אולם לפני שברמן מתפנה לבחון כיצד מיישבים גיבורי ספרו את המתח שבין הרצון להתנגד לרצון לשתף פעולה, בין אקסטזת האידיאליזם לפיתויי הכוח, הוא לוקח אותנו למקום אחר: אל תוך העולם האיסלאמי עצמו, ואל תוך מחשבותיהם של שני אופוזיציונרים – אזאר נאפיסי וכַּנְעאן מַכִּייה.

נאפיסי, מחברת הספר לקרוא את לוליטה בטהרן, מציגה לנו מודל של התפכחות מקנאות. היא התחילה את דרכה כקומוניסטית, חיברה ביוגרפיה על הסופר המרקסיסט האמריקני מייק גולד וחזרה לאיראן כדי ליטול חלק במהפכה שהפילה את השאה הפרסי. סיפורה הוא סיפור של אימה מזדחלת, סיפור ישן כַּמהפכה הצרפתית, על הפיכות אקסטטיות מלאות תקווה השוקעות בביצה של קנאות, פרנויה ובסופו של דבר גם טרור. מן הלהט המהפכני של צעירותה הידרדרה נאפיסי להוראת ספרות אנגלית בכיתות מלאות חיילי ג'יהאד, שאחד מהם מכריז כי גטסבי הגדול מייצג את אונס התרבות האיסלאמית.

מכייה הוא מקרה יוצא דופן עוד יותר, של אדם שחי בפנים ובחוץ כאחד. מכייה, גולה עיראקי, טרוצקיסט לשעבר ומבקר אדריכלות המתגורר בבריטניה, חצה את הקווים מעבודה עבור משטרו של סדאם חוסיין ובשירות "החזית הדמוקרטית" של נאיף חוואתמה לקריאת תיגר ישירה על הרודנות הבעתיסטית. בספר ששמו רפובליקת האימה, שהתפרסם ב־1989, תרם מכייה לחשיפת אֵימֵי שלטונו של סדאם ולפיכך גם לכתיבת ההספד עליו. אגב כך ספג גינוי מצד האינטלקטואל הפלסטיני אדוארד סעיד, עמיתו לשעבר בחזית העממית. הוקעתו של סעיד את מכייה עלתה בקנה אחד עם אי־יכולתו ליישב את הקוסמופוליטיות הלוהטת שלו עם אהדתו הנלהבת לא־פחות לפשיזם הערבי.

בנאפיסי ובמכייה מוצא ברמן נפשות אחיות: שניהם מגלמים את הרוח של 68' ושניהם עמדו בלבן של מהפכות אמיתיות, בניגוד לפישר, כהן־בנדיט ושות', שהשתתפו רק במה שמרטין איימיס כינה "המהפכה כמשחק". שניהם גם חוו את השקיעה הארוכה והקשה אל ההתפכחות ואל הבהירות המייאשת.

כמו בן־דורם ברמן, גם נאפיסי ומכייה אימצו את גישתה של חנה ארנדט. גם הם מבחינים בדמיון בין הגרסאות האירופיות של הטוטליטריות לצורתה האיסלאמית: אותה תרבות של אשליה, אותו דיכוי מקיף־כל, אותה חדירה של אידיאולוגיית המשטר אל עצמיותם הפנימית ביותר של נתיניו. ומעל הכל, אותו דחף אל המוות, המתגלם בצורה המוחלטת והמצמררת ביותר בדמותו של המחבל המתאבד.  משטרים אלו, בשיטותיהם, בהרכביהם, בזוועותיהם, עשויים כולם מִקְשה אחת. מה שניצב מולנו באיסלאם הרדיקלי, טוענים ברמן ועמיתיו, אינו חדש. הוא ישן כַמאה העשרים, ומסוכן למדינה הליברלית ולחירות האנושית כמו גלגוליו הקודמים.

