית - שנציגה הבולט ביותר הוא הרמב"ם - הרואה בנצרות עבודה זרה, ולכן לא פסל שותפות מסחרית בין יהודי לנוצרי. פוסקים אחרים היו מוטרדים מן האפשרות שבמסגרת התקשרות כזו יידרש הגוי להישבע באלוהיו, ובכך יחטיא גם את היהודי בשותפות לעבודה זרה. אלא שרבנו תם קבע שאין כל בעיה בשבועת הנוצרי, מאחר ש"בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלוהות ואף על פי שמה שמזכירין עמהם שם שמים וכוונתם לדבר אחר, מכל מקום אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים" (ההדגשה שלי).
הטענה כי גם הנוצרים מכוונים את לבם ל"עושה שמים" - כלומר לאותה אלוהות שבה מאמינים היהודים - ושקיים למעשה מכנה משותף בין שתי הדתות, חזרה ונשנתה בדברים שכתב מאוחר יותר הפוסק החשוב בן המאה השבע־עשרה, רבי משה רבקש (שהגאון מווילנה נמנה עם צאצאיו). בחיבורו ההלכתי הגדול באר הגולה גער רבי רבקש במי שגוזרים גזירה שווה בין המצרים שהתאנו לבני ישראל ובין הנוצרים שבקרבתם מתגוררים יהודי אירופה:
אלו הגויים, אשר אנחנו האומה הישראלית חוסים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם, הם מאמינים בחידוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ... לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחויבים להתפלל בשלומן.
ואולם, אפשר שאת העמדה החיובית ביותר ביחס לדת הנוצרית הביע רבי יעקב עמדין (היעב"ץ), שניהל במאה השמונה־עשרה מערכה חריפה כנגד המשיחיות השבתאית. רבי עמדין, מחשובי הרבנים בדורו, לא הסתפק באזכור האמונות המשותפות ליהדות ולנצרות; הוא הפליג גם בדברי שבח לישו הנוצרי, שבו ראה אישיות דתית דגולה הראויה להערכתו העמוקה של העם היהודי. להבנתו, הנצרתי ותלמידיו לא התכוונו מעולם להעביר את היהודים על דתם או לבטל את מצוות התורה; הם יצאו לשליחות חשובה בקרב שאר האומות, כדי להפיץ ביניהן את הקוד המוסרי האוניברסלי של שבע מצוות בני נוח ולסלק את עבודת האלילים מן העולם:
אבל באמת גם לפי דברי כותבי האוונגליון אין שום יהודי רשאי לעזוב תורתו... מכאן נראה בבירור, שהנוצרי ושלוחיו לא באו לבטל תורה מישראל חס וחלילה... אבל הוא הדבר אשר דיברתי, שלא בא זה, כמחשבת כותבי האוונגליון, שבא הנוצרי לבטל דת היהדות לגמרי, רק לאומות בא לייסד להן דת מאז והלאה, ואף היא לא חדשה כי אם ישנה, אלה שבע מצוות בני נוח ששכחון וחזרו שלוחי הנוצרי וייסדן מחדש. אך כל זרע ישראל, וכן הנימול ונכנס לדתם, הוא מחויב בשמירת כל מצוות התורה בלי שום גירעון, אבל לאומות העולם הניח שבע מצוות שנתחייבו בהן מאז... ומרגלא בפי, שהנוצרי עשה טובה כפולה בעולם: מצד אחד חיזק תורת משה בכל עוז, כנ"ל, ואין אחד מחכמינו, שדיבר יותר מזה בפה מלא בחיוב קיום נצחי לתורה; ומצד אחר, לאומות העולם היטיב הרבה, שביטל עבודה זרה והסיר הפסילים מהם וחייב אותן בשבע מצוות, שלא יהיו כבהמות שדה, וזיכה להם במידות מוסריות, ובזה החמיר עליהם יותר מאוד מתורת משה, כנודע.
אפשר להתווכח, כמובן, עם הפרשנות התיאולוגית שמציע רבי עמדין, אבל הוא מעלה נקודה שממנה לא יוכל להתעלם גם היהודי הקנאי ביותר. כפי שהוא מדגיש, הנצרות הנהיגה מערכת של אמונות וערכים אשר שיפרה לאין ערוך את רמתה המוסרית של האנושות וקירבה אותה אל האידיאל המוסרי שרואה היהדות לעיני רוחה. היא המשיכה, על פי דרכה, את המערכה האנטי־פגאנית שבה החלה הדת העברית הקדומה, אם כי בקנה מידה רחב ושאפתני לאין ערוך. בכל מקום שאליו הגיעה, נלחמה הנצרות עד חרמה (או לפחות התיימרה להילחם) בכל התועבות שהמקרא מגנה ומוקיע - בפולחני הפריון האקסטטיים, במנהגי הקרבת קרבנות אדם ובצורות שונות, ממוסדות יותר ופחות, של פריצות והפקרות. ובכל מקום שבו הכתה שורש הנחילה הנצרות מורשת שראשיתה ביהדות, והעלתה על נס את מה שניטשה, אויבה המושבע, כינה "הסגנון הגדול שבמוסר, את האימה ואת הוד המלכות שבתביעות אין קץ, משמעויות אין קץ, את כל הרומנטיקה ואת כל הרוממות שבפקפוקים מוסריים".
