הדפסה
גרסת PDFכל סוגי החילוניות האלה מתמודדים כיום עם אתגרים קשים. גם הגרסה המתונה של החילון, שהתמסדה בדגם האמריקני של הפרדת הדת מהמדינה, מתעמתת כיום עם תנועות המבקשות להכפיף את כל תחומי החיים שלנו לדת ודוחות את ההבחנה בין המוסדות הדתיים ליתר החברה.
מסיבות מובנות, תשומת הלב המרבית מתמקדת כיום באתגר הגלום באיסלאם הרדיקלי, הדוגל באידיאל של מדינת שריעה. במדינה כזאת, כל היבט של חיי הפרט ושל חיי הכלל כפוף לדין האיסלאמי. המוסלמים חלוקים ביניהם בשאלה אם השקפה זו היא מרכיב הכרחי באמונה הדתית שעליה מכריז הקוראן, או שהיא תוספת מאוחרת ועל כן מותר לשנותה. כך או כך, הקריאה למדינה איסלאמית חובקת־כל זוכה בימינו להד עצום בקרב המוסלמים. אין היא נחלתם הבלעדית של חסידי הג'יהאד, הרוצים לכונן מדינה כזאת באמצעים אלימים; מוסלמים רבים שלבם אינו נוהה אחר הטרור או אחר מלחמת הקודש מחזיקים בהשקפות דומות.
זאת ועוד, השאיפה לחברה שבה הדת שולטת בכל תחומי החיים אינה ייחודית למוסלמים. ישנם קווי דמיון רבים בין האידיאל של מדינת השריעה ובין רעיון מדינת ההלכה, שבו דוגלות קבוצות מסוימות של יהודים אורתודוקסים בישראל. גם האידיאולוגיה של הלאומנות ההינדית בהודו, ההינדוּטְבָה (hindutva), מבטאת שאיפות דומות, וקבוצות חזקות באורתודוקסיה הרוסית קוראות ל"אחדות מונוליתית של הכנסייה והמדינה" (ביטוי שבו השתמש לאחרונה פקיד בכיר בפטריארכיה של מוסקבה). המונח המתאים לתיאור כל המקרים הללו הוא פונדמנטליזם.
בחוגים פרוגרסיביים בארצות־הברית נוהגים לייחס כוונות דומות גם לפרוטסטנטים האוונגלים ולקתולים, אלא שאין לכך כל בסיס אמפירי. רק מיעוט קטן מאוד של אוונגלים בארצות־הברית ומחוצה לה שואף להקים מדינה נוצרית, והפעם האחרונה שבה ניסתה הכנסייה הקתולית להקים מדינה קתולית הייתה בעת מלחמת האזרחים בספרד, שבה צידדה במחנה הלאומני. מאז מועצת הוותיקן השנייה, הכנסייה אינה מעלה עוד על דעתה עמדה כזאת. ואכן, כפי שציין סמואל הנטינגטון, הכנסייה הקתולית הפכה לגורם חשוב בתהליך הדמוקרטיזציה, בעיקר במדינות מזרח אירופה, באמריקה הלטינית ובפיליפינים.
חשוב להבחין בין תנועות הפועלות מתוך מניעים דתיים כנים ובין תנועות המתעטפות באצטלה כזאת אף שתכניותיהן אינן דתיות. לעתים קשה אמנם להבחין בין המניעים, אך במקרים רבים ברור באיזה סוג מדובר. אפשר, למשל, להאמין למחבל מן המזרח התיכון הטוען כי הוא מבצע פיגוע התאבדות כדי לחזות בגדולת האל. חוקרי מדעי החברה, שרובם מחזיקים בהשקפות חילוניות למדיי, נוטים לחשוד שהמניעים הדתיים נועדו לספק גושפנקה לגורמים המציתים סכסוכים חברתיים ולאומיים, אולם גישה מוטה זו אינה מאפשרת להם להבין אל נכון את הכוח המניע של האמונה הדתית.