שאלת הקִרבה בין המשטרים הטוטליטריים מובילה אותנו אל המלחמה בטרור, ובסופו של דבר אל סערת הרגשות סביב הוויכוח על המלחמה בעיראק. מה שאנו מוצאים כאן הוא פיצול, היסוס ופחד. טיב משטרו של סדאם אינו עומד במחלוקת, וגם לא טיבו של הרדיקליזם האיסלאמי באיראן, באפגניסטן או במקומות אחרים. אין כאן תמימות מן הסוג שהפגינו אוהדי הקומוניזם מבין בני דור 68'. הוויכוח בין גיבוריו השונים של ברמן – בין פישר, כהן־בנדיט וקושנר, עם קריאות ביניים שונות מצדם של אישים כמו אנדרה גלוקסמן או הדיסידנט לשעבר, הפולני בן־דור 68', אדם מיצ'ניק – מצביע על רפיון, על השלמה עם הגורל, על ניוון רעיוני לנוכח כוח; על נכונוּת לגנות, ובצדה סירוב לעשות. לפחות חלק מן הסמלים החיים האלה אינם מוכנים לזנוח את האני־מאמין היסודי שלהם, אבל הם מנסים להתחכם לו, למצוא דרך כלשהי שבה יוכלו להימנע גם משיתוף פעולה וגם מהתנגדות. ומשום כך, הוויכוח הזה מוליך לטרגדיה.

יושקה פישר, למשל, רשם לזכותו שיא דרמטי כשאמר לשר ההגנה האמריקני דונלד רמספלד כי "לא השתכנע" מן הראיות שהציג הלה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק. כהן־בנדיט הציע בידוד בינלאומי הדרגתי והתנגדות למשטר של סדאם, בתקווה להפיכה פנימית. איש מהם לא ביטל את זמנו בהרהור על מהות המשטר העיראקי או על המחיר האנושי הכרוך בו. תשומת לבם נתונה בעיקר לאמריקה, ובפרט לממשל בוש. ברמן מקבל את טענותיהם, ומוסיף כמה דברי ביקורת משלו. הוא טורח להפגין סלידה מוצהרת, מאולצת כמעט, מבוש, כאילו ביקש להדוף מעליו האשמות בלתי נמנעות בניאו־שמרנות. ברור למדיי שסירובם של פישר ושל כהן־בנדיט לתמוך בפלישה לעיראק נבע בין השאר מהסתייגויות טקטיות, מן הכבוד שהם רוחשים למשפט הבינלאומי ומשיקולים מוסריים. אבל אין זה מוחק את העובדה שכאשר עמדו מול המשוואה המניכאית שיצרו בעצמם, החליטו, פחות או יותר, לשמור על נייטרליות.

המקרה של קושנר שונה לגמרי. סלידתו מממשלתו של ז'אק שיראק ומן התנועה האנטי־מלחמתית אינה נופלת מזו שהוא חש כלפי ממשל בוש; ובכל זאת, הוא ממשיך לדבוק בשבועת היפוקרטס שלו. הוא לא העלים עין מן הזוועות של חיי היומיום בעיראק תחת עול משטרו של סדאם חוסיין. הוא מקבל בגלוי את המובן מאליו – שרוב נתיניו של העריץ הערבי רצו בהסתלקותו, שנוכחות האיסלאם הרדיקלי בעיראק התפתחה לממדים מבהילים, ושסדאם עצמו היה מנוול בדיוק כפי שצייר אותו ג'ורג' בוש (אם גם בדרכו הטקסנית הבלתי נעימה). התנגדותו של קושנר לפלישה היא טקטית בעיקרה, וזוהי ביקורת חריפה בהחלט; אבל קושנר גם דורש, לפחות מעצמו, לנקוט עמדה.

בתביעה זו מצטרפים אליו גלוקסמן, שאותו מתאר ברמן ברגע משעשע להפליא כמי ש"מתעמק בנאומיו של בוש בחיפוש אחר קטעים העשויים להישמע סבירים יחסית", ומיצ'ניק, המתואר כמי שאין לו סבלנות לשמוע טיעונים נגד הפלת משטרים רודניים. היות שחווה את הכיבוש הסובייטי על בשרו, התנגדותו של מיצ'ניק לעוצמה האמריקנית אינה מתקרבת לדרגת הטינה שמטפחים כלפיה הצרפתים, ובעיקר המעמד האינטלקטואלי שלהם.

