הדפסה
גרסת PDF הודו וישראל הן שתי דוגמאות נוספות למדינות שבהן מתמודדת האליטה החילונית עם קריאת תיגר מצד הדתיות העממית. בשנת 1947, כאשר הכריזה הודו על עצמאותה, היא הוגדרה מפורשות כרפובליקה חילונית. הגדרה זו לא ביטאה עוינות כלשהי לדת, הינדית או אחרת (אחרי הכל, כאז כן היום, גנדי נחשב לסמל לאומי); מטרתה העיקרית הייתה להבדיל את הודו מפקיסטאן, שזכתה במקביל לעצמאות והוגדרה כמדינה מוסלמית. הודו, לעומת זאת, ראתה עצמה כמדינה שבה כל הקהילות הדתיות אמורות לחוש בנוח - לא רק ההינדים אלא גם המוסלמים, הסיקים, הג'יינים והנוצרים.
גם כיום מוגדרת הודו בחוקתה כרפובליקה חילונית, המחויבת ביחס נייטרלי אל כל הקהילות הדתיות החיות בה. אלא שבפועל הודו היא אחת הארצות הדתיות בעולם, ויותר משמונים אחוזים מאוכלוסייתה הם הינדים. לעובדה זו יש בהכרח השלכות פוליטיות. מפלגת הקונגרס, שמנהיגיה היו שליטיה הראשונים של הודו העצמאית, ממשיכה לדגול באידיאל של המדינה החילונית, ולכן רוב המוסלמים מצביעים עבורה. היריבה העיקרית של מפלגת הקונגרס היא מפלגת העם ההודית (BJP), הרואה בהינדואיזם את לב־לבה של הציוויליזציה ההודית. מפלגה זו אף החזיקה בשלטון למשך תקופות מסוימות, הן בכמה ממדינות הפדרציה ההודית והן בממשלה הפדרלית.
היחסים בין דתיות לחילוניות בישראל דומים מאוד לאלה שבהודו. עם ההכרזה על עצמאותה ב־1948 הגדירה ישראל את עצמה כמדינה יהודית, אך הגדרה זו אין פירושה שהיהדות היא דת המדינה. ישראל, בדומה להודו, היא מדינה דמוקרטית והמיעוטים הלא־יהודיים החיים בה, מוסלמים ונוצרים, אמורים ליהנות משוויון זכויות.
אלא שבין זהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל ובין היותה מדינה יהודית התגלעו מתחים, בייחוד מאז תפיסת השטחים הפלסטיניים במלחמת 1967. אין פלא כי האזרחים הערבים של ישראל חשים שלא בנוח לנוכח הגדרתה כמדינה יהודית, ומנגד - מה שנוגע ישירות לנושא שלפנינו - יהודים דתיים רבים חשים שלא בנוח בשל אופייה החילוני והנייטרלי מבחינה דתית של המדינה.
במשך זמן רב הייתה האליטה הפוליטית והתרבותית של ישראל חילונית עד מאוד. בישראל אין מקבילה מדויקת למפלגת העם ההודית, אך הליכוד, מפלגת האופוזיציה הראשית, שואב חלק ניכר מכוחו ממצביעים יהודים הרוחשים איבה לאליטה החילונית (ראוי לציין שלאיבה זו סיבות רבות, שאינן מסתכמות רק בזהותה החילונית של האליטה). ושוב, בדומה למקרה ההודי, אין זה פלא שאזרחים ערבים רבים מצביעים באופן מסורתי למפלגת העבודה.
דוגמה מאלפת נוספת היא ארצות־הברית. המתח בין החילוניות לדת הוא אחד המאפיינים הבולטים של התרבות ושל הפוליטיקה האמריקנית זה ארבעים שנה. שלא כמו תורכיה המודרנית, הודו וישראל, הרפובליקה האמריקנית לא הוקמה תחת נס החילוניות. הנאורות האמריקנית הייתה שונה מאוד מאחותה הצרפתית, ואף שכמה מן האבות המייסדים לא היו נוצרים אדוקים במיוחד, הם בהחלט לא היו אנטי־דתיים. גם התיקון הראשון לחוקה לא נועד להגשים יעדים חילוניים אלא לשמר את יחסי השלום בין החלקים השונים של האומה, שהייתה אז פרוטסטנטית במידה רבה.
ההסדר הזה פעל היטב זמן ממושך, והסובלנות הלכה והתרחבה בהתמדה ואספה תחת כנפיה עוד ועוד קבוצות: תחילה הזרמים הפרוטסטנטיים השונים, בהמשך - הקתולים והיהודים, ולבסוף כמעט כל קהילה דתית באשר היא, בתנאי שאינה עוסקת בפעילות בלתי חוקית או בפעילות שמטרתה לפגוע באחרים.
השינוי שחל בעשורים האחרונים נעוץ באירופיזציה של האליטה התרבותית בארצות־הברית. בתהליך של מעין כמאליזציה, שזרעיו טמונים בשנות השלושים של המאה העשרים, נעשתה האליטה האמריקנית חילונית יותר ויותר בצביונה ובעמדותיה הפוליטיות. בה בעת, רוב רובו של הציבור האמריקני המשיך לדבוק בעקשנות בדת.
