ה

ההיבטים הספציפיים של הדמוקרטיה הליברלית, שעליהם עמדנו במאמר זה – הרתיעה מן האלימות המכוננת, המקום הריק של הריבון והיכולת לסבול, אם לא לעודד, מידה של אי־סדר פנימי – אינם צבר של עקרונות נבדלים שנאגדו יחדיו באופן שרירותי; הם קשורים בטבורם לאחת התכונות הבולטות והמהותיות של החברה הדמוקרטית – הדחף האנטי־סמכותני החזק שלה, שבגינו היא מתפקדת כזירה של התנגדות לכל כוח שלטוני, אפילו זה של הממשל שנבחר בידיה להנהיגה.

המפתח להבנת תו היכר ייחודי זה של הדמוקרטיה הליברלית טמון במתח המתקיים בין הריאליה הפוליטית לבין האידיאה שלה. יחס כזה אינו ייחודי לדמוקרטיות; הוא מאפיין כל התארגנות חברתית, המטפחת איזה דימוי בנוגע ל"סדר המושלם" של הדברים. הלגיטימיות של משטרים פוליטיים, בעיני עצמם ובעיני נתיניהם, תלויה במידה רבה ביכולתם לגלם את האידיאה הזאת, או לפחות להתקדם לעבר הגשמתה. המונרכיות והאוליגרכיות של "הסדר הישן" נשענו על האמונה כי הן משקפות נאמנה את הסדר הקוסמי ההרמוני ואת המדרג ההירארכי הטבעי האופייני לו. המשטרים המודרניים אשר אימצו אידיאולוגיה אוטופית, דוגמת הדמוקרטיה היעקובינית או הקומוניזם הסובייטי, התיימרו ל"תקן" את המציאות הפגומה לקראת כינונה של שלמות חברתית עלי אדמות. בכל המקרים הללו האידיאה – או הפנטזיה הפוליטית – הוצגה כיעד בר־מימוש, בהווה או בעתיד.

במקרה של הדמוקרטיה הליברלית, התמונה מעט מורכבת יותר. עלינו לזכור שצורת משטר זו מתבססת על מיזוג של שתי השקפות עולם שונות – זו של הדמוקרטיה וזו של הליברליזם. ההבדלים בין האידיאולוגיות האלה אינם חסרי משמעות. הדמוקרטיה פירושה בראש ובראשונה שלטון העם, או ה"דֵמוס". היא מתקיימת, להלכה, בכל מקום שבו נערכות בחירות כלליות חופשיות. הליברליזם, לעומת זאת, עוסק פחות בזהותם של השליטים ויותר בדרך שבה הם מנסים לשלוט. מטרתו העיקרית היא ההגנה על זכויותיו של הפרט ועל כבודו האנושי מפני כפייה והתערבות חיצונית בלתי מוצדקת. הדמוקרטיה נסמכת על שלטון הרוב ועשויה לתת בידו כוח אבסולוטי; הליברליזם מבקש לשמר את זכויותיו של המיעוט ולהגביל את סמכותה של הממשלה. מטבע הדברים, השילוב המעשי בין שתי העמדות האלה אינו תמיד נוח והוא מלווה בנקודות חיכוך רבות. במקרים מסוימים, הן מתקיימות בנפרד זו מזו.⁷⁴ ועם זאת, יש להן מכנה משותף בעל חשיבות מכרעת: כל אחת מהן תופסת את האידיאה שלה כחזון שאינו בר־הגשמה.

הפנטזיה הליברלית, לדוגמה, הנה עולם שבו בני האדם נהנים מחירות מלאה ומושלים בעצמם בענייניהם, מבלי לפגוע איש בזכויותיו של רעהו. בתנאים כאלה, אין כל צורך במדינה או בשלטון, אשר יכפו את מרותם על הפרטים החופשיים. האוטופיה האנרכית הזאת מזכירה, ולא במקרה, את התיאור של "מצב הטבע" בכתביו של ג'ון לוק, אבי הליברליזם המודרני:

כדי להבין שלטון מדיני לאשורו, ולברר כיצד נשתלשל ממקורו, עלינו להתבונן ולבדוק, מה המצב שכל בני האדם נתונים בו בדרך הטבע. והנה, זהו מצב שבו האדם חופשי לחלוטין לכלכל את מעשיו ולהשתמש ברכושו ובגופו כטוב בעיניו, בתוך הגבולות של החוק הטבעי, בלי לבקש רשות מזולתו ובלי להיות תלוי ברצונו של שום אדם אחר. זהו גם מצב של שוויון, ובו כל השליטה והסמכות הדדית היא, כי שום אדם אין לו ממנה מנה גדולה יותר מלחברו.⁷⁵

