לפני מעט יותר משנה פקדה את צרפת עוד אחת מן ההתפרצויות ההמוניות האלימות המאפיינות את ההיסטוריה המודרנית שלה. מהומות המהגרים המוסלמים בפרברי פריז סיפקו את העיתוי ההולם להופעת ספרו של פול ברמן, כוח והאידיאליסטים. הספר מתעד את קורותיו של דור האקטיביסטים אשר הנהיגו את מחאת הסטודנטים במאי 1968, דור שבעצמו הצטיין ביצירת מהומה ותוהו, כמו גם באידיאליזם יוצא דופן ואפילו באוטופיזם; דור שבמידה רבה הכשיר את הקרקע לסערות המזעזעות כעת את המדינה, את היבשת, וגם את העולם.

רוב הדמויות שברמן מבקש לתעד הן צרפתיות, או, לפחות, כאלה שהושפעו עמוקות – כמו המחבר עצמו – מן המורשת האינטלקטואלית הצרפתית ומן הכשרון הצרפתי הייחודי לייצר תיאוריה פוליטית ואקטיביזם פוליטי גם יחד. כישלונם של בני הדור ההוא, ההתפכחות שחוו, חלומותיהם הגוססים לאטם – כל אלה תובעים מאתנו להתחקות אחר זיקה אפשרית בין המהפכנים לשעבר של ברמן ובין שוחרי האפוקליפסה המוסלמים, המתועדים אף הם בספרו. שכן, הצעירים אשר הבעירו את צרפת בנובמבר 2005, והמאיימים להעלותה באש גם כיום, הם במידה רבה צאצאים משותפים לשני הזנים הרדיקליים הללו. בעקבות ברמן, יכולים גם אנו להבחין, מעבר להבדלים הברורים, בקווי הדמיון ביניהם, ולהישיר מבט נטול מורא אל מה שנמצא שם – יהיו אלה מהפכה, ריקנות או חורבן.

כוח והאידיאליסטים הוא פרי עטו של כותב יוצא מגדר הרגיל. ברמן, אינטלקטואל אמריקני בולט, מרגיש בנוח הן כקול קורא במדבר, הן כצאצא של אידיאולוגיה. כאיש שמאל וכליברל סוציאל־דמוקרט מובהק, אין ספק שגם הוא צאצא לסער ולפרץ של 1968; ובכל זאת, במאמרים שכתב לכתב העת דיסֶנט, כמו גם בספריו בין שתי אוטופיות, שיצא לאור ב־1996, וטרור וליברליזם, שהתפרסם ב־2003, הוכיח ברמן כי בדומה לג'ורג' אורוול, גם הוא אינו חושש לתקוף את אחיו למחנה על חטאיהם נגד התבונה, המוסר וההגינות האנושית הבסיסית.

ספרו החדש ממשיך את הקו שהתווה בעבודותיו הקודמות. כפי שמכריז המחבר עצמו, מדובר בהמשך לבין שתי אוטופיות, שתיעד את השלבים השונים במסעו הפוליטי של דור 68' ממרד הנעורים הנזעם שטלטל את צרפת אל השלווה המפוקפקת של העשור שאחרי המלחמה הקרה. כוח והאידיאליסטים מתייחס גם לאירועים מאוחרים יותר, דוגמת ההתערבות המזוינת של כוחות נאט"ו בבוסניה, מתקפת הטרור של ה־11 בספטמבר, המערכה באפגניסטן והמלחמה השנייה בעיראק. בקלות יכול היה הספר לשאת את כותרת המשנה "דור 68' מהרהר במלחמה בטרור".

