הדפסה
גרסת PDFהעב"ם שבובי אנדרסון מוצאת ביער שליד ביתה בטומינוקרס אינו חללית סתם - הוא מייצג את האנרגיה הגרעינית ואת הזיהום הסביבתי, את החיבור בין התעשיות הביטחונית לצבא, ואת תרבות הסמים הדכאנית לא פחות שניסתה לנתקו. בספר דברים שצריך מפתה השטן את תושביה של עיירה קטנה במיין בעזרת פיסות קטנות של "אמריקנה": קלף בייסבול נדיר שבנדירים של סנדי קוֹפקס, חכה יקרה, תצלום של אלביס. בעֶמדה מעלה ראנדל פְלאג, התגלמותו של השטן, זיכרונות מעברו: חברות ב'קו־קלוקס־קלאן' וב'מחתרת מזג האוויר'; לימודים בתיכון "עם בחור ג'ינג'י, עקום רגליים, בשם צ'רלס סטרקווטר"; השתתפות בגל האלימות של תקופת זכויות האדם ("המכות, ההליכות הליליות, הכנסיות שהתפוצצו כאילו נס כלשהו בתוכן גדל כדי כך שלא יכלו להכילו עוד"); הוא נזכר "שב־1962 הגיע לניו אורלינס, ופגש צעיר בלתי שפוי שחילק עלונים שהאיצו באמריקה להניח לקובה לנפשה. שמו של הצעיר היה מר אוסוולד...".7 פלאג מושך בחוטי ההיסטוריה ומהווה מעין לקסיקון מהלך של אמריקנה אפלה:
הכיסים שלו היו מלאים חמישים סוגים של ספרות סותרת - עלון לכל עונה, רטוריקה לכל סיבה. כשאיש זה נתן לך עלון, היית לוקח אותו לא משנה מה הנושא: הסכנות של תחנות כוח גרעיניות, תפקידו של הקרטל היהודי העולמי בהפלת ממשלות ידידותיות, הקשר סי־איי־איי קונטראס־קוקאין, איגוד פועלי החוות, 'עדי יהווה' (אם אתה יכול לענות בחיוב על עשר השאלות האלה, !), השחורים למען שוויון לוחם, אנשי הקו־קלוקס־קלאן. היו לו את כל אלה, ועוד. היה לו כפתור על כל צד בחזה המעיל. מימין, סמיילי צהוב. משמאל, חזיר עם כובע של שוטר.8
"התאום המרושע של וולט דיסני", קרא ג'ון לאונרד לקינג; ואכן, הכוחות העל־טבעיים שרוכש ג'וני סמית באזור המת נושאים אותו אל רגע "אמריקני כמו 'עולמו המופלא של דיסני'... הפוליטיקאי והאיש שעומד ביציע ובידו רובה".9 אלא שבעולמו המופלא של קינג, המתנקש הוא הגיבור.
הריאליזם העל־טבעי של קינג הוא תחבולה שקשה להצליח בה. רוב הכותבים העוסקים בעל־טבעי נוטים לזנוח את היומיום לטובת עולמות המתקיימים במנותק מזה האמיתי (בֵּית אשר של אדגר אלן פּוֹ, ניו אורליאנס של אן רייס, ניו אינגלנד של לאבקראפט), או מבייתים את העל־טבעי כך שישתלב בנוחות בתחומי המציאות הרגילה (הריאליזם המאגי בפרט מציג אירועים מכושפים כאילו לא היו יוצאים מגדר הרגיל; אף אחת מדמויותיהם של טוני מוריסון או של גבריאל גרסיה מרקס אינה באמת מופתעת מהתרחשויות על־טבעיות). אבל קינג מצליח להחזיק בחבל משני קצותיו. הישגו הגדול - המכסה על מגוון רחב של חולשות ספרותיות - היה תמיד בחיבור העל־טבעי לטבעי מבלי לגרוע מאמינותם.
