הדפסה
גרסת PDFהכרה זו הולידה את הסגנון הפרנואידי בספרות האמריקנית - את תומס פּינצ'ון, את דון דֶלילו ואת שלל חקייניהם. ברם אפילו תיאוריות הקנוניה הסבוכות ביותר לא הצליחו לבטא את השינוי התודעתי שחל בארצות־הברית בדרך שבה עשה זאת קינג, שספרו הראשון עוסק בנערה ושמה קארי, המשמידה את התיכון שלה באמצעות כוחותיה הטלקינטיים, וספרו השני מתאר כיצד מכלים ערפדים עיירה קטנה במֵיין. הסגנון הפרנואידי מן הטיפוס הפּינצ'ני הוא קליני ומרוחק, ואילו זה של קינג הוא גשמי להחריד: הוא מתבוסס בדם, בווסת, בשלשול ובְקיא. "אם איני יכול להפחיד...", הכריז פעם, "אנסה להבעית; ואם איני יכול להבעית אנסה להגעיל. אני לא מרגיש שזה למטה מכבודי".15 הרוע של הסגנון הפּרנואידי הוא מרוחק ובלתי נראה; זה של קינג מוחשי עד אימה ואחוז ברעב הטורפני של הגיהינום. הסגנון הפרנואידי רווי אגנוסטיציזם או דֶאיזם חשדני, ולעומת זאת ספריו של קינג אינם עוסקים רק בשדים אלא גם בכל־יכול אישי ופעיל מאוד.
אלוהים נעדר מרוב סיפוריו של קינג - עובדה מובנת בהחלט: ז'אנר האימה נזקק בהכרח לעל־טבעי, אבל לא לאלוהי. למעשה, אלוהות חזקה מדיי מפוגגת את כל המתח במותחן העל־טבעי, שכן תוצאת העימות בינה ובין השטן לעולם אינה מוטלת בספק באמת. לעתים מתמודדים שֵדיו של קינג עם קסם חיובי מסוג זה או אחר, המאזן את הרֶשע אבל אינו חזק מספיק לגבור עליו. לפעמים הוא נוטה לניהיליזם על־טבעי מן הסוג שטוּפח בידי לאבקראפט, שבו היקום אינו אלא קרום דק הנמתח מעל תהום שואגת.
אבל אלוהים בכל זאת נדחק אל תוך אמריקה של קינג - אי־אפשר היה לזהותה אלמלא עשה זאת - וכאשר הוא מופיע אין זו נוכחות מרוחקת ומובחנת אך־בקושי, אלוהי הפילוסופים או צל הרפאים הקלוש שבו מהרהרים הכמעט־מאמינים. לא, זהו "ה' אלוהים צבאות", כפי שעשויה הייתה לנסח זאת אמא אבּגייל, הנביאה מטעמו בעֶמדה - ישות המתערבת ישירות בחיי נתיניה ודורשת מהם להתאים את עצמם לרצונה - בין אם אלה המעטים הנבחרים השורדים את שפעת־העל בעֶמדה ומוּבלים מערבה לבּוֹלדר, קולורדו, כבני ישראל חדשים מול בבל של לאס וגאס; ובין אם אלה הגיבורים הרבגוניים של דספּריישן, ספרו הטוב ביותר של קינג בשנות התשעים, המתקבצים סביב בן אחת־עשרה שטוף חזיונות כדי ללחום בשד ושמו טאק שהשתחרר בטעות במדבר בנבאדה.
ההתגלויות האלוהיות הללו הובילו כמה מאמינים נלהבים מדיי לאמץ את קינג בתור סופר נוצרי - או לפחות כמחבר בעל "רגישות נוצרית אמיתית", כפי שהתבטא פול צאל בביטאון האוונגלי הנצרות היום.16 קינג הוא אולי נוצרי, אך הנוף הדתי בסיפורת שלו שונה מאוד מן הנצרות המוכרת. אמריקה שלו חצתה את הקווים אל מעבר לחילוניות, אך טרם חזרה לחיקו של ישו. תחת זאת היא מוצאת עצמה בעולם המזכיר יותר את "הברית הישנה", עולם שבו אלוהים אינו אלוהי האהבה אלא בוס נוקשה שאין לרדת לחִקרו; אל שצריך לחשוש מפניו ולציית לו יותר מאשר לסגוד לו ולהעריצו.
