הדפסה
גרסת PDFבנובמבר 2003 העניקה קרן הספרים הלאומית לסטיבן קינג אות על מפעל חיים, עבור "תרומתו הייחודית לספרות האמריקנית". אותה קרן מגדירה באופן רחב למדיי את המושג "תרומה ייחודית": האות הוענק בעבר גם לאופְּרה וינפרי וליוּדוֹרה וֶלטי. מחבר ספרי האימה המפורסם ביותר בארצות־הברית ניצל עד תום את ההזדמנות שניתנה לו: נאום הזכייה שלו שיבח את השופטים על שהעזו להעניק כבוד כזה ל"אדם שרבים אינם רואים בו אלא 'יצרן רבי־מכר' עתיר ממון", ואז האשים את עולם הפרסים הספרותיים בסנובּיזם, בהתעלמות מוּדעת מן הספרות הפופולארית והז'אנרית, ובנטייה "לקשור לעצמו כתרים חברתיים או אקדמיים בגין תלישוּתו המכוונת" מן התרבות האמריקנית.1
הייתה זו הופעה טיפוסית לקינג, הכמֵה ליוקרה ספרותית ובה בעת בז לה, הנוהג ללגלג על כתיבתו שלו אבל שש אלי קרב כשאחרים יוצאים נגדה. נדמה שהוא מודע עד מאוד למעמדו הייחודי בנוף הספרותי האמריקני, שבו הוא ממוקם באזור הדמדומים שבין מחברי הרומנים הפופולאריים הנהנים כמוהו מרמת מכירות גבוהה - כדוגמת דן בראון ודניאל סטיל - ובין הסופרים הנחשבים שאת חברתם הוא מבקש, סופרים העשויים לזכות ב"פרס הספר הלאומי" עצמו ולא רק באות הוקרה על מפעל חיים.
השניוּת הזאת רודפת את קינג כבר שנים, וספק אם תוכרע בקרוב - בין השאר כיוון שיצירותיו הטובות ביותר נמצאות הרחק מאחוריו. אין ספק שיכתוב עוד ספרים רבים: הוא בן שישים בלבד ונראה כי החלים לגמרי מתאונת הפגע וברח שעבר לפני מספר שנים ושכמעט עלתה לו בחייו. אף על פי שהשמיע אי אלו אמירות בלתי משכנעות על זניחת הכתיבה, זרם הספרים והסיפורים היוצא מתחת ידו אינו נפסק. למרות תפוקתו המדהימה וחתירתו הגלויה להכרה ספרותית, רוב הספרים שכתב מתחילת שנות התשעים ואילך הנם - במידה זו או אחרת - מִחזוּר של להיטיו הגדולים, שיירים מחוממים של הכותרים הרודפים עד היום את תודעת התרבות הפופולארית שלנו, כמו הרוחות הנרגזות ממלון אוֹברלוּק.
קארי, הניצוץ ,חלקת סיילם והעמדה שהתפרסמו בשנות השבעים, לצד בית כברות לחיות שעשועים (הכתיב משובש במתכוון) וזה משנות השמונים - כל אלה היו ספריו הטובים ביותר של סטיבן קינג, לב הטריטוריה האפלה שלו. די בנוכחותם המתמדת בדמיון הפופולארי כדי להפריך את טענתו המרירה של מבקר הספרות הרולד בלום שקינג הוא סופר של "זבלונים בגרוש" אשר "תרומתם היחידה כמעט לאנושות היא בעזרה להישרדותם של עסקי המו"לות".2 אלפי ספרים גרועים נקנו, נבלעו, נזרקו ונגרסו בשלושים השנים שחלפו מאז פרסום , ורק קינג, מבין כל עמיתיו כותבי רבי־המכר, הצליח לנווט את דרכו אל מחוץ לגטו של שוק ההמונים וליהנות מהילה כלשהי של יוקרה. ייתכן כי רק מבקרים מעטים ישמחו לנפנף בשמו, אך ישנה תחושה שלא ניתן להתעלם מיצירתו של קינג - וזה, בפני עצמו, יותר ממה שניתן לומר על מרבית החברים האחרים במועדון יצרני רבי־המכר עתירי הממון.