קינג השווה עצמו בהזדמנויות שונות לסופרים תיאודור דרייזר ופרנק נוריס - שני נציגים בולטים של הריאליזם החברתי במפנה המאה העשרים, שהתמחו בתיאור מצוקות עירוניות ובכתיבה ישירה ובלתי מצועצעת. הוא אוהב לצטט את תגובתו של נוריס למבקרים: "מה אכפת לי אם דווקא אני נבחרתי כמטרה לחצי הלעג שלהם? אני מעולם לא התרפסתי, מעולם לא שיקרתי. אמרתי אמת".10 אולם קינג הרחיב את הגדרת הריאליזם והכניס לתוכה מערך של חוויות אנושיות שבמשך מאתיים שנה ויותר הוּדרו בשיטתיות מתחומו של הרומן. במיטבן, יצירותיו אינן רק צוהר פתוח לרווחה אל בית המשוגעים של החיים האמריקניים; הן הניסיונות המשמעותיים הראשונים לכתוב ספרות בעידן פוסט־חילוני.
באמצע ספרו השני של קינג מבשר מורה בשם מאט בֶּרק לכומר הקתולי שעיירתם סובלת מהשתלטות של ערפדים. הזמן הוא תחילת שנות השבעים, והכומר, האב קלהאן, מסביר את עמדתה של הכנסייה כלפי דברים מעין אלה בעידן שאחרי פרויד ואחרי מועצת הוותיקן השנייה:
"הכנסייה הקתולית נאלצה לנסח מחדש את גישתה כלפי מפציצים מרושעים מעל קמבודיה, כלפי המלחמה באירלד ובמזרח התיכון, כלפי רוצחי שוטרים ומהומות בגטו, וכלפי כל יתר מיליארד הרעות הקטנות יותר המשולחות בעולם מדי יום כמו מגיפת יבחושים. היא נמצאת בתהליך של הלשת עור שָאמָאן הישן שלה ולידה מחדש כגוף חברתי, גוף בעל מודעות חברתית. מרכז הגמילה השכונתי השתלט על תא הווידוי. פולחנֵי הקודש מנגנים כינור שני לתנועה לזכויות האדם ולהתחדשות העירונית. הכנסייה נמצאת בתהליך של נטיעת שתי רגליה בעולם"...
מאט ענה, "ואתה שונא את זה, נכון?"
"כן", אמר קלהאן בשקט. "אני חושב שזו תועבה. זו דרכה של הכנסייה הקתולית לומר שאלוהים לא מת, אלא שהוא רק קצת סנילי."11
וכמו האב קלהאן והכנסייה, כך גם קינג והרומן. הקריירה שלו היא אקט של התקוממות נגד החלטתה של ספרות המאה התשע־עשרה לזנוח את האלוהות ו"לנטוע את שתי רגליה בעולם". קינג אינו חריג בודד בדרכו. ברחבי הקאנון הספרותי ניתן לאתר פה ושם יצירות שנותרו קשובות להיבטים המסתוריים של ענייני האדם. פיתול כפול של הנרי ג'יימס, למשל, מדגים כי אפשר בהחלט לכתוב נובלה גדולה על עולמות בלתי נראים מבלי לנקוט עמדה בשאלת קיומם האובייקטיבי. הפרק האחרון של אנה קארנינה מכיל תיאור של התגלות דתית; הרמן הסה תיעד בהצלחה התנסויות במיסטיקה יוּנגיאנית ובתורת הנסתר; ותמיד אפשר להזכיר את סגידתו העזה של ד"ה לורנס למיניות רוחנית ואת האקסטזה הפַּנְתיאיסטית שלו. ברם, הניסיונות הספרותיים האלה כה נדירים עד שעלינו לחוש הכרת תודה אפילו על ההתייחסות הלעגנית של פְלוֹבֶּר האתיאיסט, שתיאר חוויה דתית בבוז ארסי: "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".12
גם סופרים הידועים באמונתם הדתית נטו לתאר את האימננטיות של העל־טבעי באמצעות העדרו, והעדיפו את המכאובים הפסיכולוגיים על פני הייסורים הדֶמוניים, את הלילות האפלים של הנפש על פני הקול מן הסערה. אפשר למצוא את אלוהים אצל אוולין ווֹ או אצל גרהם גרין, אבל לעתים קרובות יותר בתור העדר משמעותי ולא כנוכחות של ממש; כך גם בחיבוריהם של סופרים מודרניים כג'ון אפּדייק, שדמותו של בורא עולם מוצגת אצלו באורח המזכיר, יותר מכל, את אותה אלוהוּת סנילית שהאב קלהאן מתעב כל כך. מפגשים אמיתיים עם האלוהי או עם השטני אפשר למצוא רק אצל אי אלו שוברי מוסכמות כמו הסופרת הבריטית הילרי מַנטֵל, שהתנסתה בעצמה בהתגלויות פארא־נורמליות ("אני רגילה 'לראות' דברים שאינם נמצאים שם באמת", כתבה בספר הזיכרונות שלה, לוותר על רוח הרפאים, "או, אם לדייק, אני רגילה לראות דברים 'שאינם נמצאים שם'").13
סטיבן קינג הוא סיפור אחר. השאלה אם ראה אי פעם שד, כפי שראתה מנטל, לדבריה, בילדותה, הנה, בסופו של דבר, חסרת חשיבות; ספריו הם יצירתו של אדם המאמין בשדים, או לפחות באפשרות קיומם, וכן באפשרות שאחד מגיבוריו האמריקנים הרגילים ייתקל בהם במקרה.