למעשה, אם יש לקינג תיאולוגיה, הרי שזו סובבת סביב בורא עולם התובע לא רק הקרבה אלא גם סבל ומוות, בשֵירות תכלית גדולה יותר העומדת מעבר להשגתו של אדם. אל כזה הוא נורא ואכזר בעת ובעונה אחת, ואין לו כל עניין לתת דין וחשבון לברואיו - אפילו אם רבות מדמויותיו של קינג מגיבות במרירות איוֹבית לדרישותיו. "הוא לא יכול לקחת את כולם ולהשאיר אותי!" מתייפח דייויד קרבר, הנביא הצעיר בדספריישן, כאשר מתחוור לו שכל משפחתו תוּמת בידי השד בעוד שהוא יידרש לחיות.17 "אֵל רוצח", זועקת אישה ב כאשר אמא אבּגייל מוסרת לה את דרישתו של אלוהים שבעלה יצא בלתי חמוש אל המדבר כדי להתעמת עם יריבם. "אל רוצח!... מיליונים - אולי מיליארדים - מתו במגיפה. מיליונים רבים מתו אחר כך... זה לא מספיק לו? האם הוא חייב להמשיך ולהמשיך עד שהאדמה תהיה שייכת לעכברושים ולפשפשים? הוא לא אלוהים. הוא שד, ואת המכשפה שלו".18
התפרצויות אלו נותרות תמיד ללא מענה בסיפוריו של קינג. איש אינו מתייצב לספק תיאודיציאה בסגנונו של ק"ס לואיס, או הבטחות מלאות תקווה לתחייה עתידית ולחיי נצח. "אלוהים יעשה כפי שהוא רואה לנכון", אומרת אמא אבּגייל. "את אינך היוצר אלא החומר בידו".19 ליגונו של דייויד קרבר משיב אחד מבני־לווייתו - איש ספרות מזדקן מן הטיפוס של נורמן מיילר, שבמהרה יקריב את חייו שלו בשירות רצונו של האל: "אמרת 'אלוהים הוא אכזר' כמו שאדם שחי כל חייו בטהיטי יכול להגיד 'השלג הוא קר'. אתה ידעת, אבל לא הבנת את זה... אתה יודע עד כמה אכזר האל שלך יכול להיות, דייויד? עד כמה אכזר ונורא?... לפעמים הוא גורם לנו לחיות".20
רוח דומה שורה גם על גרין מייל, הרומן הסדרתי של קינג המתרחש באגף הנידונים למוות בבית כלא בטנסי, שעשוי להיקרא כאלגוריה נוצרית. אסיר שחור ענק, שהואשם בטעות ברצח, נושא את השם הסוּגֶסטיבי ג'ון קופי וניחן ביכולת לרפא חולים ולהחיות מתים. בסופו של דבר הוא מוּצא להורג בכל זאת, אף שהסוהרים יודעים שהוא חף מפשע. סיפור נוצרי - אך ללא תחיית המתים. אלוהים מקריב את קופי, בן־דמות המשיח, מסיבות שאינן נגלות לנו, והסוהר המספר את הסיפור נותר תקוע בין ייאוש לתקווה:
אני נזכר בדרשות ששמעתי בילדותי, בהצהרות הרועמות בכנסיות של "הללו לישו", ואני נזכר איך אמרו המטיפים שאלוהים רואה גם את הדרור, רואה ומבחין אפילו בקטן שבברואיו... אבל אותו אל הקריב את ג'ון קופי, שניסה בדרכו העיוורת לעשות רק טוב, באותה אכזריות שבה נביאי המקרא הקריבו טלאים חפים מפשע... כמו שאברהם היה מוכן להעלות לעולה את בנו עצמו ובשרו... אם זה קורה, אז אלוהים מניח לזה לקרות, וכשאנחנו אומרים "אנחנו לא מבינים", אלוהים עונה, "לא אכפת לי".21
האל של קינג גם אינו מעוניין לטפל בכל התפרצות על־טבעית. הוא מתקיים לצדם של המוני כוחות נחותים, ולרוב מאפשר להם לעשות כרצונם. לא רק רוחות ושדים מסתובבים באופן חופשי בנופיו הפוסט־חילוניים של קינג, אלא גם נציגים בולטים של השפעות רוחניות זרות, חלקן ממאירות וחלקן בלתי־מזיקות, חלקן אמריקניות במובהק וחלקן שייכות לעולם הישן. ברוז מאדר , למשל, מבליחים קירקה ומינוטאור; בנדודי שינה אנו נתקלים בשלושת המוירות, אלות הגורל הטוֹווֹת, מודדות ומחַבּרות; בבית כברות לחיות שעשועים מופיעה הרוח האינדיאנית וֶנדיגו. וישנם עוד המוני יצורים מיתיים־למחצה שקינג עצמו המציא, החל בגלריית הבריות המסחררת של סאגת המגדל האפל וכלה ב"ילד הארוך" המסתורי, הרודף את חזיונותיהם של הסופר ואשתו בסיפורה של ליסי.