הפלישה התבצעה כמובן, בסופו של דבר. עתידה של עיראק נותר לא־ודאי, אבל המחיר שגבתה מערכה זו מבני דור 68', על פי ברמן, היה עצום. ספק אם ייכתב המשך לכוח והאידיאליסטים. בדפים האחרונים של הספר מוריד ברמן את המסך על מחזה המהפכה וההתפכחות שלו. הסיפור שהתחיל ב־1968 נחתם ב־2003, עם התפוצצות משאית תופת מול נציגות האו"ם בבגדאד. שם, בעיני ברמן, עלה בלהבות המיטב של אתוס 68', קרי ההתנגדות ההיפוקרטית לסבל האנושי:

סיפורו של דור 1968 נגמר שם בלי ספק. בבגדאד, באוגוסט 2003. ספק אם מישהו אחר עוד ישוב לדבר על "הדור שלנו" ושליחותו… "האינטרנציונל של בני דור 68'" שכהן־בנדיט נהג לדמיין… בכל זאת התממש, לזמן מה לפחות, בשנות התשעים, וקושנר וכמה מאנשיו היו צוות הפעולה שלו. הצוות לא נותר עוד… והדור הצעיר יצטרך למצוא לעצמו דרך מחשבה משלו.

משפטו של דור 68' טרם תם; מבחינות רבות הוא אפילו עוד לא התחיל. למרות פרצים מזדמנים של תרעומת וגינוי, הדומיננטיות של הדור ההוא נותרה איתנה – לפחות בזירה התרבותית של המערב, ובמידה רבה גם בלקסיקון הפוליטי שלו. כולנו נאלצים להתמודד דרך שגרה עם פניה הטובים והרעים ביותר של מורשת 1968. כמעט כל היבט של החיים הסוציו־פוליטיים במערב הושפע מאירועי אותה שנה ומשקף אימוץ או דחייה של האתוס שלהם.

אין מנוס אפוא מנקיטת עמדה בנושא. יש לכך חשיבות מיוחדת כאשר מבקשים להעריך את כוח והאידיאליסטים. שכן, ברמן אינו כותב כאן רק תפילת אשכבה, אלא גם כתב הגנה. לטענתו, יש למחול ליושקה פישר על מעללי נעוריו, דניאל כהן־בנדיט הוא קרבן לדיבה אכזרית וחסרת יסוד, ואילו קושנר נחלץ מזמן מן הרומן שלו עם דמויות כמו פידל וצ'ה. אישים אלו, טוען ברמן, הבינו היכן טעו, ומאחר שטעויותיהם מייצגות דור שלם, הפניית אצבע מאשימה לעברם היא תגובה אוטומטית ושטחית.

ואמנם, גם כשברמן מונה את נקודות הביקורת שלו, הוא נמנע במידת האפשר מהכללות. הוא מסכם שה"משפט" הציבורי שנערך לדור 1968, והתופעות התרבותיות שנלוו למשפט זה, מייצגים בסך הכל כמיהה של אנשים קטנים לוודאויות המדכאות של שנות החמישים. מישל וולבק, המסמל את קולם הספרותי של התובעים, זוכה לגינוי מיוחד. לא כאן המקום להגן על וולבק, ואפשר רק לציין את האבסורד שבטענה כי סופר כמוהו, שנואש כל כך מן האנושות, בכלל כָּמֵהַּ למשהו. ועם זאת, כדאי להעלות פה נקודה עקרונית יותר. התופעה שברמן מבקר – "משפט דור 1968" – אינה משקפת ריאקציה; מה שהיא מבטאת הוא דחף היפוקרַטי, ממש כמו זה שברמן משבח אצל בני דור 68'. זהו קולם של חללי המהפכה: ילדי הגירושים והממזרים, הנשים שעברו הפלות מרובות וקשרים זוגיים כושלים, צאצאי ההורים המסוּממים – מארג שלם של קרבנות שננטשו בשולי הדרך שסלל ההדוניזם האידיאולוגי של דור שלם.

זה גם קולם של קרבנות אחרים, קרבנות מן הסוג הפוליטי, לא האישי. אסיריו של קסטרו, החללים שהותיר פול פוט, אנשי הסירות הווייטנאמים שלמצוקתם אחראים, באופן חלקי לפחות, אלה שסייעו להנדס את הריסתה של דרום וייטנאם; בקיצור, מיליוני קרבנות שלא חשו בעצמם להט מהפכני, ובכל זאת נאלצו לשלם עליו בחירותם, ברכושם ותכופות גם בחייהם. זה חשבונו של הקַצב שתובע תשלום, או לפחות הכרה, אבל אין למצוא אותו בין דפי כוח והאידיאליסטים. ברמן מבקר את מהפכני 68' על שלא חיו בעצמם לאור האידיאלים שלהם, אבל מסרב להכיר בקרבנות האידיאלים הללו.