אחת הסיבות להצלחתו של קינג היא כושר ההתמדה שגילה כסופר ז'אנר. האפרוריות היחסית של התחרות בתחום זה גורמת לכשרונותיו לזרוח באור בהיר במיוחד. מבחינות מסוימות, אפשר לומר שהוא המציא את רומן האימה המודרני, ועשה עבורו את שעשתה אגתה כריסטי לגבי תעלומות הרצח: הוא לקח ז'אנר שהתבסס על הסיפור הקצר ומתח אותו לאורך מלא - והצליח במשימתו זו לא פעם או פעמיים, אלא שוב ושוב.
ייתכן שבתחילה לא הבין בדיוק מה הוא עושה. בדומה לכריסטי, שלִהטטה בשנים הראשונות של הקריירה הספרותית שלה בין תעלומות רצח למותחנים בינלאומיים בינוניים, כך האמין גם קינג בתחילת שנות השבעים כי המוניטין שלו הוא זוכה בתור "סופר אימה" הוא עניין זמני בלבד. הוא נזכר בדברים ששח באותו זמן באוזניו של עורך: "'ביל', עניתי לו, משועשע. 'באמריקה, אף אחד אינו יכול להתקיים רק מכתיבת סיפורי אימה. ה"פ לאבקראפט סבל מחרפת רעב בפרובידנס. [רוברט] בלוך ויתר ועבר לספרי מתח ולפרודיות. מגרש השדים היה מקרה חד־פעמי. אתה עוד תראה'".3 באביב שעבר, שלושים ושתיים שנים אחרי שהשמיע תחזית זו, פרסם קינג את ספרו סלולרי, אודות פעימה מסתורית ההופכת משתמשים בטלפונים ניידים לזומבים רצחניים (סטיבן קינג "מתגורר במיין", נכתב על הכריכה, "ואין לו טלפון סלולרי"). הספר טיפס עד למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס.
הישג זה לבדו היה בוודאי מזכה את קינג בחיי נצח ספרותיים, מן הסוג השמור לחלוצי ז'אנר כדוגמת ארתור קונן דויל או ז'ול ורן, מחברים שחשיבותם ההיסטורית גדולה לפעמים מכשרונם היצירתי. אולם קינג שונה מהם, משום שהוא חלוץ ומשביח גם יחד; לא זו בלבד שהוא יצר את רומן האימה המודרני, הוא גם הקנה לו מעין הדרת כבוד ספרותית בלתי צפויה.
מבחינה זו, אפשר להשוות את תרומתו של קינג בתחומו לתרומתם של לואיס ל'אמור ולארי מקמרטרי למערבונים, של ס"ס פורסטר ופטריק אובּראיין לספרות הלוחמה הימית של התקופה הנפוליאונית, או של ג'יימס מ' קיין וריימונד צ'נדלר למותחני הבלש הפרטי הקשוח. קינג היה פורץ הדרך שהגדיר את הז'אנר שבו כתב עבור קהל קוראים עצום, ובמקביל גם היוצר האליטיסטי שדחף אותו כלפי מעלה והפך אותו לספרות של ממש. מאמציו נשאו פרי לאו דווקא משום שניחן בכשרונות אמנותיים המשתווים לאלה של מקמרטרי או אובראיין או צ'נדלר, אלא מכיוון שכמותם, עלה גם בידו לשכנע את קוראיו כי ספריו ניחנים באיכויות החורגות מן המוסכמות של הז'אנר הפופולארי שאליו השתייכו.
בעובדה זו יש כדי להסביר מדוע קהל הקוראים של קינג רחב כל כך ומדוע השפעתו התרבותית משמעותית יותר מכפי שאפשר היה לצפות - אפילו מקיסר האימה. הרוחות והערפדים (והסקס והאלימות) עשויים אולי לפתות את קוני הספרים, אך מה שמחזיר אותם שוב ושוב אל קינג הוא דבר שונה בתכלית: יכולתו להעניק לסיפורי העל־טבעי שלו מידה של ריאליזם, רלוונטיוּת תרבותית וכובד משקל תיאולוגי החסרים אפילו בספרות האמריקנית הנחשבת ביותר של ימינו.