ברם, במקרים מסוימים הצדדים הניצים מצמידים תוויות דתיות לאינטרסים חומריים במובהק. בסכסוך בבוסניה, למשל, נלוו סממנים דתיים להתנגשויות בעלות אופי פוליטי ואתני. הסאטיריקן פ"ג או'רורק הסביר פעם ששלוש קבוצות נאבקות ביניהן בסכסוך הבוסני: בני הקבוצות הללו דומים זה לזה בחזותם ומדברים באותה שפה; מפרידה ביניהם רק הדת, שאיש מהם אינו מאמין בה. מקרה נוסף הוא צפון אירלנד. גם כאן אפשר לתמצת היטב את המצב בעזרת בדיחה: אדם חמוש קופץ מפתחו של בית, מצמיד אקדח לרקתו של עובר אורח ושואל: "קתולי או פרוטסטנטי?" "האמת היא", עונה האיש, "שאני אתיאיסט". "טוב, בסדר", משיב החמוש, "אבל איזה מין אתיאיסט אתה - קתולי או פרוטסטנטי?"
בתורכיה נקלעה כיום החילוניות לבעיה פוליטית קשה במיוחד. הרפובליקה התורכית נוסדה בשנת 1923 בידי כמאל אתאתורכ, אדם בעל עמדה אנטי־איסלאמית מובהקת וככל הנראה בעל נטייה אנטי־דתית כוללת. הוא ביקש "לתרבת" את תורכיה ולעשותה חילונית ואירופית. הדגם הפוליטי שעמד לנגד עיניו היה זה של צרפת, שבה החיים הציבוריים מטוהרים מכל סמל דתי ומכל התנהגות דתית. אתאתורכ הוציא אפוא את התרבוש המסורתי, הפֶז, אל מחוץ לחוק ואילץ את הגברים לחבוש כובע אירופי (הייתה לכך, אגב, השלכה אנטי־איסלאמית ניכרת לעין: אדם החובש כובע מצחייה יתקשה לגעת במצחו בקרקע, כפי שמחייבת התפילה המוסלמית).
האידיאולוגיה החילונית הנוקשה של אתאתורכ השתרשה היטב במגזרים נרחבים של החברה התורכית, ובייחוד בקרב האליטה הכמאליסטית ובקרב מעמד הביניים בערים. ואולם, באזורי הכפר של אנטוליה נמשכה הדומיננטיות של התרבות המוסלמית המסורתית. תושבי האזורים הללו שילמו אמנם מס שפתיים לאידיאולוגיה הכמאליסטית, אך בה בעת נמנעו מליישמה בחיי המשפחה והקהילה.
בשנים האחרונות הוחלפה ההתנגדות הפסיבית הזאת בגישה פוליטית אקטיביסטית. שורה של מפלגות איסלאמיות מובהקות הצטרפו לזירה הפוליטית והחלו לקרוא תיגר על האורתודוקסיה הכמאליסטית. במשך זמן מה נהג הצבא להתערב כדי לחסום את דרכן של המפלגות האלה לשלטון, אך במרוצת השנים נעשה הדבר קשה יותר ויותר, ומכמה סיבות. ראשית, המוני כפריים מאנטוליה היגרו למרכזים העירוניים והביאו עמם את תרבותם המוסלמית. שנית, תורכיה נעשתה דמוקרטית יותר, בין היתר בשל שאיפתה של האליטה להביא לצירוף המדינה לאיחוד האירופי. אחד הביטויים לדמוקרטיזציה הזאת הוא שיעור השתתפות גבוה יותר של תושבים חסרי השכלה - ובעלי אוריינטציה דתית - בבחירות. שלישית, כמה מחברי האליטה עצמה החלו לפקפק בעיקרי האורתודוקסיה החילונית הישנה, והתנגדותם לאיסלאם הפוליטי שוב אינה נחרצת כפי שהייתה בעבר.