התעלמות זו באה לידי ביטוי בכל פעם שעולים לדיון חטאי הנעורים הקטנים של בני דור 68'. פישר, כך מובטח לנו, הוא כעת ידיד ישראל, כאילו קרבנות הטרור הגרמני־פלסטיני שקדמו להתפכחות של אנטבה לא היו מעולם. פגישתו של קושנר עם פידל קסטרו, שבה התפייט הרודן הקובני על סגולות הקלצ'ניקוב, מוצגת כאנקדוטה משעשעת במקום לשמש תזכורת מצמררת להמונים שאותם קצרו הקליעים המהפכניים. והאשמתו של כהן־בנדיט בפדופיליה מסולקת הצדה כדיבה מגוחכת. לזכותו של ברמן ייאמר שהוא מצטט מספר זיכרונותיו של כהן־בנדיט את הקטע שעורר את ההאשמות מלכתחילה ושבו מספר "דני האדום" על התקופה שבה שימש גנן בגן ילדים פרוגרסיבי:

כהן־בנדיט כתב: "קרה לי כמה פעמים שילדים מסוימים פתחו את החנות שלי והתחילו לדגדג אותי. הגבתי בצורה שונה בהתאם לנסיבות, אבל רצונם העמיד אותי בפני בעיה. שאלתי אותם: 'למה שלא תשחקו יחד? מדוע בחרתם אותי ולא את האחרים?' אבל אם הם התעקשו, ליטפתי אותם בכל זאת".

ברמן מקבל את הסברו של כהן־בנדיט כי הייתה זו רק "הגזמה ספרותית", ואף טורח להיעלב בשמו. לאוזניי הלא־מקצועיות העניין נשמע מפליל למדיי. מובטח לנו שכהן־בנדיט התנגד מאז ומעולם לפדופיליה; אבל למעשה, לא זה העניין. השאלה איננה אם כהן־בנדיט הוא סוטה מין, אלא אם התרבות שסייע לייסד חיללה את הגבולות המיניים של ילדים צעירים. מה שמתסכל כל כך בתגובתו של ברמן הוא העובדה שהתשובה לשאלה נראית, לי לפחות, מובנת מאליה כל כך. מצד שני, אינני בן דור 68'.

שאלת האנטישמיות מובילה אותנו למקומות אפלים עוד יותר. את הנאציפיקציה של העם היהודי בתודעה הקולקטיבית של 1968 אי־אפשר לפטור כסטייה שרירותית, וגם לא כעניין חולף. קשה להתהלך היום במסדרונות אוניברסיטאות באמריקה או באירופה בלי לשמוע את הטענות שהיהודים הפכו לנאצים. עלייתה מחדש של האנטישמיות – ובפרט העובדה שהזרם הבוטה שלה, האנטישמיות של העולם המוסלמי, זוכה ללגיטימציה מחודשת מהזרם האנטישמי השמאלני, זה המוסווה בדרך כלל כאנטי־ציונות – חייבת להיות חלק מכתב ההאשמה נגד דור 1968. ברמן עומד על האירוניה, אבל אינו מדגיש את העניין די הצורך. אם היטלר הבאיש את ריחה של האנטישמיות, הרי דור 68' טיהר אותה מבחינה מסוימת, כשסייע למעשה לניתוקו של הצורר משנאת ישראל: הוא יצר את האמצעים שאפשרו לאדם להיות אנטי־יהודי ואנטי־נאצי בעת ובעונה אחת, כשהעֶמדה הראשונה מתפקדת כמסקנתה היהירה של השנייה. ובעשותו כן, דומה שדור זה ביצע פשע חמור נגד האנושות שבהגנתה התיימר לשרת.

כתב ההגנה של ברמן מוּנע אולי בידי רגשנות לא פחות מאשר בידי ההיגיון. הוא ממשיך להאמין בבני־דורו ובמורשתם. אחרי הכל, אלה אנשיו שלו. כוונתו היא לתעד – לאו דווקא לנתח, ודאי לא לחרוץ דין – וזהו אכן מסמך תיעודי ראוי לציון. ברמן מנסה להגדיר את רוח 68', ואף מבקר אותה לא מעט, אבל גם חולק לה כבוד. לפרקים נדמה שהוא מוחה קצת יותר מדיי בשם גיבוריו החלודים, אבל מתקבל הרושם שברמן הוא מחבר המנסה – ובכך תמיד היה עיקר כוחו – שלא להונות את עצמו יתר על המידה.