במאמר שכתבה לפני כמה שנים לכתב העת ספרים ותרבות התלוננה סוזן וייז באואר כי נכונותו של אלוהים, אליבא דקינג, לסבול את נוכחותם של המתחרים הנחותים הללו - ועמידתו על כך שממלאי מקומו האנושיים יתמודדו אתם בעצמם - עושה אותו ל"ברנש לא־תובעני", המוסר את העבודה הקשה לידי בני האדם "ואז מקווה נואשות שיצליחו בה". בגרסת קינג, טענה, הכל־יכול "דומה לאלוהים של הרב קושנר - יצירתי, מיטיב, בעל כוונות טובות, אבל מוגבל".22
למעשה, ההפך הוא הנכון. האל המוצג בספריו של קינג אינו ישות חלושה ובעלת כוונות טובות, המחזקת את ידינו ומקווה שהעניינים יסתדרו; הוא פשוט ממוקם הרחק כל כך מעל יריביו השונים, מטאק ועד ראנדל פלאג, עד שהאפשרות שינצחו בקרבות המזדמנים שהם מנהלים אינה מטרידה את מנוחתו כלל. השדים הם כלי להענשת האנושות הנאבקת ולהעמדתה במבחן, ולא איום על אלוהים עצמו; הם גלגל היוצרים של הקדר האלוהי, שעליו אפשר לשבור את דמויותיו של קינג, מבלי שההשגחה העליונה תוטל בספק.
זוהי תיאולוגיה בעייתית, אך כמהלך ספרותי יתרונותיה מרובים מחסרונותיה. היא גם מהווה פתרון מושלם לבעיה שמציב כוחו הבלתי מוגבל של אלוהים למתח הדרמטי ברומן העל־טבעי. במקום לשמר את המתח באמצעות ניהיליזם (שעל פיו אלוהים זדוני או נעדר) או מניכאיזם (שבו האופל והאור מתמודדים זה עם זה כשווים), מעניק לנו הסופר אל חזק מדיי ומנותק מכדי שיטרח להפגין מעורבות באמצעות התגשמות בבשר. קינג עשוי לכנות את התיאולוגיה שלו נוצרית - "מעשייה ארוכה על נצרות אפלה", הוא השם שהעניק ל - אבל אלוהים שלו הוא אל כל־יכול שחרונו עולה על אהבתו, אל בעל תיאבון לקרבנות אדם, אל המוכן להניח לברואיו למות עבור תכליות נשגבת מבינתם.
התוצאה, שאותותיה ניכרים לכל רוחב יצירתו של קינג, היא דיוקן של ארצות־הברית כממלכה רוחנית שאיבדה את דרכה, שכוחות מתחרים תובעים אותה לעצמם ושאל חידתי, תובעני ואכזר לפרקים משגיח עליה ממעל. במובן מסוים, זהו נוף הלקוח מספר קהלת; בנוף הזה הזמן הוא גנב, המוות הוא מסתורין והתקווה לתחייה אינה חזקה כפחד מפני החושך. דמויותיו של קינג נדרשות להשלים עם מותן הצפוי, לאו דווקא בשל איזו ציפייה נוצרית, אלא משום שהחלופה היא משהו גרוע בהרבה - נצח במלון אוברלוּק, הצטרפות ללהקת הערפדים של חלקת סיילם, או גורלו המר של לואיס קְריד מבית כברות לחיות שעשועים - ספרו המבעית ביותר של קינג - שניסיונו להשיב לעצמו את בנו מן הקבר מלמד אותו את הלקח הנורא ש"לפעמים, המוות עדיף".