קשה שלא להבחין בנימה של ערגה בדבריו של לוק. בניגוד להובס, הוא רואה חיוב רב במצב הטבע ומתאר אותו בצבעים כמעט פסטורליים. ועם זאת, הוא הבין כי גם בגן העדן הזה חיים נחשים; בהעדר ביטחון מלא, נכונים בני האדם לוותר מרצונם על החופש הבלתי מוגבל שממנו נהנו במצבם הטבעי למען כינונה של קהילייה פוליטית, שתגן עליהם ועל קניינם מפני אי־צדק.⁷⁶ ברם, הוויתור הזה אינו בלתי מותנה. ההשתתפות בקהילייה כרוכה אולי בהשעייתה של החירות האנושית הטבעית, אך לא בביטולה. אם השלטון אינו מגשים את המטרות שלשמן הוקם, בני האדם רשאים לפעול נגדו מכוח זכויותיהם המקוריות.⁷⁷

"מצב הטבע" שתיאר לוק רחוק משלמות, ובדיוק משום כך הוא מצריך הקמת ממשל מדיני. ועם זאת, הוא גם משקף את המאוויים העמוקים ביותר של ההגות הליברלית הקלאסית ואת האי־אמון שהיא רוחשת לכל סוג של סמכות. הליברליזם אמנם אינו מטפח סדר יום אנרכיסטי ואינו שוגה בחלומות על היעלמותן של הממשלות, אולם הוא רואה בהן, בחשבון האחרון, רע הכרחי – אפילו כאשר הן מבצעות את תפקידן על הצד הטוב ביותר.⁷⁸ החתירה להרחבת תחום חלותו של שלטון החוק, שבה דנו לעיל, אמורה לצמצם את המחיר שגובה אילוץ כזה, משום שתפקידו העיקרי של המשפט, מנקודת המבט הליברלית, הוא ריסון כוחו של הממשל והכפפת השולטים והנשלטים לאותם כללים. כפי שציין הוגה הדעות האוסטרי פרידריך אוגוסט פון־האייק: "כאשר אנו מצייתים לחוקים… אין אנו כפופים לרצונו של אדם אחר ועל כן אנו חופשיים".⁷⁹

האידיאה של הדמוקרטיה שונה במקצת מזו של הליברליזם; היא מתגלמת בחברה שבה קיימת זהות מלאה בין השולטים לנשלטים. בדמוקרטיה ה"טהורה" נוטלים כלל האזרחים חלק פעיל בתהליך השוטף של קבלת ההחלטות, מבלי שיזדקקו למתווכים או לנציגים מטעמם. מובן שהדמוקרטיה המודרנית, שבה מושלים נבחרי ציבור, רחוקה מן הדגם הזה. ואמנם, כמה מהוגי הדעות המזוהים עם המסורת הדמוקרטית ראו ורואים בהסדר הייצוגי סילוף של הרעיון המונח ביסודה. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו, לדוגמה, תקף בחריפות את הפרלמנטריזם האנגלי והוקיע אותו כהונאה:

הריבונות אי־אפשר שתהא מיוצגת, מאותו הטעם עצמו שאי־אפשר למסרה לידי אחר. עצמותה היא הרצון הכללי, והרצון אין לו נציגים. או שהוא אותו הרצון עצמו, או שהוא אחר: בין שני אלה אין אמצע. צירי העם אינם אפוא נציגיו, וגם אי־אפשר שיהיו; אינם אלא פקידיו. אין להם רשות לקבוע שום דבר בהחלט. החוק שהעם בעצמו לא אישר אותו הוא אפס, ואינו חוק בשום פנים. העם האנגלי חושב שהוא חופשי; הוא טועה טעות גמורה. אינו חופשי אלא בזמן שהוא בוחר את חברי בית הנבחרים; ומשנבחרו, הריהו עבד, הרי אינו ולא כלום. רגעים אחדים של חירות יש לו; אך אופן שימושו בה מוכיח, שראוי הוא שחירותו תינטל ממנו כליל.⁸⁰