מבחינה זו, כוח והאידיאליסטים הוא מעין סינתזה של בין שתי אוטופיות עם חיבור משובח אחר של ברמן, טרור וליברליזם. זה האחרון, שנכתב מעט אחרי 11 בספטמבר והושפע עמוקות מניתוחיהם הפוליטיים של חנה ארנדט ושל אלבר קאמי, היה מופת של כפירה במוסכמות והתפלמסות פוליטית מבריקה. הוא הציג את האיסלאם הרדיקלי כחלק בלתי נפרד ממסורת הטוטליטריוּת האירופית, תוך דחיית התפיסה הפרוגרסיבית האפנתית המציגה את הטרור האיסלאמי כתוצר של עוולות כלכליות ופוליטיות או כנקמה מוצדקת במשטרי הדיכוי של הציונות, הגלובליזציה והאימפריאליזם האמריקני. טרור וליברליזם נותר אמנם בתחומי המסורת הליברלית של התיאוריה הפוליטית, אבל התפרץ בחמת זעם לכמה מן השדות המקודשים ביותר לשמאל ולא חשש להוקיע סמלים כמו נועם חומסקי וז'וזה סאראמאגו ולתארם כאפולוגטיקנים נמהרים במקרה הטוב, וכמשתפי פעולה עם עריצות ורצח, במקרה הרע. ברמן הואשם בכניעה לאימפריאליזם, בהידרדרות לניאו־שמרנות סמויה ובחיבה לא־בריאה לישראל, אך התעקש שספרו בסך הכל קורא לליברלים לדבוק באידיאלים הישנים שלהם ולהבין שכדי להביס את העריצוּת האיסלאמית צריכים דווקא הם לעמוד בראש המחנה היוצא נגדה. רק הם, המתגאים בהיסטוריה של התנגדות לכל צורה של דיכוי ואי־שוויון, יוכלו להתייצב כראוי מול התצורה החדשה הזאת של אויבם העתיק. הותרת המלאכה הזאת לימין כמוה כזימון תבוסה בלתי נמנעת.

אבל טרור וליברליזם לא היה רק קריאה לנֶשק. הוא גם הרחיב את התיאוריה של חנה ארנדט על הטוטליטריות. חידושה הגדול של ארנדט היה בעמידה על המאפיינים הכלליים של הדיקטטורות הטוטליטריות, מעבר להיבטים הספציפיים של המשטר הנאצי, הפשיסטי או הקומוניסטי. הטוטליטריות, טענה ארנדט, היא צורה של אוטופיזם פוליטי שירד מן הפסים, הזיה בדבר שליטה מוחלטת – ולפיכך תופעה החוצה מפלגות פוליטיות, אידיאולוגיות וגבולות גיאוגרפיים. כוונתו של ברמן בטרור וליברליזם הייתה להוסיף על כך, ולהקיף, במסגרת מעין תיאוריה מאוחדת של הטוטליטריות, גם תצורות חדשות החורגות מגבולותיה של אירופה אל תחומי העולם הערבי והמוסלמי.

טרור וליברליזם היה אפוא חיבור בעל אופי תיאורטי. כוח והאידיאליסטים, לעומת זאת, הוא מחקר בעל אופי יישומי יותר; הוא בוחן את התמודדותו של דור 68' עם אתגר הטוטליטריות – תחילה במשבר בבוסניה, ולבסוף בדמותם של הטרור האיסלאמי והפשיזם הערבי. כותרתו של הספר מייצגת אפוא נאמנה את תכניו. זהו סיפור המפגש בין האידיאלים המופשטים של דור אשר חי את העקרונות שבהם האמין באופן המלא ביותר ובין המציאות הקשה של הכוח הפוליטי.

זהו גם סיפור של התפכחות כואבת. ברמן מגולל לפנינו גרסה מודרנית למיתוס איקרוס: טרגדיה של דור ששאיפותיו כוונו אולי גבוה מכדי שתוכלנה להתגשם.

ברמן מגולל את סיפורו באמצעות שורת דמויות, נפשות פועלות שלא היו מביישות את רומן החניכה המשובח ביותר, והוא מציג אותן – כראוי לדור שקידש את הפרובוקציה – באמצעות שערורייה. הפרשה, שראשיתה בינואר 2001, נקשרה בשמותיהם של שניים מן הנציגים הידועים והמצליחים ביותר של רוח 68': יושקה פישר, שהיה אז שר החוץ הגרמני מטעם מפלגת הירוקים; ודניאל כהן־בנדיט, הלא הוא "דני האדום" הידוע לשמצה מימי הפגנות הסטודנטים בפריז. השערורייה החלה עם פרסומה של סדרת תמונות שבהן נראה פישר משתתף בצעירותו בהכאת שוטר, התנפחה בהדרגה להאשמות בהתרועעות עם טרוריסטים ובשיתוף פעולה עם כנופיית באדר־מיינהוף ועם הטרור הפלסטיני, והסתיימה בהאשמתו של כהן־בנדיט בהטרדה מינית של ילדים.

