הדפסהזוהי בדיוק הסיבה לייסורים המושתים עליו: הם נועדו לכוון אותו אל התפיסה הראויה, לעמת אותו עם כניעותו המזויפת וללמד אותו שהחיים תחת שמיו של הקדוש ברוך הוא אינם בבחינת עסקה שכלליה מוסכמים מראש. על איוב ללמוד מה הם חיים של קבלה מלאה ללא תנאי של אלוהותו של הקדוש ברוך הוא - קבלה שאינה אפשרית ממדרגת היראה, אלא רק ממדרגת האהבה.
שלמה, לעומתו, אינו זקוק לייסורים: בשאלותיו הוא אינו דורש הסברים לפעולותיו של אלוהים - הוא שואל משום שהוא מבקש להבין את הפילוסופיה של הנהגתו. שלמה יודע שההבנה מביאה לדבקות בה', והוא רוצה לדבוק בו מתוך אהבה. אהבת ה' היא אפוא נקודת המוצא לשאלותיו של שלמה, ואילו אצל איוב אהבת ה' היא נקודת הסיום, שאליה הוא מגיע בעקבות תשובותיו של אלוהים לשאלותיו.
דור־שב מנתח במאמרו את משמעות הגדרתו של איוב כ"תם", ומדגיש את ההבחנה בין "תם" ל"תמים". הוא יוצר הקבלה בין איוב ובין התם שבהגדה של פסח, השואל "מה זאת?". לפי אותו קו מחשבה אפשר להוסיף ולומר כי אם איוב התם הוא גם התם שבהגדה, הרי שניתן להקביל בין שלמה, החכם מכל אדם, לחכם שבהגדה. בהקבלה זו יש משום אמירה ערכית המחזקת את פרשנותו של דור־שב לספר איוב, שכן גם החכם שבהגדה שואל, אך שאלתו ממוקדת - "מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צִוָּה ה' אלהינו אתכם?". זו שאלה שקדמה לה מחשבה רבה, ולכן היא גם נענית בשמחה ובהרחבה, שהרי אלוהים רוצה שנהרהר ונשאל. אלוהים אינו חפץ בקיום מכני של תורתו, אלא בקיום הנובע מכוונה גדולה, שבאה בעקבות חקר והבנה. תפקיד השאלות הוא אפוא לעורר את האמונה. לאיוב התם, לעומת זאת, אין רצון אמיתי לדעת, ועל כן הוא שואל מתוך אטימות - "מה זאת?"
לאחר שאיוב מגיע להארה והופך צדיק תמים, אוהב ה' ואוהב אדם, מגיע פרק הסיום המזכך - הקתרזיס. בפרק זה מפייס אלוהים את איוב ומפצה אותו על כל הסבל שהיה מנת חלקו. רכושו מוכפל, ילדים חדשים נולדים לו והשמחה מציפה את חייו, המוארים באור חדש.
מעניין להבחין בהבדל במצבת "נכסיו" של איוב בין פרק הפתיחה לפרק הסיום, שבו איוב אינו מחזיק עוד ב"עבודה רבה", היינו בעבדים ובשפחות. גם הבדל זה יש בו משום חיזוק לפרשנותו של דור־שב בדבר איוב ה"מואר"; שכן אוהב ה' ואוהב האדם אינו יכול לנגוש בעבדים ולהתייחס לאנשים שנבראו בצלם כאל רכוש. בהקשר זה יש להזכיר את המשנה "מרבה שפחות - מרבה זִמה, מרבה עבדים - מרבה גזל" (משנה אבות ב, ז). איוב המואר מתרחק מהזימה ומהגזל, ולכן העבדים והשפחות אינם שבים אל ביתו.
סיומו החיובי של הספר ממחיש לנו את החידוש באישיותו ובחייו של איוב, ככתוב: "השיבנו ה' אליך ונשובָ, חַדֵּש ימינו כקדם" (איכה ה:כא); "חדש" ולא "החזר", כי לאחר האסונות באה ההארה, ובעקבותיה החיים נעשים חדשים ושונים, מוערכים ואהובים.