במציאות של המדינה המודרנית, חזון הדמוקרטיה הישירה של רוסו אינו אלא חלום באספמיה, בדיוק כמו החזרה ל"מצב טבע" אידילי, שבו בני האדם אינם כפופים למרות חיצונית; כפי שמסביר התיאורטיקן הפוליטי האיטלקי נורברטו בוביו "אין זו הצעה המתקבלת על הדעת".⁸¹ לדבריו, אפשר להיווכח "שדמוקרטיה ישירה אינה מספקת… כשבוחנים את שני המנגנונים המאפיינים אותה: האחד, אסיפה כללית של האזרחים לשם קבלת החלטות ללא מתווכים, והאחר, משאל העם. מערכת מורכבת כמו זו המודרנית אינה יכולה לתפקד רק באמצעות אחד משני המוסדות הללו, ואפילו לא באמצעות צירוף של השניים".⁸² אסיפת אזרחים מן הסוג שרוסו ראה בעיני רוחו היא מוסד המתאים לקהילות פוליטיות קטנות, דוגמת אתונה במאה החמישית והרביעית לפני הספירה, אך לא למדינות המונות מיליוני ועשרות מיליוני אזרחים. גם משאל עם אינו יכול לפתור את הבעיה: כאמצעי לקבלת החלטות, הוא הולם נסיבות יוצאות דופן בלבד – וגם זאת בקושי. אי־אפשר וגם לא רצוי לנהל מדינה באמצעות פנייה בלתי פוסקת אל דעת הקהל.⁸³

אבל התרחקותה של הדמוקרטיה המודרנית מן המופת הטהרני של השלטון הישיר לא נבעה מסיבות טכניות בלבד; גם למניעים אנטי־פופוליסטיים היה חלק נכבד בתהליך זה. מחברי הפדרליסט, לדוגמה, אימצו דגם רפובליקני שנועד לנטרל, במידת האפשר, את נטייתם של ההמונים "לסערה ולמדון".⁸⁴ מדיסון, שלא ראה עצמו כדמוקרט במובן הקלאסי של המילה, העדיף להשליך את יהבו על "גוף נבחר של אזרחים, שחכמתם יכולה להיטיב לעמוד על האינטרס האמיתי של מולדתם".⁸⁵ אליטיזם מסוג זה, שעודנו רב־השפעה כיום, מבקש לשחרר את הנבחר משעבודו לבוחריו, כדי לאפשר לו להפעיל שיקול דעת עצמאי במילוי תפקידו הציבורי. תפקידם של האזרחים, הטעים החוקר והכלכלן האוסטרי הנודע יוזף שומפטר, מסתכם בהצבעה בקלפי; עליהם להבין "שלאחר שבחרו באינדיבידואל, הפעולה הפוליטית היא עניינו, לא עניינם".⁸⁶

לדמוקרטיה ולליברליזם משותפת אפוא ההכרה בפער הבלתי נמנע בין הפנטזיה לממשוּת. ההכרה הזאת היא היבט מכונן של הדמוקרטיה הליברלית: הלגיטימיות שלה, בעיני עצמה, נובעת מקרבתה לאידיאות של שתי ההשקפות המיוצגות בה – היא דמוקרטית במידה שהיא מעניקה לעם את האפשרות לומר את דברו מפעם לפעם וליברלית במידה שהפרטים נהנים בה מחירויות יסוד – אולם בה בעת הן מהוות עבורה מעין קואורדינטות סימבוליות שאפשר להתקרב אליהן, אך לעולם לא להתלכד עמן.

הפשרה הפרגמטית שבה מעוגנת החברה הדמוקרטית־ליברלית טוענת אותה בתחושה מתמדת של אי־נחת. מאחר שאף שלטון הניצב בראשה אינו יכול ואינו מתיימר להגשים את הפנטזיות הליברליות או את אלה הדמוקרטיות, האמון שלו הוא זוכה מצד הציבור הנו תמיד מוגבל, מותנה ונתון לשחיקה מתמדת. המשטר של הדמוקרטיה הליברלית מצוי בעצם במצב קבוע של "גירעון לגיטימיות", שעלול לגדול עם הזמן – אך לעולם לא להצטמצם מעבר לסף מסוים. המועקה הליברלית גוברת כל אימת שהמדינה כופה את מרותה על היחיד, ואילו התסכול הדמוקרטי מתעצם נוכח סירובם או אי־יכולתם של נציגי העם לתפקד כמשרתיו הנרצעים של רצון בוחריהם. "ככל שהדמוקרטיה נתפסת כסיפוק רצונו של הדמוס, כך גובר מפח הנפש שהיא מולידה" כותב קנת מינו, מרצה לפילוסופיה פוליטית בלונדון סקול אוף אקונומיקס. "ככל שהעם מפתח דעות משלו בסוגיות ציבוריות ודורש פעולה, כך נעשית האכזבה שלו לבלתי נמנעת. הפוליטיקה הופכת אז לתנודה בין הרצון הדמוקרטי לתוצאה הבלתי מספקת".⁸⁷

