אבל תלמוד תורה אינו פרקטיקה דידקטית ותו לא, והכוח המניע של מצווה זו אינו רק הצורך להבין את המצוות כדי לקיימן או השאיפה להשכיל ולהרחיב דעת, אלא הרצון ליצור חיבור של ממש בין האנושי לאלוהי. עלינו לזכור שמנקודת המבט היהודית המסורתית, התורה היא הרבה יותר מגוף של ידע; היא התגלות נסית של הקדוש ברוך הוא, והכוח הנובע ממנה מזין ומחיה את הבריאה כולה. בגמרא נטען כי "אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (ירמיהו לג) 'אם לא בריתי יומם ולילה חֻקות שמים וארץ לא שמתי'".⁶³ גם לאחר שהוּרדה מן השמים אל הארץ, טבועה התורה בחותמו של בורא עולם. במקורות מסוימים, שאיש אינו מערער על סמכותם התורנית, היא אף מזוהה עם האל עצמו; כך גרס, למשל, רבי חיים מוולוז'ין, מייסד עולם הישיבות הליטאיות, שקבע בחיבורו הנודע נפש החיים כי "אין תורה אלא קודשה בריך הוא".⁶⁴

האמונה באיכויותיה האלוהיות של התורה הופכת את העיסוק בה לחוויה דתית עזת רושם. ובדומה להתעוררות הרגש הנומינוזי המלווה מצוות אחרות שאותן סקרנו, גם התנסות זו קשורה בתחושה של קרבה לנוכחות על־טבעית. הרב יוסף דב סולובייצ'יק סיפר: "כשאני לומד דף גמרא אני מרגיש כאילו הקדוש ברוך הוא עומד מאחורי גבי, שם ידו על כתפי, מציץ בגמרא ושואל אותי מה אני לומד שם. אינני מדבר על דמיון. עבורי זוהי חוויה של ממש".⁶⁵ במסכת אבות אנו מוצאים תיאור דומה של חברותא בין השמימי לארצי:

רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה - שכינה ביניהם, שנאמר (תהלים פב) "אלהים נצב בעדת אל". ומנין שאפלו חמשה? שנאמר (עמוס ט) "ואגודתו על ארץ יסדה". ומנין שאפילו שלשה? שנאמר (תהלים פב) "בקרב אלהים ישפוט". ומנין שאפלו שנים? שנאמר (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה', איש אל רעהו; ויקשב ה', וישמע". ומנין שאפלו אחד? שנאמר (שמות כ) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".⁶⁶

נוכחות האל בבית המדרש, כלומד בין הלומדים, היא מוטיב בולט באגדות חז"ל. בסיפור הידוע על תנורו של עכנאי משתתפת "בת קול" בוויכוח בין החכמים, אף שהתערבותה נדחית בסופו של דבר בידי רבי יהושע, הפוסק כי "לא בשמים היא";⁶⁷ הקדוש ברוך הוא עוקב בעניין גם אחר פולמוס אחר, בין התנאים יונתן ואביתר, סביב פרשת פילגש בגבעה:

ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר: נימא [שערה] מצא לה, ואשכחיה [מצאו] ר' אביתר לאליהו [הנביא], אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא [מה עשה הקדוש ברוך הוא]? אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר [ומה אמר]? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: חס וחלילה, ומי איכא ספיקא קמי שמיא [האם יש ספק לפני שמים]? אמר ליה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.⁶⁸

הצגת הקדוש ברוך הוא כתלמיד חכם, המתעסק גם הוא בפלפולים הלכתיים, נראית אולי תמוהה במבט ראשון, אך היא מביעה עקרון חשוב. בניגוד לרושם המוטעה שמעוררים כיום "בתי המדרש" לחילונים, לימוד התורה אינו רק "קריאת טקסטים", בדיוק כשם שההכרעה ההלכתית, הנשענת על ההבנה שנרכשה בלימוד זה, אינה רק "החלטה משפטית"; אלו פעילויות בעלות משמעות מטאפיזית מרחיקת לכת, המתרגמות את השפע הכמוס בתורה, ב"דברי אלוהים חיים", לשפת המציאות. בשום תחום אחר של ההוויה האנושית אין שותפות הדוקה כל כך בין האדם ובין ריבון העולמים. לא בכדי שיבחו החכמים את מי שההלכה נפסקה על פי דעתו ש"השם עמו".⁶⁹

