גם ביחסה של התורה לעבירות ממון ורכוש יש יסוד של הזדהות עם אלוהים. אף שהמצוות האוסרות על עבירות מסוג זה נשענות על תפיסה של "צדק טבעי" בעל תוקף אוניברסלי,⁴⁴ ויש להן מקבילות כמעט בכל חוקה אנושית מקדמת דנא, הן מקבלות משנה תוקף מכוח ההכרזה ששם האל בפיו של הנביא ישעיהו: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב משפט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה".⁴⁵ הגמרא מבארת בעניין זה:

משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא. אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שנא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל.⁴⁶

דחייתו של הקדוש ברוך הוא את העולה הגזולה הנה, אם כן, מופת מוסרי, שבני האדם צריכים לנהוג לאורו. למרות שממילא כל הדברים הנבראים - ובהם הבקר, הצאן והעוף, הנשרפים לכבודו על המזבח - שייכים לאלוהים, אין הוא מוכן לקבל קרבן שהושג בדרך פסולה זו. עבירת הגזל אמנם שייכת לתחום היחסים שבין אדם לחברו, אך היא שנואה על האל, ונחשבת לפגיעה ישירה וחמורה בו. מן הטעם הזה מחייבת התורה את עובר העברה לא רק בהשבת הגזלה לבעליה ובתשלום פיצויים נוספים, אלא גם בהקרבת קרבן אשם לאלוהים.⁴⁷

אבל חיקוי האל אינו מסתכם באימוץ עמדותיו המוסריות,⁴⁸ הוא בא לידי ביטוי גם בעצם העובדה שהאדם, כמו בוראו, הוא כוח יצירתי. כאשר הוא מחולל שינויים בסביבתו כדי להתאימה לצרכיו ולתכניותיו, הוא משקף במעשיו את האקט הפרימורדיאלי של בריאת העולם. רעיון זה מהדהד בדבריו של רבי יהודה בן רבי סימון, שצוטטו לעיל: "מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (בראשית ב) 'ויטע ה' אלהים גן בעדן', אף אתם, כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה".⁴⁹ אף שהאדם, בניגוד לאל, אינו יוצר דבר יש מאין אלא משתמש בחומרי גלם קיימים,⁵⁰ עצם יכולתו לחרוג מן התבניות הקיימות, להטביע את חותמו במציאות, ליצור חידושים מכוח רצונו החופשי, מייחדת אותו משאר הברואים ומקרבת אותו אל הקדוש ברוך הוא. רבי חיים מוולוז'ין, בעל נפש החיים, רואה ביכולת הזאת את הסגולה הגדולה ביותר של המין האנושי: "האדם נקרא הנפש ונשמת החיים של ריבי רבוון [ריבוא רבבות] עולמות… ולזאת, לו לבדו ניתנה משפט הבחירה, להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ".⁵¹

בעבודה היצירתית, וליתר דיוק במה שחז"ל מכנים "מלאכת מחשבת",⁵² ניכר אפוא דמיון - מכוון או לא־מכוון - בין האדם לאלוהים. ואולם, היהדות מייחסת חשיבות דתית מכרעת גם למנוחה, שעליה מורה מצוות השבת. דווקא מצווה זו, שעיקרה אי־עשייה, נחשבת לדוגמה הבולטת ביותר של חיקוי האל במסורת היהודית: כשם שהקדוש ברוך הוא שבת ממלאכתו ביום השביעי של הבריאה, כך נדרשים גם בני ישראל לשמור את יום השבת בהימנעות מפעולות מסוימות, שבהן קיים אותו יסוד של כוונה ומודעות, או "מחשבת": חרישה, זריעה, קצירה, אריגה, תפירה, בנייה, בישול וכתיבה וכיוצא באלה.⁵³ האנלוגיה בין השביתה האלוהית לזו האנושית מוצגת, בין היתר, בכתביו של הפילוסוף היהודי ההלניסטי פילון האלכסנדרוני:

האומה היהודית חוגגת את השביעי בלא הפסק, תמיד לאחר שישה ימים. בפרשת בריאת העולם כתוב מאמר, הכולל טעם הכרחי לכך: הוא אומר שהעולם נברא בשישה ימים, וביום השביעי שבת אלוהים ממלאכתו והחל לעיין במה שנברא בכי־טוב. הוא גזר אפוא על האנשים המתכוונים לחיות על פי אותו משטר, ללכת אחרי האל גם בזה, כמו בכל השאר: לגשת למלאכתם שישה ימים, אך להימנע ממנה ביום השביעי ולעסוק בפילוסופיה; לבלות את הפנאי בעיון בענייני הטבע, וכן לבדוק שמא בימים הקודמים נעשה דבר שלא בטהרה, ולתבוע מעצמם במועצת הנפש דין וחשבון על מה שאמרו ועשו…⁵⁴

בעיני פילון, תכליתה של השבת היא פינוי זמן לעיסוק בעניינים "רוחניים", כמו חשיבה פילוסופית ודין וחשבון מוסרי. גישה נוספת, רווחת יותר, מציגה את המצווה כתחיקה סוציאלית, המקלה את עומס העבודה שבו נושאים בני האדם העמלים. ברם, אף שיש מן הסתם גרעין של אמת בהסברים אלו, ספק אם הם נותנים בידינו את המפתח להבנת התמונה בכללותה; זאת, משום שהם נוטים להתעלם מן היסוד המימֵטי של המצווה, כלומר מתפיסת השבת כחיקוי אנושי של היום השביעי של הבריאה. אחרי הכל, הקדוש ברוך הוא אינו נזקק לאתנחתא לצורך התאוששות או לפסק זמן להרהורים ברומו של עולם. מהו, אם כן, פשר הדוגמה שהוא מציב?