אפילו המתנגדים התקיפים ביותר לנצרות מקרב חכמי ישראל לא יכלו להתכחש לתרומתה התרבותית והרוחנית הכבירה. הרמב"ם, ראש וראשון להם, הודה שהדת הנוצרית "מיישרת" את הדרך למלך המשיח, מאחר שהיא פועלת, כלשונו, "לתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד". בחשבון אחרון, האבחנה הזאת בדבר המטרה המשותפת ליהדות ולנצרות - כמו גם לאיסלאם, כמובן - טומנת בחובה תקווה גדולה; שהרי בחתירתן של הדתות האלה לתיקון עולם מצוי אולי המפתח לתיקון היחסים ביניהן.
 
הלצה יידישאית ישנה מספרת על כומר נוצרי שביקש לשכנע יהודי להמיר את דתו ופנה אליו בהצעה. "אתן לך מאה זהובים", אמר לו, "אם תיאות להאמין בשלושה דברים: שישו היה ילוד אישה, אבל שאמו נתעברה מרוח הקודש; שישו נתן לחמשת אלפים איש חמש כיכרות לחם ושני דגים, וכולם אכלו ושבעו; ושישו מת על הצלב, אך לאחר שלושה ימים קם מקברו וחי".
היהודי חשב קמעא וענה לכומר: "אתה מבקש ממני דבר גדול, ואיני חושב שאוכל לעשות זאת לבדי. הרשה לי לצרף אליי שותף".
הכומר הסכים. ואמנם, למחרת חזר אליו היהודי ועמו שכנו הנוצרי. "איש דת נכבד", אמר לו. "תן לנו את מאה הזהובים שהבטחת לי".
"אז אתה מאמין?" שאל הכומר.
"שנינו, שותפי ואני, מאמינים חלק כחלק", השיב לו היהודי. "אני מאמין שישו היה ילוד אישה, ושותפי מאמין שאמו נתעברה מרוח הקודש; אני מאמין שישו נתן לחמשת אלפים איש חמש כיכרות לחם ושני דגים, ושותפי מאמין שכולם אכלו ושבעו; אני מאמין שישו מת על הצלב, ושותפי מאמין שלאחר שלושה ימים הוא קם לתחייה".
בדרכה הלגלגנית־משהו, בדיחה זו ממחישה את התהום התיאולוגית הפעורה בין היהדות ובין הנצרות. היהודים אינם יכולים - כל עוד ברצונם להיחשב יהודים - לקבל את עיקרי האמונה של הכנסייה: הם אינם יכולים לקבל את רעיון ההתגשמות בבשר, שכן בעיניהם יש הבדל אונטולוגי אינסופי, שאינו בר גישור, בין הבורא לנבראים; הם אינם יכולים שלא לדחות את הדוקטרינה של השילוש, המנוגדת, מבחינתם, לאמונה בייחודו ובאחדותו של האל; הם אינם יכולים להכיר במשיחיותו של ישו, כיוון שמורשתם מלמדת אותם שהגואל המיוחל אינו קרבן מתייסר, אלא מלך מנצח שיובילם מחיל לחיל; הם אינם יכולים להאמין כי הקב"ה החליף את הברית הישנה שכרת עִמם, העם הנבחר, בברית חדשה עם כל אומות העולם; והם אינם יכולים לשאת את טענתו של פאולוס שהבשורה הנוצרית מייתרת לכאורה את הצורך בקיום המצוות.
ועם זאת, למרות הפערים הבלתי מבוטלים הללו, הנוצרים והיהודים חולקים לא מעט, והמטען המשותף הזה - שזכה לכינוי הפופולארי "המורשת היודאו־נוצרית" - מונח בתשתיתה של הציוויליזציה המערבית מימי הביניים ואילך. שתי הדתות שואבות את השראתן מן הטקסט המקראי ומן הנראטיב ההיסטורי שהטקסט הזה מגולל; הן מאמינות בהשגחה עליונה, באלוהות מיטיבה המנחה את המין האנושי אל המנוחה והנחלה; ואולי חשוב מכל - הן ניצבות על מסד של ערכים מוחלטים, המשקפים, לדידן, את הסדר המוסרי הראוי וההולם, שעל פיו צריך האדם לנהוג.
