 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
ריצ'רד פייפס, יעל אדורם, יעקב בן-חיים ואחריםישראל - מדינת היהודים?
לעורכים,
במאמר המערכת "הרומנטיקה של ההכחדה הזוחלת" (תכלת 31, אביב התשס"ח/2008), מביא אסף שגיב את דברי המשפטנית רות גביזון, שקבעה לפני שנים ספורות כי "ישראל היא המקום היחיד המציג 'ברירת מחדל' של קיום עברי־יהודי… שבו שימורה של זהות כזאת הוא המובן מאליו". "ולו קמה המדינה רק כדי לשרת צורך זה", מוסיף שגיב, "דיינו".
ה"צורך", לדידו של אסף שגיב, הוא בשימורה של "מורשת תרבותית… [ה]מתקיימת רק בגבולות הפרטיקולריזם הלאומי של העם היהודי… [ו]מעניקה לקולקטיב האנושי זהות, סדר, זיכרון ותחושת ייעוד".
אני מבקש להטיל ספק בהנחה שעצם קיומה של מדינת ישראל אמנם משרת את הצורך הזה בהצלחה. חוששני שהחברה היהודית במדינת ישראל שוב אינה נמצאת במקום שבו ראתה אותה פרופ' גביזון, ובפרפראזה על דבריה המובאים במאמרו של שגיב אפשר לשאול: האם היהודים שבמדינה היהודית אמנם חיים בקרב בני עמם, מדברים עברית, מתחתנים כדת משה וישראל ואומרים קדיש על קברי אבותיהם? תשובה חיובית על כל השאלות הללו, כך נראה, שוב אינה מובנת מאליה - פרט אולי לשאלת העברית, שגם טיבה מוטל בספק.
יותר ויותר יהודים שוב אינם אומרים קדיש על קברי אבותיהם, ורבים עוד יותר - אף שהם מדברים עברית לכאורה - מתקשים בקריאת הטקסט המנוקד של התפילה העתיקה. אפשר היה לטעון להגנתם כי הקושי נובע מכך שהם אינם שולטים בשפה הארמית, אולם דומה כי גם אם נציע להם לקרוא פרק תהלים בעברית טהורה - ניווכח כי התוצאה אינה שונה בהרבה. כבר נאמר בעבר כי גדל כאן דור של "גויים דוברי עברית"; גם אם הייתה זו הפרזה, יש בכך מן האמת.
גם הנישואין כדת משה וישראל אינם עוד עניין המוסכם על הכל: מלבד אלו הבוחרים בחיים משותפים ללא כל הסדר פורמלי, אפשר למצוא מגוון של טקסים אלטרנטיביים - "נישואי קפריסין" ועוד חלופות שבינן ובין שימור המורשת התרבותית של עם ישראל אין ולא כלום.
למעשה, אפילו הקביעה כי היהודים במדינה היהודית חיים בקרב בני עמם נכונה רק באופן חלקי. מספרם של הלא־יהודים המתגוררים במדינת ישראל הולך וגדל בהתמדה - מהגרים, עובדים זרים, סטודנטים ועוד. נוסף על כך, הישראלי המצוי הפך זה מכבר לאזרח העולם: הוא נוסע, מטייל, יוצא ללימודים ולנסיעות עבודה ומוצא עצמו תדיר בכפר הגלובלי.
אפשר אפוא לסכם ולומר כי מדינת ישראל בראשית המאה העשרים ואחת שוב איננה, למרבה הצער, ערובה לשימור המורשת התרבותית היהודית. המצב בישראל כיום דומה למצבה של הקהילה היהודית האמריקנית בראשית המאה העשרים. ההנחה כי הימצאות, אפילו סבילה, בסביבת יהודים די בה כדי להבטיח המשכיות כבר הוכחה כהנחה מוטעית. כדי שלא יאמרו בעוד כמאה שנה על העם היושב בציון את הדברים ששגיב אומר היום, ובצדק, על יהדות הגולה - אנו מצווים ב"קום עשה".
צביקה גילדוני
רמת גן |
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2026 |
||||||||||||
הדפסה