כיום שולטת בתורכיה מפלגה איסלאמיסטית. מנהיגיה אומרים שאין הם שואפים להפיל את הרפובליקה החילונית או לכונן מדינת שריעה. הצבא לא התערב עד כה בנעשה והסתפק באיומים מרומזים. קריאת התיגר המוחצנת ביותר על הסדר החילוני מגיעה מכיוונן של נשים מוסלמיות העומדות על זכותן לעטות רעלה גם במוסדות ציבור, בניגוד מפורש לחוק התורכי. אגב, מעניין לראות עד כמה כיסוי הראש - מן התרבוש ועד הרעלה - הוא סלע מחלוקת בין החילונים למוסלמים האדוקים.
לעימות זה השלכות החורגות הרחק מעבר לגבולותיה של תורכיה. ישנם קווי דמיון ברורים בין המקרה התורכי למקרה האיראני. משטר השאה באיראן ניסה לחקות במודע את המדינה החילונית של אתאתורכ. גם באיראן גילו הדתיים התנגדות פסיבית בתחילה, ובסופו של דבר זכו בעמדת ההנהגה. אך ההבדל בין הדרכים שבהן הגיעו האיסלאמיסטים לשלטון בשתי המדינות מראה כי האתגר המונח לפתחה של החילוניות יכול ללבוש צורות שונות מאוד: באיראן הוקמה מדינה איסלאמית בעקבות מהפכה, וכיום מושלת בה עריצות של אנשי דת שיעים. בתורכיה, לעומת זאת, עלתה המפלגה האיסלאמית לשלטון בבחירות דמוקרטיות, ועד כה - אף שהכמאליסטים עדיין חושדים בכוונותיה האמיתיות - היא לא רק שמרה על חוקי המדינה החילונית, אלא גם הפכה אותה לדמוקרטית יותר.
המשותף לשתי הדוגמאות הללו הוא העיוורון שבו לקתה האינטליגנציה הנאורה, אשר לא השכילה לחזות את העתיד. הפעם היחידה שבה ביקרתי באיראן הייתה בשנת 1976, זמן קצר לפני המהפכה האיסלאמית. כמעט כל האינטלקטואלים שפגשתי שם התנגדו לשאה וייחלו למהפכה, אולם איש מהם לא צפה את אופייה. שמו של האיאתוללה חומייני לא הוזכר באוזניי ולו פעם אחת. בסמוך לביקורי באיראן נסעה אשתי לתורכיה והרצתה שם. באיסטנבול היא הבחינה בדגלים ירוקים - סמלי האיסלאם - שהתנוססו על הבתים ועל החנויות. היא שאלה את מארחה, איש אקדמיה נאור, אם הדגלים האלה מעידים על תחיית האיסלאם במדינה. "כלל וכלל לא", השיב הפרופסור. "אנשים פרובינציאלים מניפים אותם, אנשים בורים שלעולם לא תהיה להם השפעה של ממש".
בביקור שערכתי לאחרונה בתורכיה נתקלתי בביטוי חזותי בולט לאתגר שמציבה הדת בפני החילוניות. אחת האטרקציות התיירותיות באנקרה היא המאוזוליאום של כמאל אתאתורכ. זהו מבנה קבורה מרשים הניצב על גבעה המשקיפה על העיר כולה. אתאתורכ בחר באנקרה לבירת תורכיה, וכפי שאפשר היה לצפות, המרחב הציבורי של מרכז העיר מטוהר עד היום מכל סמל דתי, מלבד מסגד גדול אחד שנבנה לאחרונה בידי הסעודים. אלא שאנקרה התרחבה עד מאוד מאז ימיו של אתאתורכ ומרכזה מוקף כיום במספר רב של רבעים עירוניים חדשים, ובכל אחד מאלה ניתן למצוא מסגד. האיסלאם צר אפוא על בירת החילוניות הכמאליסטית - לא רק פוליטית אלא גם פיזית.