במאמר ידוע שכתב למגזין הארפר'ס ב־1989, תחת הכותרת "המרדף אחר החיה בת מיליארד הרגליים", קרא טום וולף להחייאת הריאליזם הספרותי ודחק בסופרים לזנוח את ההתבוננות הפנימית ולייצר "ספרות הראויה למידותיה" של אמריקה.4 נראה שמחבר המאמר חשב בעיקר על עצמו; בדיעבד נקרא המניפסט שלו כפרסומת ארוכה למדורת ההבלים , הספר שפרסם זמן קצר לפני כן.
אבל חזונו של וולף נראה פרובינציאלי בהשוואה לדיוקן העצום של אמריקה שמצייר קינג. בעשרות רומנים ובזרם בלתי פוסק של סיפורים קצרים העניק סטיבן קינג - טווה המעשיות מבּנְגוֹר, מֵיין - צורה ותוכן כמעט לכל הבט אפל של החיים בארצות־הברית המודרנית: איידס והפלות, אונס ורוקנרול, התעללות בילדים וצללי וייטנאם, בייסבול וקוקאין. אפשר למצוא אצלו נישואין מאושרים, גירושין ואלימות בתוך המשפחה; חטיפות בידי חייזרים ואלכוהוליזם; עונש מוות ורציחות פוליטיות; רוצחים סדרתיים וטלפונים סלולריים; עיתונות צהובה וכל האומללויות האינסופיות של הילדוּת. "אינך יכול להשיג התמזגות כזאת עם אמריקה אם אינך מחובר באופן אינטימי לפנטזיות הקהילתיות של התרבות כולה", כתב פעם ג'ון לאונרד על קינג.5 ואכן, כאשר ערכו הרשויות בפּדוּקה, קנטקי, חיפוש בתא בית הספר של תלמיד אשר רצח שלוש מחברותיו לתיכון ב־1997, הם מצאו שם עותק של הספר זעם, שקינג כתב ב־1977 תחת שם העט ריצ'רד באקמן, ושמתאר מקרה של ירי ורצח בבית ספר.
מעל לכל, ספריו של סטיבן קינג מעוררים לחיים את התרבות הפופולארית האמריקנית בשטף של התייחסויות, ציטוטים, קריצות ומחוות, שחזור מושלם של דרכנו עתירת המדיה לדבר ולחשוב, וכל זאת ללא שמץ מן האירוניה הצוננת המאפיינת את יחסם של רבים מסופרינו לעידן הטלוויזיה והאינטרנט. אחד המבקרים התייחס פעם בביטול לספריו של קינג בשל נכונותם לנצל "דימויים קיימים מתוך קומיקס, סרטים ישנים, תכניות טלוויזיה ופרסומות". בעולמו של קינג, התלונן, "הרעים לובשים 'חליפות לבנות בסגנון זרע אנדרומדה'... נואף סְתוּר שיער הנתפס על חם נראה 'כמו אלפלפה מחבורת השובבים '. גברים רוצים אקדחים 'כמו אלה של הארי המזוהם'. מכנסיים הם 'בצבע מסטיק בזוקה'".6 כל זה נכון, אלא שדימויים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מאוצר המילים של רוב האמריקנים. הפרוזה של קינג אינה נוטה לאסתטיקה מפוארת - הוא אינו מתלמידיו של נבוקוב, אם לנסח זאת בעדינות - אבל בהתייחסותם של גיבוריו לעולם יש דבר מה מתקבל על הדעת, ואמריקני במובהק.
וכמובן, אי־אפשר להתעלם מרוחות הרפאים ומן הערפדים הטורדניים האלה. איזה מין רומן ריאליסטי הוא זה הכולל ליצן שטני, מכונית אחוזת דיבוק, או פסבדונים ספרותי הקם לחיים ורודף את יוצרו? אלא שמדובר ברוחות הרפאים שלנן, בערפדים שלנו, בבתים הרדופים שלנו ובמפלצות שלנו; הם מבעיתים ומוּכּרים בעת ובעונה אחת, פולשים ממימד זר ועם זאת רק מרכיב נוסף בהצגה האמריקנית הגדולה.