ואולי לא במקרה: סיפוריו של קינג, כמו החיים האנושיים, גדושים בדוגמאות לאקראיוּת של הרשע; אך ככל שהמפלצת נוראה יותר, כך סביר יותר שאנו עצמנו הזמנו אותה אל תוך חיינו. בניצוץ, מגלמות רוחות הרפאים של מלון אוברלוּק את שיטפון החטאים של המקום - התאבדויות, הוללויות, רציחות מאפיה - והן הופכות את ג'ק תוֹרנס לכלי שרת בידיהן באמצעות פריטה על חולשותיו האישיות, על התמכרותו לאלכוהול ועל זעמו. בעמדה, ה"מגנום אופוס" של קינג (או לפחות ספרו הטוב ביותר; קינג עצמו, בוודאי היה מעניק את התואר לסאגת המגדל האפל הטרחנית והמנופחת, בת שבעת החלקים), מתגייסים ניצולי מגפת שפַּעת־על עולמית לקרב איתנים אפוקליפטי בין חושך לאור; אך המגפה עצמה הייתה יצירה אנושית בתכלית, המצאה אפלה שפותחה בידי האנשים הטובים "שרק עשו את עבודתם" בצבא האמריקני, מאֵרה ששוחררה לעולם כתוצאה מטעות אנוש פשוטה.
לקראת סופו של חלקת סיילם, מעיד שריף מקומי על עיירתו, שהפכה פתאום רדופת ערפדים:
היא לא חיה... זו הסיבה שהוא בא הנה. היא מתה, בדיוק כמוהו. ככה זה כבר עשרים שנה לפחות. כל הארץ הולכת באותו כיוון. אני ונוֹלי הלכנו לדרייב-אין בפאלְמֶת לפני כמה שבועות, בדיוק לפני שסגרו אותי לרגל העונה. ראיתי יותר דם ורציחות במערבון הראשון שהוקרן שם ממה שראיתי בשנתיים שלי בקוריאה. והילדים אוכלים פופקורן ומגיבים בהתלהבות". הוא החווה המעורפל את העיירה, שהקרניים השבורות של השמש המעריבה העניקו לה זוהר לא-טבעי, כמו חיזיון חלומי. "הם בטח נהנים להיות ערפדים".14
הקטע הזה ספוג בייאוש נוכח הריקבון הפנימי, הלך רוח טיפוסי לשנות השבעים; אין פלא אפוא שאת ספריו הטובים ביותר כתב קינג בעשור הזה, העשור של ג'ונסטאון ושל מגרש השדים, של האיאתוללה חומייני ושל כדור הארץ המנוח, העשור שדחה את אתוס המדע והקדמה של שנות החמישים ותחילת שנות השישים (בתחילה נועד העמדה לעסוק בצבא השחרור הסימבְּיונזי, וקוּג'וֹ, כלב הסאן־ברנרד מוכה הכלבת מאחד הרומנים הקודרים יותר של קינג, נקרא על שם אחד מחוטפיה של פּטי הרסט). מבחינה מסוימת, שנות השבעים הן שאפשרו את הריאליזם העל־טבעי של קינג, כיוון שלימדו את האמריקנים שייתכן כי תבונה, קדמה ונאורוּת אינן אלא בדיות נוחות, ולמעשה ישנם ממעל ומתחת דברים אפלים יותר מאלה שנחלמו בידי ג'ורג' אליוט או ג'ון צ'יבֶר.
