 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
ריצ'רד פייפס, יעל אדורם, יעקב בן-חיים ואחריםעל כן, הטענה שרוסיה, בדרך כלשהי, שונה במהותה מאירופה היא אמירה חסרת בסיס. העובדה שכוחות אוטוקרטיים שלטו ברוסיה בעבר - ואפשר לטעון שכוחות כאלה עדיין שולטים בה - נובעת ממגוון סיבות, פוליטיות ברובן, ולא מאיזו נטייה מולדת לאוטוקרטיה. בעייתי באותה מידה הוא קיבוצן יחד של האוטוקרטיה המלוכנית של הצאר הרוסי, שלטונו העריץ של סטאלין והשלטון הסובייטי המאוחר יותר. פייפס אמנם מנתח כל אחד מדפוסי המשטר האלה בצורה מפורטת ומורכבת ועומד על ההבדלים ביניהם, אך פו מציג את דבריו באופן פשטני ואינו עושה צדק עם טיעוניו של גיבורו.
יתר על כן, פו נמנע מלהטיל ספק בפרשנותו - המיושנת במידת מה - של פייפס להיסטוריה הסובייטית המוקדמת. רבות נכתב על המדיניות הלאומנית הסובייטית מאז צאת ספרו של פייפס, היווצרותה של ברית־המועצות: קומוניזם ולאומנות, 1912-1917, אך פו אינו מביא זאת בחשבון. הבולשביקים, בניגוד לטענותיו של פייפס, לא היו רוסו־צנטריים. ברית־המועצות אכן הפכה בסופו של דבר לרוסו־צנטרית, אך השינוי אירע רק בזמן מלחמת העולם השנייה ובעיקר בעקבותיה. מחד גיסא, לאומנות מכל סוג עמדה בניגוד לאידיאולוגיה הבולשביקית, אך מאידך גיסא, כשהחלו הבולשביקים למשול גילו את תועלתה הרבה. כדוגמה ניתן להביא את יחסו של השלטון הסובייטי ליהודים בשנות העשרים של המאה העשרים. היהדות כדת אמנם נרמסה בברית־המועצות ברגל גסה, אך תרבות היידיש זכתה להיתר ואף טופחה בידי השלטון: בתי ספר סובייטיים דוברי יידיש וקולחוזים יהודיים היו נפוצים באזור תחום המושב לשעבר. הסיבה לכך הייתה שהאידיאולוגים וקובעי המדיניות הסובייטים הבינו שכדי להצליח ולגרום ליהודים להתבולל - גם אם לא בתרבות הרוסית הייחודית, אלא בתרבות הסובייטית הלא־לאומית - יש להחדיר בהם את האידיאולוגיה הסובייטית בשפת אמם, הלוא היא היידיש. שוב, גם מדיניות זו השתנתה בהדרגה בשנות השלושים, ועברה שינוי קיצוני לאחר המלחמה.
בסיום סקירתו, חוזר פו למישור הפילוסופי. הוא טוען שפייפס "הוא מאמין גדול בכוחה של התרבות, ונדמה, למקרא חיבוריו, שהאוטוקרטיה תמשיך להיות גורם חשוב בתרבות הרוסית, ממש כפי שהייתה זה מאות שנים". זוהי הצהרה פרובוקטיבית שבמקרה הטוב היא מוטלת בספק. ראשית, סקירתו של פו אינה כוללת דיון בתרבות הרוסית. ועל איזו תרבות רוסית הוא מדבר? על הפילוסוף פיוטר חדאייב, שגינה בשנת 1829 את "העדר ההיסטוריה" של רוסיה? או על חיפושו של דוסטויבסקי אחר המשיח הרוסי? על הספרות הרוסית הפוסט־מודרניסטית העכשווית? או על דוקטור ז'יוואגו של פסטרנק? רוסיה איננה ארץ מיוחדת במינה. כל הציוויליזציות סובלות ממגמות המעוררות דאגה מתמדת. הגזענות האמריקנית, האנטישמיות המערבית, המשיחיות היהודית הקיצונית וכן, גם השמרנות האוטוקרטית הרוסית, מעוגנות עמוק בהיסטוריה של ציוויליזציות אלו, אך האם בכך נחתם גורלן? גישה ביקורתית ומפוכחת להיסטוריה תוביל למסקנה אחרת, ואין צורך להיות "לא־שייך" כדי להכיר בכך.
מאראט גרינברג
ריד קולג' פורטלנד, אורגון מרשל פו משיב:
אבקש לפתוח בתודה לריצ'רד פייפס על דבריו הלבביים ועל תרומתו רבת־השנים למקצוע ההיסטוריה.
בתגובתו הנמרצת, יוצא מאראט גרינברג להפריך את טיעוניו של מישהו; למרבה הצער, ה"מישהו" הזה איננו אני. המסגרת של "אנחנו והם", שהוא מייחס למסה שלי, אינה קיימת בה - כפי שעולה בבירור מן השימוש במירכאות לאורך הטקסט כולו, שימוש המעיד על ריחוק. מעולם לא טענתי שקיימת מין רוח רוסית "מהותית". אכן כתבתי שפייפס חיפש אחר הרוח המפעמת בציוויליזציה הרוסית, אך מעולם לא אמרתי ואף לא רמזתי שיש ברוח זו משהו מהותי. גם ההנחה שרוסיה "שונה במהותה מאירופה" איננה שלי. אני אכן סבור שרוסיה שונה מאירופה - ואף טענתי זאת בספרי, השעה הרוסית בהיסטוריה העולמית (2003) - אך הרעיון שמדובר בשוני "מהותי" אינו מופיע בסקירה זו ואף לא בשום פרסום אחר פרי עטי. לבסוף, הרעיון האווילי שלפיו יש לרוסים "נטייה מולדת לאוטוקרטיה" בוודאי איננו שלי. למעשה, אף אינני יכול לומר שאני מכיר מאן דהוא הסבור כך. מישהו, במקום כלשהו, סבור בוודאי שגורלה של רוסיה "נחתם", אך הוא איננו אני. סקירתי איננה מעלה טענה כזאת ולאמיתו של דבר, מה שעולה ממנה הוא היפוכו של דבר.
מטרתן של סקירות היא לסקור ספרים, ולא לספק לסוקרים הזדמנות להביע את דעותיהם. אולם מאחר שגרינברג מתעניין כנראה בהשקפותיי, אך מגלה בלבול לגביהן, יורשה לי להבהירן. אני אכן סבור שלתרבויות יש רוח, במובן של מערכות של תפיסות ואמונות מובנות מאליהן. אני סבור שרוחה של התרבות הרוסית הייתה אוטוקרטית. אני סבור שרוחה של רוסיה התהוותה בהשפעת נסיבות היסטוריות. אני סבור שתרבויות יכולות להשתנות. ואני סבור שהתרבות הרוסית הופכת פחות אוטוקרטית, גם עכשיו. אף שאינני מתיימר לומר מה הן דעותיו של גרינברג בנושאים אלו, נראה לי שיסכים עם מרבית הנאמר במשפטים הספורים שלעיל.
|
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2026 |
||||||||||||
הדפסה