קינג מציע לנו רק ספקות ואי־ודאות באשר למה שמצפה לנו לאחר המוות. הדמויות הגוססות מתרחקות לאורך מסדרונות ארוכים ומעורפלים שרק אלוהים יודע מה נמצא בסופן; הן נישאות הרחק אל שאול תחתיות בידי להקות עצומות של דרורים שלא מן העולם הזה; הן גולשות ב"עלטה תלולה... במדרון החלקלק והלולייני מטה־מטה, אל החלומות [הממתינים] שם".23 אפילו בספרים שבהם אלוהים הוא נוכחות פעילה ותובענית, המפגשים עם הנשגב מעוררים יראה, אך רק לעתים רחוקות ביטחון. "כולנו בני־מוות", אומר המספר המזדקן בגרין מייל, "ואני יודע שאין יוצאים מן הכלל, אבל לפעמים, הו אלוהים, המייל הירוק כל כך ארוך".24
עידן התבונה הסתיים, אך עידן האמונה עדיין לא שב. וכך ממתינה אמריקה של קינג בחיל ורעדה - ממתינה למשיח, או לביאה השנייה.
רוס גרגורי דאותט הוא עורך משנה ב־Atlantic Monthly, ומחברו של הספר זכות־יתר: הרווארד וחינוכו של המעמד השליט, שראה אור ב־2005. מאמר זה פורסם באנגלית בכתב העת First Things (פברואר 2007).
הערות
1. לתמליל המלא של נאום התודה של קינג ראה באתר של קרן הספרים הלאומית: http://
www.nationalbook.org/nbaacceptspeech_sking.html.
www.nationalbook.org/nbaacceptspeech_sking.html.
2.Harold Bloom, “Dumbing Down American Readers,” The Boston Globe, September 24, 2003 .
3. סטיבן קינג, עונות מתחלפות, תרגמה אינגה מיכאלי (תל אביב: מודן, תש"ס), עמ' 518.
4. Tom Wolfe, “Stalking the Billion-Footed Beast,” Harper’s (November 1989), pp. 45-56 .
5. John Leonard, “King of High & Low,” The New York Review of Books 49:2 (2002), p. 33 (להלן מלך הרם והרדוד).
6. Andy Solomon, “Scared but Safe,” The New York Times, September 2, 1990. ראה גם באתר: http://query.nytimes.com/gst/fullpage.html?res=9C0CE5DC1039F931A3575AC0A966958260.
7. סטיבן קינג, העמדה, תרגם מיכאל אביב (תל אביב: מודן, תשנ"ה), עמ' 174.
8. קינג, העמדה, עמ' 171.
9. לאונרד, "מלך הרם והרדוד", עמ' 32.
10. מתוך נאום קבלת פרס מפעל החיים מקרן הספרים הלאומית. ראה באתר: http://
www.nationalbook.org/nbaacceptspeech_sking.html.
www.nationalbook.org/nbaacceptspeech_sking.html.
11.Stephen King, Salem’s Lot (Kent: Hodder & Stoughton, 1993), p. 347 (להלן חלקת סיילם).
12. גוסטב פלובר, "לב תמים", תרגמה אילנה המרמן, בתוך מחווה לשישה סופרים של המאה התשע־עשרה, ערכה אילנה המרמן (תל אביב: עם עובד, 2006), עמ' 177.
13. .Hilary Mantel, Giving Up a Ghost (New York: John MacRae Books, 2003), p.1
14. קינג, חלקת סיילם, עמ' 455-454.
15. Stephen King, Stephen King’s Danse Macabre (Berkley: Berkley Books, 1987), p. 25.
16.Paul F.M. Zahl, “Popular Culture Stephen King’s Redemption,” Christianity Today, March 6, 2000 . ראה גם באתר: http://www.christianitytoday.com/ct/2000/march6/31.82.html.
17. סטיבן קינג, דספריישן (עיר ושמה ייאוש), תרגם מיכאל אביב (תל אביב: מודן, תשנ"ז), עמ' 526
18. קינג, העמדה, עמ' 839.
19. Stephen King, The Stand (New York: Penguin, 1991), p. 902 (הציטוט אינו מופיע בתרגום העברי).
20. קינג, דספריישן, עמ' 526.
21. סטיבן קינג, גרין מייל (המייל הירוק), תרגמה עדי גינצבורג־הירש (תל אביב: מודן, תש"ס), עמ' 447.
22. Susan wise Bauer, “Stephen King’s Tragic Kingdom,” Books & Culture (March/April 1997), pp. 14-17.
23. קינג, עונות מתחלפות, עמ' 276.
24. קינג, גרין מייל, עמ' 448.