על פי ברמן, הסקנדל הזה הפך לאירוע בעל משמעות פוליטית כבדת משקל, והוכתר בידי העיתונות האירופית כ"משפטו של דור 68'". ברמן רואה בו ניסיון להטיל כתם על הישגי מהפכת 1968 כולה, ניסיון שבא לידי ביטוי מזוקק ביותר בכתביו של הפרובוקטור הספרותי הצרפתי מישל וֵולבֵּק. ספריו של וולבק מציגים את דור 68' כחבר הדוניסטים סדיסטיים שמורשתו – כפי שעולה מדפיה האחרונים של יצירת המופת שלו החלקיקים האלמנטריים – מסתכמת בהשמדת המין האנושי כולו.

ברמן מקשר את השערורייה לוויכוח שניטש באירופה באותה עת סביב ההתערבות הצבאית בבוסניה. בנקודה זו הוא מציע לנו סיכום מתומצת של האתוס של 68' במיטבו, ומתאר אותו, בשלב מוקדם של הספר, במילים הבאות:

בשורה התחתונה, היה זה חשש שהפשיזם, ובאופן ספציפי יותר הנאציזם, לא הובסו למעשה במלחמת העולם השנייה, חשש שהנאציזם, אשר שינה את צורתו, המשיך לשגשג אל תוך שנות החמישים והשישים ולאחריהן, בכל פעם באצטלה חדשה… נאציזם של דעות קדומות גזעניות, הממשיך בביצוע מעשי טבח כבעבר, נאציזם המדקלם את שפת הדמוקרטיה והחירות…

מה היה אפוא השמאל החדש? הוא היה – או לפחות כך הציג עצמו – ניגודו הגמור של הנאציזם; אויבו של הנאציזם האמיתי, הנאציזם ששרד, שנוצק אל תוך יסודותיהם של החיים המערביים.

ההתערבות בבוסניה, שפישר היה מתומכיה הנלהבים, הייתה, על פי ברמן, תוצר של אתוס זה בדיוק: רצון להתמודד עם הנאציזם, יהא אשר יהא המסווה שלבש, ולבלום אותו. צאצאי 68', הגם שחטאו לעתים בהפרזות, הביאו את הצורך הזה אל קדמת הבמה של הפוליטיקה העולמית. התוצאה הייתה הכרעתו האטית אך הניצחת של הנאציזם הסמוי של סלובודן מילושביץ', שיזם אף הוא רצח עם ומחנות ריכוז. ניצחון זה של זכויות האדם ושל ההגינות האנושית התאפשר, על פי ברמן, רק בזכות הלקסיקון המוסרי של 1968, אשר אימץ אמת מידה אחת פשוטה ומניכאית של שיפוט, שמקורה בתקופה האפלה של ממשלת וישי: "האם היית מתנגד – או משתף פעולה?" הישגם הגדול של בני דור 68' היה התעקשותם על ההימנעות משיתוף פעולה, על ההכרח שבהתנגדות.

אבל ברמן אינו חושש להודות שלדור 68' הייתה היסטוריה של שיתוף פעולה משלו: שיתוף פעולה עם אלימות מדינתית ודיכוי בקובה, בווייטנאם, בקמבודיה ובמקומות אחרים; שיתוף פעולה עם טרור בינלאומי ומקומי, עם כנופיית באדר־מיינהוף ועם הארגון לשחרור פלסטין. אפילו עיקר האמונה של הדור ההוא, ההתעקשות להתנגד לנאציזם הסמוי, הוליד אשליות והזיות משלו. הללו באו לידי ביטוי הרסני ביותר כשישראל והשאלה היהודית נכנסו לתמונה:

מלחמת 1967, שבה תפסו הישראלים שטחים נרחבים, אישרה כמדומה את טבעה האימפריאליסטי של ישראל… בנסיבות אלו שלף השמאל החדש פרשנות נוספת לסכסוך במזרח התיכון ויצק אל תוך סכסוך זה את השקפתו בדבר התמדת הנאציזם בחיים המודרניים, תוך ליהוקהּ של ישראל לתפקיד מרכזי. ישראל הפכה למקום המובהק של נאציזם סמוי… וכי יכול הנאציזם ללבוש מסווה מוצלח יותר מדמותה של המדינה היהודית?