לימוד התורה לא רק ממלא את בית המדרש בנוכחות אלוהית; הוא גם מעלה תלמידי חכמים למדרגה רוחנית (ולעתים אף פיזית) גבוהה יותר מזו של בני־תמותה רגילים. ספרות האגדה גדושה במעשיות על אודות תכונותיהם העל־אנושיות של חכמי ישראל: רבי יוחנן נפחא, למשל, ריפא את רבי אלעזר בן פדת במגע ידו,⁷⁰ ולרבי שמעון בר־יוחאי יוחסה היכולת לשרוף חפצים ואנשים בכוח המבט בלבד.⁷¹ התקרבותם של החכמים לקדוש ברוך הוא הפכה אותם לנציגיו עלי אדמות, ובתור שכאלה גם לדמויות שיש לנהוג בהן לעתים כפי שנוהגים באל עצמו. כך, לדוגמה, סבר רבי עקיבא, על פי הסיפור המובא במסכת פסחים:

נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע (דברים י) ל"את ה' אלהיך תירא" פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא", לרבות תלמידי חכמים.⁷²

רבי נחמיה העמסוני הסביר לתלמידיו מדוע מופיעה מילת הקישור "את" במקומות שונים בתורה, אף שבמקרים מסוימים נדמה, לכאורה, שאין בה צורך. לשיטתו, כל אימת שנעשה שימוש במילה זו יש בכך כדי להעיד כי מושאיה רבים יותר מכפי שניתן להתרשם בקריאה שטחית: הפסוק "וה' פקד את שרה",⁷³ לדוגמה, מרמז שיחד עם האם המקראית נפקדו כל הנשים העקרות באותו דור. והנה, כשהגיע רבי נחמיה העמסוני לפסוק "את ה' אלהיך תירא" בחר החכם לפרוש מן הדיון ולא להחיל עליו את העיקרון הפרשני שהציע, שהרי אין זה מתקבל על הדעת שהיראה הראויה לאל לבדו צריכה להיות גם מנת חלקם של אחרים. בנקודה הזאת חלק עליו רבי עקיבא. לטענתו, הוראת הפסוק מתייחסת גם לתלמידי חכמים: אף מהם יש להתיירא, כשם שמתייראים מן הקדוש ברוך הוא.

זוהי קביעה מרחיקת לכת, אולם אין היא חריגה כל כך. במקום אחר בגמרא משמיע רבי אלעזר בן פדת דברים ברוח דומה:

אמר לו: רבי, מצאתי להן [לעמי־הארץ] תקנה מן התורה (דברים ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב (דברים ד) "כי ה' אלהיך אש אוכלה" אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.⁷⁴

בדומה לרבי יהודה בן רבי סימון, סבור גם האמורא רבי אלעזר בן פדת כי דבקות בקדוש ברוך הוא עצמו אינה אפשרית, ובדיוק מאותן סיבות - האל נשגב מדיי, נורא מדיי, ועל כן אי־אפשר לבוא עמו במגע. לפיכך, הוא מציע תחליף אנושי ומעשי יותר: מי שמבקש לדבוק בשכינה צריך להתחבר אל בני האדם הסמוכים אליה ביותר - תלמידי חכמים. באופן הזה מתאפשר גם לעמי־הארצות, שאינם בקיאים בתורה, להתקרב, גם אם באופן עקיף, אל האלוהי.

תרומתה המכרעת של מצוות לימוד התורה לצמצום המרחק בין העולם הארצי ובין האלוהות מקנה לה מעמד ייחודי בהלכה. היא נחשבת במובנים רבים למצווה החשובה ביותר; בתלמוד הבבלי נקבע שתלמוד תורה "גדול יותר" מהקרבת קרבנות,⁷⁵ מבניין בית המקדש, מכיבוד אב ואם ומהצלת נפשות,⁷⁶ ובירושלמי נטען כי "אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה", ולא זו בלבד אלא ש"אפילו כל מִצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה".⁷⁷ אין אלו ניסיונות שקופים להאדרה עצמית מצד אינטלקטואלים המתייחסים לעיסוקם השכלתני ברצינות יתרה; האמירות הללו מבטאות מושכלת יסוד במסורת ישראל: אם יש לעם היהודי ייעוד אלוהי, אם הוא נבחר בידי הקדוש ברוך הוא למלא תפקיד נעלה כלשהו עלי אדמות, ואם יש ברצונו להבין מהי השליחות הזאת וכיצד עליו לבצעה, כי אז עליו לקשור את כל הווייתו בתורה ולהתמסר לחלוטין ללימודה ולהנחלתה לדורות הבאים. רק כך הוא מגשים את הציפיות שתלה בו אביו שבשמים; רק כך הוא יכול לממש את התקוות והכמיהות שטיפחו בניו ובנותיו מזה מאות רבות בשנים.