הדפסהאיתן דור־שב משיב:
תגובתה המעמיקה של יעל אדורם היא מסוג התגובות המדרבנות להמשיך לחקור ולכתוב. אמנם התייחסותה למחשבה היהודית הבתר־מקראית איננה בתחום העיקרי של מחקרי, אך אני מוצא עניין מיוחד בהשוואה המרתקת ורבת־הרבדים בין איוב לאדם הראשון - וממילא לאדם באשר הוא. באשר להשוואה לשלמה, אני מבקש להפנות את הקוראים למאמרי "קהלת, החולף והנצחי" (תכלת 18, סתיו התשס"ה/2004). אף ששלמה ראוי בהחלט לתואר החכם בהגדה, אינני משוכנע כלל שמסכת חייו הייתה חסרה תקופה של ייסורים קשים - מעין ייסורי איוב - אשר קדמו להארה של ספר קהלת.
ועוד, האתגר הנפלא שמציב עדי אייל חורג ממסגרת של פרשנות מקראית. עם זאת, אינני בטוח שהתעוררות קיומית מתוך כאב וסערה אכן עומדת בסתירה לאפשרות של המשך צמיחה רוחנית מתוך שקט פנימי ו"זרימה" תודעתית. בסופו של דבר, המחבר של ספר איוב מלמד כי התגלות האל מן הסערה, והשפעתה הרגשית הגואלת, הן מענה בלתי נמנע לנוכח השגתו של הגיבור הסובל. הפתרון הנובע מכך לשאלת "צדיק ורע לו" פשוט ונוקב: בעומק חווייתו הקיומית, מי שצדיק שלם - לא רע לו, ללא קשר לנסיבות חייו ולייסוריו בעולם הזה.
מורשתו של ריצ'רד פייפס
לעורכים,
רק לעתים רחוקות זוכה מחבר לקרוא ביקורת כה נבונה ומלומדת על עבודתו, ואני אסיר תודה למרשל פו על דבריו ולכתב העת תכלת על פרסומם ("ההיסטוריון שחזר מן הכפור", תכלת 32, קיץ התשס"ח/2008).
כפי שמדגיש פו - ואני אף מודה בכך בספרי חייתי: זיכרונותיו של לא־שייך - כל חיי הייתי נון־קונפורמיסט. רבים בעולם האקדמי אינם מקדמים תכונה זו בברכה, וזהו אחד ההיבטים של ההוראה האוניברסיטאית שאני סולד ממנו במיוחד. מאז ומעולם נרתעתי מ"חשיבה קבוצתית". אני כותב ומלמד היסטוריה כפי שאני מבין אותה. אינני מוטרד מכך שאחרים אינם מקבלים את השקפותיי, כל עוד הם מכבדים את זכותי להחזיק בהן.
אני מברך על העובדה שפו העמיק בסקירתו אל מתחת לפני השטח כדי להסביר את הסיבות לעמדותיי. הוא צודק בכתבו כי חוויותיי כצעיר יהודי בפולין, בייחוד לאחר כיבושה בידי הגרמנים, הטביעו בי את חותמן, וכי הושפעתי רבות גם מ"ההיסטוריה הפילוסופית" של פרנסואה גיזו. הוא מבין את הסיבות לכך שאני מדגיש את המסורת האוטוקרטית ברוסיה ואף מסכים עמן - דבר נדיר במקומותינו. אני מעריך את העובדה שהוא דוחה את טענתם של אלה המאשימים אותי ב"רוסופוביה", ואני שואב עידוד מיוחד ממשפט הסיום של מאמרו: "כולנו היינו ל'לא־שייכים'". סקירתו מילאה אותי סיפוק.
ריצ'רד פייפס
אוניברסיטת הרווארד
קיימברידג', מסצ'וסטס
אוניברסיטת הרווארד
קיימברידג', מסצ'וסטס
לעורכים,
בסקירתו הראויה לשבח על ספר זיכרונותיו של ריצ'רד פייפס, חייתי: זיכרונותיו של לא־שייך, ועל מחקרו החדש, השמרנות הרוסית ומבקריה, כותב מרשל פו שפייפס "לא חדל ממאמציו לנסות להסביר 'לנו' מה קורה 'שם'". המילה "שם" מתייחסת, כמובן, לרוסיה, אך הביטוי "לנו" ברור פחות בהקשר זה. האם הכוונה לאמריקנים בכלל? או ל"לא־שייכים" - קבוצה בלתי מזוהה של מורדים וקוראי תיגר, המופיעה לפתע בסיום מאמרו של פו? ערפול כזה, ולצדו הבחנה דיכוטומית בין "אנחנו" ו"הם", אינם מבשרים טובות כשמדובר בדיון אינטלקטואלי רציני.
פייפס עצמו, שהוא היסטוריון בולט של המהפכה הרוסית, אינו זקוק להגנה. אולם משימתו של הסוקר היא לעורר שאלות לגבי הנושא הנידון ולבחון באופן ביקורתי את הנחותיו ואת מסקנותיו של המחבר הנסקר. מרשל פו, למרבה הצער, אינו עומד במשימות אלו, כנראה משום שהוא מקבל את המתודולוגיה הבסיסית של פייפס - או את מה שהוא מציג ככזאת. פו כותב: "השאלה המרכזית בכל מחקריו העתידיים הייתה איזו רוח מפעמת בציוויליזציה הרוסית"; לדבריו, הן השאלה והן השיטה שבאמצעותה ביקש פייפס להשיב עליה "היו פילוסופיות במהותן". כמי שחוקר את ההיסטוריה האינטלקטואלית ואת הספרות הרוסית והיהודית גם יחד, אני מסכים שבחינה פילוסופית דקדקנית של ההיסטוריה היא משימה נחוצה ופורייה, אך הצגתה של שאלה כה רומנטית כמו "איזו רוח מפעמת בציוויליזציה הרוסית?" - או, בעצם, בכל ציוויליזציה - היא עניין שונה לחלוטין. לציוויליזציות אין "רוח" - ואין זו טענה רדיקלית או חדשנית. ההכרה בכך איננה אפנה אקדמית או נטייה אינטלקטואלית חולפת. אמנם, לאורך ההיסטוריה, קבוצות אינטלקטואליות למיניהן נהגו לטעון שרעיונות מסוימים מייצגים את רוח העם או את רוח התקופה, אך תפקידו של ההיסטוריון הוא דווקא לראות ברעיונות אלו מה שהם באמת: מבנים אידיאולוגיים, שלעתים קרובות נעשה בהם שימוש פוליטי. הטענה שרעיון זה או אחר מגלם את רוחה האורגנית של ציוויליזציה כלשהי מדיפה ריח של מהותנות מן הסוג הגרוע ביותר. מי מגדיר את הרוח הרוסית? פושקין או דוסטויבסקי? מי מגדיר את הרוח היהודית? הרמב"ם או האר"י? שאלות כאלה הן חסרות טעם. הן אינן יכולות להסביר את השיח הרב־קולי והמורכב המתנהל בכל ציוויליזציה.