איך נתייחס לקישור המשונה הזה בין המדינה היהודית, דמוקרטיה ליברלית המשמשת מקלט למדוכאים, ובין הנאציזם – חיבור שעלה בדעתם של אלה שראו בעצמם מופת אנטי־נאצי? ברמן מתמודד עם השאלה בדרך הקלאסית של רומן חניכה העוסק באנשים צעירים העוברים תהליך של התבגרות. בהחלט ייתכן, טוען ברמן, שפישר הצעיר ישב ושתק בקהיר בעוד יאסר ערפאת קורא להשמדתה של ישראל; אבל הוא גם התבונן באימה בהתרחשויות באנטבה ובהפרדה שביצעו שם המחבלים הפלסטינים ומשתפי הפעולה הגרמנים שלהם בין שבויים יהודים ללא־יהודים. פישר, אומר לנו ברמן, זכה להארה, ומאז הוקיע שוב ושוב כל גילוי של אנטישמיות ושנאת ישראל. במסלול הזה, כך נאמר לנו, הלכו גם אחרים מבני־דורו, ובכללם גם כאלה שקודם לכן נטלו חלק באלימות אנטי־יהודית.

המשבר בבוסניה פינה כמובן את מקומו לאסון מבהיל עוד יותר. מתקפת 11 בספטמבר והמלחמה שהוכרזה בעקבותיה על הטרור העמידו בפני דור 68' מערך חדש של דילמות ואתגר חדש לאנטי־נאציזם שלהם. לסיפור תגובתם לאירוע הזה מוקדש רוב ספרו של ברמן.

ברנאר קוּשנֵר הוא הדמות הפּעילה ביותר, ומבחינות רבות גם הסימפטית ביותר, בין בני דור 68' שבהם עוסק ברמן בספרו. קושנר הוא רדיקל, מיודעו של צ'ה גווארה ואוהד לשעבר של קסטרו, רופא ומייסד הארגון "רופאים ללא גבולות", הומניטר חוצה יבשות שכיהן כשר הבריאות של צרפת ומילא תפקיד מרכזי בשיקומו של חבל קוסובו אחרי התערבותן הצבאית של מעצמות המערב בסכסוך בבלקנים.

קושנר מצטייר כמי שהרחיק לכת יותר מגיבוריו האחרים של ברמן, הן במעשיו הן במשנתו. המחויבות שעליה מצהיר קושנר אינה אנטי־נאצית בלבד: עמדתו אוניברסלית יותר, ומבחינות מסוימות גם רדיקלית יותר. הוא חורת על דגלו לא רק התנגדות לדיכוי, אלא גם התנגדות לסבל אנושי באופן כללי. לדידו, הסתייעות בכוח פוליטי מאורגן כדי לעזור לאומללי העולם היא חובה שמעבר לפוליטיקה, ובה בעת הנה פוליטית לחלוטין. זוהי חובה מזן היפוקרָטי, מחויבות ששאלות אידיאולוגיות אינן נוגעות לה בדרך כלל. לפי קושנר, תהא אשר תהא דעתך בנוגע לסכסוך שבין הקומוניזם לאנטי־קומוניזם בהודו־סין, אי־אפשר לגנות את נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר על ששלח את הצי השישי כדי להקל על סבלם של אנשי הסירות.

ברמן מצרף אל קושנר את אנדרה גלוקסמן, מן "הפילוסופים החדשים" שהופיעו בצרפת בשנות השבעים ושבחרו להתרחק משבלונות הימין והשמאל כדי להציע "הומניזם של חדשות רעות" ולמוטט גבולות אידיאולוגיים בשם ההכרה באוניברסליות של הסבל ובצורך להעמיד לו התנגדות. לדידו של גלוקסמן, דיכוי וסבל הם אֲיומים במידה שווה בין אם נגרמו מימין ובין אם נגרמו משמאל. מסעותיו של קושנר ברחבי העולם בשם ההגינות האנושית נראים לגלוקסמן כהתגלמות רוחה של 68': הסירוב להיכנע לַלא־אנושי, הסירוב לשתף פעולה. ברמן מסכים, כמדומה. זה, לטענתו, המסר האמיתי של 68' – בלא עיוות, פשרה או שיתוף פעולה.

אבל התהליך הזה של סגירת המעגל, של היטהרות, נקלע למשבר עם המלחמה בטרור. המתקפה של ה־11 בספטמבר, הפלישה לאפגניסטן, ובייחוד המלחמה בעיראק, תקעו טריז בין אירופה לאמריקה, בין תומכים למתנגדים, ובסופו של דבר בין בני דור 68' לבין עצמם. תגובותיהם לאירועי הזמן מייצגות שלב חדש בסיפור שמגולל ברמן, שלב של כאב והתלבטות שאחריתו אינה ידועה עדיין.