אולם מה שמאחד יותר מכל את הנצרות ואת היהדות - מה שמציב אותן, למעשה, בחזית אחת - הרי הן הסכנות המשותפות הנשקפות להן ולעולם שהן מבקשות לכונן. בעת הנוכחית הן נדרשות להתמודד עם האיום הגלום באיסלאם הרדיקלי, שהכריז מלחמת חרמה על המערב ועל ערכיו. העימות הזה נכפה עליהן כמעט בעל כורחן: לאורך מאות שנים נאלצו שתי האמונות, על ענפיהן השונים, להסכין עם מידה הולכת וגוברת של סובלנות דתית; היהדות - בשל חולשתה הפוליטית ואילוצי החיים בגולה, בחסות הגויים, והנצרות - בעקבות מלחמות הדת שאיימו לשסע לגזרים את אירופה. האיסלאם, מנגד, לא עבר תהליכים דומים ולא הפנים את הצורך (הפרגמטי, מעיקרו) להניח למערכות תרבותיות אחרות להתקיים על פי דרכן ולחיות באמונתן; כיום עסוקים אפוא כמה מנציגיו האלימים ביותר במערכה הכוללת - שבה החל נביאם, לטענתם - להכנעת הכופרים ולהשלטת מרותה של דת מוחמד על תבל ומלואה. מתקפות הטרור של הקיצונים המוסלמים מוצאות את הנוצרים ואת היהודים באותו מחנה, נלחמים כתף אל כתף להגנה על הנכסים התרבותיים והפוליטיים היקרים ללבם; ויש לקוות שהאיסלאם המתון, שאינו מטפח שנאת חינם דתית יוקדת, ימצא לנכון להצטרף אליהם ולהתייצב באומץ מול הג'יהאד הרצחני של אל־קאעידה, הטליבאן, החמאס והחיזבאללה.
מסוכנת לא פחות - אם לא יותר - מן הטרור הפונדמנטליסטי היא השממה הרוחנית שהשתלטה על חלקים נרחבים מן הנוף התרבותי של זמננו; החיים המודרניים הקדחתניים ניחנים בעושר, בגיוון ובאנרגיה יצירתית מעוררי השתאות - ובה בעת הם לוקים במבוכה, בשיעמום ובעייפות. מה שעושה את הניהיליזם בן זמננו למאיים במיוחד הוא העוצמה הטכנולוגית הכבירה המרוכזת כיום בידי האנושות. הפער בין הכוח הזה, המאפשר לנו לשנות את סביבתנו ואת עצמנו באורח דרמטי, ובין שיקול הדעת האתי שמפגינים אלה האוחזים בו, צריך להטריד כל מי שסבור כי אנו נושאים באחריות לבריאה, וכל מי שמאמין כי אי־אפשר לנתק אחריות זו מהכרת התודה העמוקה שבה חייב כל אדם המבין שככלות הכל הוא איננו מידת כל הדברים.
מובן שההתמודדות עם האיומים האלה אינה נחלתם של אנשים יראי שמים בלבד; גם ציבור חילוני עצום ורב נוטל בה חלק פעיל, מתוך דאגה מוסרית כנה ותחושת מחויבות ערכית עמוקה. אבל לרשות הדתות הגדולות עומדים משאבים נפשיים כבירים, שהחילוניות המודרנית מתקשה לגייס - בראש ובראשונה שכנוע פנימי ונחישות שחושלו במשך מאות ואלפי שנים של מאבקים רוחניים בלתי פוסקים; אין ערוך לניסיונן ההיסטורי ולחוסנן המנטלי במערכה הניטשת בעצם הימים האלה על עתיד האנושיות.
הבנת האתגרים הניצבים בפניהם בעת הזו תובעת מן היהודים ומן הנוצרים להניח לחילוקי הדעות התיאולוגיים שלהם - שאינם פתירים - וללכד כוחות כל אימת שהדבר מתאפשר בידם. אין זה ויתור קל; הוא כרוך בעבודה פעילה של הסרת מחיצות וסילוק משקעים. הנצרות חייבת לקבל את העובדה שרובו המכריע של העם היהודי לא ינטוש את דת אבותיו ואת מורשת עמו הגאה כדי לבוא בשערי הכנסייה (ומה שלא השיגו איומי האינקוויזיציה לא תשיג גם פעילות מיסיונרית נמרצת); והיהדות, מצדה, צריכה להותיר מאחור את המרירות ואת תחושת הנקם, להפסיק לתבוע התנצלויות וגילויי חרטה פומביים בכל הזדמנות, וללמוד לראות בדת הגדולה שהגיחה מקרבה שותפה ובעלת ברית, הראויה לכבוד ולהערכה.
 
אסף שגיב
סיוון התשס"ט / יוני 2009






המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017