פתרון החידה נעוץ, כפי שהצעתי במאמר אחר,⁵⁵ בהכרה שהמנוחה - זו האלוהית, וכמותה גם זו האנושית - אינה חלק נפרד מתהליך היצירה. ההפך הוא הנכון: שביתת האל ממלאכה ביום השביעי היא החתימה ההכרחית של מעשה הבריאה. לא בכדי מכונה השבת בסדר התפילה "תכלית מעשה שמים וארץ".⁵⁶ המדרש בבראשית רבה מתאר את העיקרון הזה במושגים הלקוחים מעולם האוּמנות:

רבי [יהודה הנשיא] שאליה [שְאָלוֹ] לרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו: שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי? אתמהא. אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום, והורידה משתחשך.⁵⁷

המדרש מתחיל בתהייה מתבקשת: מדוע, על פי התורה, סיים האל את מלאכתו "ביום השביעי" ולא בסוף היום השישי? התשובה מדמה את הבריאה לעבודת הנפח, המרים את קורנסו כאשר השמש עוד זורחת במרום ומוריד אותו על הסדן עם רדת הלילה. דימוי זה מצייר את היום השביעי כשיאה ההכרחי של המלאכה האלוהית: כשם שעבודת הנפח מושקעת בהרמת הקורנס אך התוצאות מושגות דווקא בהנחתתו על הסדן, כך הגיעו ששת ימי המעשה לתכליתם בשבת בראשית.

את השבת אין לתפוס, אם כן, רק כהעדר של פעילות. יש לה מהות פוזיטיבית, המתגלה דווקא בהימנעות ממלאכה. בתוך המכלול של הבריאה, של היצירה האלוהית, השבת היא יסוד אי־העשייה, אשר מעניק לתהליך שקדם לה שלמות וגמירות. כפי שמטעים המהר"ל: "השבת הוא השלמת הבריאה והכל פונה אל ההשלמה שהוא עיקר, ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת שהוא השלמת הבריאה, ויש לזכור יום השבת בשביל זה כל ימי השבוע, כדי שיהיה הכל פונה אל השלמת הבריאה".⁵⁸

לפי הפרשנות המוצעת כאן, מצוות השבת מלמדת בעצם את האדם כיצד עליו למצות את הפוטנציאל היצירתי הטמון בו. הדגם האלוהי של הבריאה, שאחריו עליו להתחקות, חושף בפניו מעין מקצב־על של עשייה, המשלב בין פעולה להשהיה, בין אקטיביות לפסיביות, בין יש לאין; באיזון בין ההיבטים המנוגדים והמשלימים הללו כמוס סוד היצירה. השבת נותנת בידינו את המפתח לפענוח הסוד הזה ומאפשרת לנו, במידה שאנו נכונים לאמץ את המופת שהיא מציגה, למלא את ייעודנו לא רק כחקייניו של אלוהים, אלא גם - כנגזר מכך - כשותפיו ממש למעשה בראשית.

ד

המצוות שאותן בחנו עד כה משתייכות, באופן עקרוני, לאחת משתי הקטגוריות שהצגנו בתחילת המאמר: חלקן מקרבות את הנוכחות האלוהית אל האדם וחלקן מרוממות את שיעור קומתו של האדם ומקרבות אותו אל האלוהים. והנה, מצוות תלמוד תורה, שבה נדון להלן, ממלאת את שתי התכליות הללו בעת ובעונה אחת, וכמו משיגה את המיזוג המיוחל בין השמימי לארצי. משום כך, מתארים אותה החכמים כתמצית הדבקות והיא מוצגת במקורות כגולת הכותרת של הקיום היהודי.

יותר מכל חובה דתית אחרת, מצוות תלמוד תורה היא פעילות בעלת אופי אינטלקטואלי. עיקרה, לדברי הרמב"ם, הוא "שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה - וזה הוא שנקרא: תלמוד תורה, והוא אמרו (דברים ו) 'ושננתם לבניך' ולשון ספרי: 'לבניך' - אלו תלמידיך".⁵⁹ מדובר, חשוב לציין, גם בחובה של לימוד עצמי: "כשם שמצווה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצוּוה ללמד את עצמו".⁶⁰ באופן זה מובטח כי התורה שנמסרה לידי עם ישראל בהר סיני - זו שבכתב וזו שבעל פה - תישמר ותועבר מדור לדור. יתר על כן, כפי שמסביר הרמב"ם, לימוד התורה מאפשר ליהודי להעמיק את הבנתו בנוגע למצוות שהוא מקיים, ובכך ממריץ אותו ומחזק את ידיו, "מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד".⁶¹ למרות שמדובר בדרישה תובענית במיוחד מבחינה שכלית - ואף גופנית - ההלכה אוכפת אותה ללא פשרות: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים - חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א) 'והגית בו יומם ולילה'".⁶²