האליטה האמריקנית הביטה בהתנשאות ובבוז על גילויי הדתיות הרווחים, בייחוד בגרסתם האוונגלית. יחס זה השתקף היטב בכתיבתו המלגלגת של ה"ל מנקן (ובעיקר בתיאורו את משפט הקופים בטנסי). התפיסה שעל פיה אדם מתקדם אינו יכול אלא להיות חילוני מלווה את האליטה התרבותית האמריקנית עד ימינו אלה. ברם, ארצות־הברית מוסיפה להיות החברה הדתית ביותר בעולם המערבי גם היום. ההתנגשות הפוליטית בין הצדדים הייתה אפוא בלתי נמנעת. כפי שאירע בתורכיה, בהודו ובישראל, ההמונים הלא־פרוגרסיביים יצאו נגד האליטה. בכל הארצות האלה השתמשה האוכלוסייה הדתית או המסורתית במנגנונים שהדמוקרטיה העמידה לרשותה כדי לחולל שינוי פוליטי.
שני אירועים הציתו את אש המרד הזה בארצות־הברית, ושניהם קשורים לבית המשפט העליון, הזרוע הפחות דמוקרטית מבין שלוש הרשויות: האיסור משנת 1963 על תפילה בבתי ספר ציבוריים והפסיקה משנת 1973 נגד חוקים האוסרים על הפלה. בעקבות הפסיקות הללו חל היפוך מפתיע בקשר ההיסטורי בין שתי המפלגות הגדולות ובין המעמדות החברתיים. מאז ואילך הרפובליקנים זוכים לנאמנותם של המורדים הדתיים, ואילו הדמוקרטים משקפים את נטיותיה החילוניות של האליטה. בבחירות האחרונות התברר כי רמת המחויבות הדתית של המצביעים - בין שהם פרוטסטנטים, קתולים או יהודים - ניבאה בצורה הטובה ביותר לאיזו מפלגה יתנו את קולם.
אני סבור שהעמדות שנקטו שתי המפלגות במחלוקות שהוזכרו היו מקריות - באותה מידה הן עשויות היו להתייצב בצדדים ההפוכים. אך ברגע שנוצר הזיהוי הדיכוטומי הזה, הפכו הבוחרים החילונים המושבעים ואלה בעלי הנטייה הדתית המובהקת לגורמים חשובים בשתי המפלגות. משורותיהם באים הפעילים המסורים שרושמים המחאות, שמתנדבים לפעול במסעות הבחירות, שנוקשים בדלתות וששולחים מעטפות.
מנקודת המבט של חוקרי מדעי החברה, אלה הן התפתחויות תרבותיות ופוליטיות מרתקות, וחשיבותן רבה לדידו של כל מי שדואג לגורל הדמוקרטיה בעולמנו. על פי ההשקפה הרווחת, הפונדמנטליזם רע לדמוקרטיה מפני שהוא מעכב את ההתמתנות ואת הנכונות להתפשר, המאפשרות את קיומה של הדמוקרטיה. ייתכן. אך חשוב מאוד להבין שיש פונדמנטליסטים חילוניים בדיוק כפי שיש פונדמנטליסטים דתיים; אלה גם אלה אינם מוכנים לקבל כל ערעור על השקפותיהם, והם מיליטנטים, תוקפניים ובזים לכל מי ששונה מהם. פונדמנטליסטים מזן מסוים משוכנעים כי העריצות הדתית אורבת ממש מעבר לפינה ולכן אסור להציב עץ אשוח בשטח ציבורי בחג המולד; פונדמנטליסטים מזן אחר מאמינים כי האומה עתידה לשקוע באנרכיה מוסרית אם הרשויות תסלקנה תגליפים של עשרת הדיברות מבית המשפט.
במילים פשוטות, הפונדמנטליסטים הם קנאים, ולקנאים יש יתרון מובנה על פני אנשים מתונים יותר: אין להם חיים מחוץ למטרה שלשמה הם פועלים, ולכן הם יכולים להתרכז בה בכל מאודם. לנו, כל השאר, יש גם עיסוקים אחרים: משפחה, עבודה, תחביבים, חולשות כאלה ואחרות. ואולם, גם אנו ניאלץ להיאבק בנחישות כדי להגן על ערכי היסוד של הציוויליזציה שלנו ושל המערכת הפוליטית שלנו. נדמה לי שאחת המשימות החשובות ביותר בתקופתנו, ואולי בכל תקופה, היא ללחום בתקיפות להגנה על המתינות - משימה קשה ביותר, אך לא בלתי אפשרית.
פיטר ל' ברגר הוא ראש המכון ללימודי תרבות כלכלית באוניברסיטת בוסטון.
מאמר זה התפרסם בכתב העת First Things בפברואר 2008 והוא מבוסס על הרצאה שנשא ברגר ב־New School for Social Research ב־10 באוקטובר 2007.
מאמר זה התפרסם בכתב העת First Things בפברואר 2008 והוא מבוסס על הרצאה שנשא ברגר ב־New School for Social Research ב־10 באוקטובר 2007.