במצב זה, גם מותו של איוב שְבע־הימים נתפס כדבר חיובי, שכן הוא מת לאחר שהשיג את מטרתו. נשמתו תעלה לגן עדן, והפעם הפסוק "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבֹרך" יקבל משמעות חדשה, של תפילה מתוך כניעה והכרה ברוממות האל ואף מתוך אמונה שנשמתו של האדם, כפי שלמד איוב, תגיע אחרי מותו למקומה האידיאלי. יום המוות שעליו דיבר בהתרסה הופך בסופו של דבר ליום טוב, כדברי קהלת: "טוב… ויום המוֶת מיום הִוָּלדו" (קהלת ז:א).
פרשנותו של דור־שב יכולה להסביר גם את משמעות שמו של איוב - מלשון אויב. השאלה היא מיהו אותו אויב. על פי הפירוש הקלאסי, האויב הוא ודאי השטן, יצר הרע או הגורל. אולם מפרשנותו של דור־שב לאישיותו של איוב עולה כי האויב טמון בתוכו, ובעצם בכל אחד מאתנו; האויב הוא ההשלמה עם הבינוניות, השמירה על הקיים במקום להעמיק, לחקור ולהוסיף דעת את ה', לעשות באהבה, במסירות ובתשוקה, שהרי אחרת אין משמעות ממשית לחיים שניתנו לנו מאת ה'.
יעל אדורם
אוניברסיטת בר־אילן
אוניברסיטת בר־אילן
לעורכים,
מאמרו של איתן דור־שב מרתק ומעורר מחשבה. הראייה החדשה של איוב כמי שעובר תהליך של גילוי עצמי והתגלות אלוהית הופכת אותו מדמות סבילה, ש"הכל קורה לה", למי שעולמו התערבל וחייו הפכו ברורים יותר. מעבר לדיון בפרשנות המקרא, מדובר בעיניי בתזכורת לעבודה רוחנית פנימית. איוב, מסביר לנו דור־שב, הוא דוגמה ליצירת הנבואה, למעבר מחיי יום־יום שגרתיים ורדודים לחיבור מלא בין האדם לבוראו. רוצים גדילה פנימית? - מאתגר אותנו דור־שב - עִברו בלב הסערה.
תפיסת העולם המנחה את המחבר, כך נראה, אינה רואה בכאב רעה שעלינו לסבול עד יעבור זעם, בציפייה ובתקווה לטוב שיבוא אחריו. הכאב הוא לב העניין, הוא מתת־אל המאפשרת לנו להתעלות מעבר למה שאנו מדמים כמגבלותינו, לחוות את עצמנו במלוא העוצמה הטמונה בנו ולגלות חוט שדרה פנימי - שבאמצעותו אנו יכולים להזדקף ולהתווכח, אפילו עם אלוהים. דווקא המעבר בלב הסערה, הוויכוח והבעת הכאב הם העיקר, ולא דעה זו או אחרת. אף שדור־שב אינו מתייחס לכך ישירות, דומה שאיוב שלאחר הסערה לעולם לא ידחה שוב בבוטות כה רבה גילוי כאב כמו זה של אשתו בעת מות ילדיהם.
למקרא המאמר עלתה בי השאלה עד כמה הסבל הכרחי לתהליך. עד כמה תמונת העולם שלפיה אלוהים "מנער" את איוב דוחה את האפשרות לצמיחה רוחנית, המובילה דווקא לשקט פנימי ולזרימה חסרת מאמץ בסגנון שמקובל לייחס לדתות המזרח? האומנם מדובר בסתירה כה ברורה בין תפיסות עולם, או שהן יכולות לדור בכפיפה אחת? במילים פשוטות - האם התהליך שעבר איוב הגיע להשלמה ולסיום, או שמא מדובר בתהליך אינסופי שניתן ואף רצוי להתחיל בו, אך אין לצפות לסופו או להבשלה מעבר לו? אם תפקידו של מאמר הוא לעורר דיון ולחשוף שאלות, הרי שהמטרה הושגה. כעת הייתי מעוניין בשלב הבא בדיון - התמודדותו הישירה של דור־שב עם שאלת ההמשך.
עדי אייל
אוניברסיטת בר־אילן
אוניברסיטת בר־אילן
