הדפסהלפי פרשנותו החדשה של דור־שב, איוב לא היה צדיק שלם ואוהב ה' אשר קבלת הדין שלו היא סמל ומופת לאמונה תמימה ובלתי מעורערת. תחת זאת, איוב היה נתון במצב סטטי של קיום מתוך שיתוק ופחד; הוא חי חיים של הימנעות ונזהר מלעשות רע ("סור מרע") יותר משביקש לעשות טוב.
אולם מתוך נקודת הפתיחה השלילית הזאת עובר איוב תהליך של השתנות פנימית והופך מאדם "סר מרע" ל"עושה טוב", המקיים מאהבה ולא מיראה. כל הייסורים הפוקדים אותו נועדו למטרה ברורה - למרק את נפשו, לחנך אותו ולסייע לו בתהליך המטמורפוזה, עד שהוא מגיע להארה ולדרגת נביא.
הקריאה של דור־שב אכן מעוגנת היטב בכתוב בספר איוב, ולא זו בלבד אלא שנראה שניתן להחיל את המודל שהוא מציע גם על דמויות נוספות במקרא. בעזרת המודל המקורי הזה אפשר להסביר באור חדש התנהגויות ומצבים שדומה כי טרם באו על פתרונם המלא - ובהם סיפור השכול של אדם הראשון וסיפורו של שלמה המלך.
איוב סבל שכול נורא כאשר כל ילדיו מתו. תגובתו למותם הטראגי - "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבֹרך" (איוב א:כא) - נתפסה במשך הדורות כביטוי להכנעה גמורה לרצון ה', מלך העולם היודע תעלומות, וכך אנו נוהגים לומר את הפסוק בתפילת צידוק הדין. דור־שב אינו מקבל את התפיסה הקלאסית, ומסביר את דברי איוב לא כצידוק הדין אלא כביטוי לשוויון נפש מוחלט ולהשלמה פטליסטית. תגובתו של איוב לידיעה על מות בניו נובעת מן המצב הרוחני הראשוני שהיה שרוי בו טרם השתנותו, עת פעל מתוך שיתוק ופחד. מאחר שיחסו אל אלוהים היה ביסודו חשש של החלש מפני החזק, סבר איוב כי אין לבחון את מעשי האל בהתאם לכללי הצדק הרגילים של שכר ועונש.
פרשנות מרתקת זו של דור־שב עשויה להסביר לנו גם את תעלומת השתיקה הרועמת של אדם הראשון בתגובה לרצח בנו, הבל. הכעס היחיד על מעשה הרצח הראשון בהיסטוריה אינו נובע מלבו של אב שכול, אלא מאלוהים. האֵלֶם של אדם הראשון תמוה וטעון הסבר.
אפשר להבין את שתיקתו של אדם אם משווים בין נסיבות חייו באותה עת ובין אלו של איוב. כמו איוב, גם אדם הראשון לא ידע מחסור או עמל - הוא חי בגן עדן, נולד לתוך שפע וכל תפקידו היה לשמור עליו ("לעָבדה ולשָׁמרה", בראשית ב:טו). לאחר שאכל מעץ הדעת התחבא אדם מפני אלוהים כי חשש ממנו. כלומר, אנו מוצאים כאן שילוב של שפע ופחד. זהו בדיוק המצב שבו שרוי איוב בראשית הספר: מצד אחד הוא נהנה משפע חומרי ואינו נדרש לעמל, ומצד אחר הוא פוחד מאלוהים. השפע והפחד פועלים עליו כשני גורמים משתקים.
הדמיון בין אדם לאיוב אינו מסתיים בכך. כמו איוב, גם אדם אינו מקבל על עצמו אחריות אלא מאשים את חוה אשתו לאחר שאלוהים גוער בו על שאכל מעץ הדעת ("האשה אשר נתתה עמדי", בראשית ג:יב). בכך, לדברי רש"י, אדם כופר בטובה ומבטא את תפיסתו העצמית כגורם סביל המופעל על ידי אחרים. לאחר שאדם מגורש מגן עדן ופוגש במציאות חדשה של "בזֵעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג:יט), הוא עובר למצב של אי־ודאות. ככל עובדי האדמה הוא נתון לחסדי הטל והמטר, השמש והאדמה - ובכך הוא מועבר, בעל כורחו, ממצב של שפע סביל למצב של התמודדות, ובעקבותיה הארה.
כשבנו נרצח, אדם היה עדיין - כמו איוב - באותו מצב ראשוני, ועל רקע זה יש להבין את שוויון הנפש שבו קיבל את הרצח. רק אחרי שחי בעולם האמיתי והפנים את טעמו, רק אז מוליד אדם את בנו שֵׁת, שבא לנחמו על מות הבל; שכן, קודם לכן אפילו לא חש צורך בנחמה, ואילו עתה הוא חווה הן את אהבת ה' והן את הצער על האבדן. זהו כנראה שלב ההארה, שבו מכיר אדם בצדקת ה' ואוהבו, ורק אז, בדומה לאיוב, הוא נולד מחדש - מה שמביא אותו, בין היתר, להוליד מחדש.
פרשנותו של דור־שב למסע הפנימי שעובר איוב - מנקודת הפתיחה של קיום מתוך יראה אל נקודת הסיום של קיום המבוסס על אהבה - מסבירה היטב גם את ההבדל בין גורלו של איוב לגורלו של שלמה המלך. הדמיון בין שלמה לאיוב בולט לעין: שניהם בעלי רכוש וממון רב ושניהם שואלים שאלות הנראות במבט ראשון כשאלות כפירה - איוב בספרנו, ושלמה בספר קהלת. התהייה המתבקשת היא אפוא: מדוע נידון איוב לצער ולייסורים, בשעה ששלמה מלך בשלום על ממלכת ישראל המאוחדת?
נראה כי ההבדל טמון ביסוד הנפשי, בנקודת המוצא שממנה הקשה כל אחד מן השניים את קושיותיו. שלמה אהב את ה' והעריצו בכל לבו, וה' אשר רואה ללבב בחר בו שיבנה את בית המקדש. שאלותיו של שלמה על דרך הנהגת העולם ותהיותיו כלפי אלוהים באו כולן מאהבה ומרצון אמיתי להבין ולדעת. איוב, לעומתו, לא פעל מתוך אהבה כי אם מיראה, ולכן כל עוד ישב בשלווה תחת גפנו ותחת תאנתו לא התעניין בהנהגת העולם ולא שאל שום שאלה. הוא החל לשאול רק לאחר שאלוהים הרע לו, ושאלותיו לא נבעו אז מאהבת החכמה ומרצון כן ועמוק להבין את דרכי ה', וגם לא מתוך הכנעה והבנה שהשכל האנושי מוגבל ומצומצם מן השכל האלוהי; איוב שאל כמתריס, כמי שדורש מאלוהים הסבר מדוע נגזרו עליו ייסוריו.
איוב שואל את שאלותיו לא כדי לדעת, אלא בטרוניה, כנושה מבעל חוב. הנחת היסוד שלו היא כי יש שכר ועונש בעולם הזה, ועל כן אם אין מִתאם בין התנהגותו ובין האירועים הפוקדים אותו - אזי הקדוש ברוך הוא "חייב לו" הסבר. איוב מקבל אפוא את עליונותו של אלוהים על־תנאי: כל עוד הקדוש ברוך הוא פועל על פי המשוואה "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" - איוב אינו בא בטרוניות; אולם ברגע שמעשי האל חורגים מן התבנית שצייר לעצמו איוב בדמיונו, הוא תובע הסברים ומקשה קושיות.