מובן שמורת רוח ציבורית אינה תופעה בלעדית לדמוקרטיות. גם משטרים מסוגים אחרים מעוררים לפעמים התנגדות בקרב נתיניהם, בעיקר אם הם מתפקדים באופן כושל. החברה הדמוקרטית מתייחדת בכך שדחיית הסמכות – או לפחות היחס החשדני כלפיה – טבועה בה באופן הכרחי, בלא קשר לביצועיו של השלטון. במובן הזה, אפשר לתאר את הדמוקרטיה הליברלית לא רק כמשטר הסובל אי־סדר, כפי שגרסנו בפרק הקודם, אלא גם כאי־סדר הסובל משטר.

מול התנגדות קבועה במרחב הציבורי, מקדישה המדינה הדמוקרטית מאמצים ומשאבים עצומים לאישוש הלגיטימיות הנשחקת של הסדר הקיים ושל הכוחות הפועלים במסגרתו. מנגנונים גלויים וסמויים עוסקים ללא הרף ב"ייצור הסכמה", למרות שהאפקטיביות שלהם אינה מגיעה למדרגת היעילות שאותה מתארים מבקרי תרבות רדיקליים.⁸⁸ ברם, האמצעי החשוב ביותר להפחת חיים מחודשים בגוף הדמוקרטי ההולך ומתעייף הוא כמובן עריכת בחירות. מבחינה מעשית, אירוע זה גורר רק לעתים רחוקות שינוי של ממש בסטטוס קוו, אולם יש לו חשיבות סמלית עצומה: בכל מערכת בחירות, השלטון "מתבטל" בידי ציבור הבוחרים ומוחלף באחר, או נולד מחדש, מלא חיוניות וכוח, כהתגלמות הרצון העממי. המכניזם האלקטורלי פועל, אם כן, כמתג המאתחל את המערכת על ידי החזרתה הזמנית לסיטואציה כמו־"אידיאלית", שבה ניתנת לעם האפשרות לנהוג כריבון דמוקרטי, או – אם לאמץ נקודת מבט ליברלית – כקיבוץ של פרטים חופשיים ממרוּת (במובן זה, הדמוקרטיה הליברלית הנה בעצמה מעין "יוצא מן הכלל" קבוע: ה"כלל" הוא בדיוק אותו יום בודד, המתרחש אחת לכמה שנים, שבו הבוחרים נוהרים לקלפיות).

הנטייה האנטי־סמכותנית הבולטת של החברה הדמוקרטית המודרנית מסבירה את רתיעתה הטבעית ממצב החירום. חברה זו רדופה ממילא על ידי אי־נחת כרונית, אך הכרזתו של מצב חירום, אפילו בנסיבות מוצדקות לחלוטין, מעמידה אותה במבחן קשה; התרחקות דרמטית כל כך מן האידיאות שלה – ולו גם באופן זמני – עלולה להחריף את גירעון הלגיטימיות של המשטר השולט בה עד לרמה כמעט בלתי נסבלת, שתפגע ביכולת הפעולה והתמרון שלו לאורך זמן. יתר על כן, מאחר שהדמוקרטיה הליברלית תופסת עצמה כמצב סופי, בניגוד למשטרים בעלי אידיאולוגיה אוטופית, המצויים תמיד "בדרך" לשלב האחרון הנכסף שלהם, היא מתקשה להצדיק מדיניות דכאנית כאמצעי זמני בלבד. כל הפרה חמורה של זכויות האדם, כל הפעלת כוח שלטוני אלים, עלולה להיתפס בעיני הציבור – או חלק גדול ממנו – כאיום ישיר על חירותו ועל רווחתו, בדיוק משום שהן יוצרות, לכאורה, מציאות קבועה. סכנה מוחשית ומיידית לביטחונה של המדינה עשויה אמנם לספק צידוק לדפוס פעולה כזה בעיני מרבית האזרחים, אך בהעדרה, מוטב לממשל הדמוקרטי לחזור במהרה ל"נורמליות" – נרגנת ככל שתהיה – במקום להסתכן באבדן התמיכה העממית ובקריסת סמכותו.