ד

מאחר שהמבנה המוסדי והאידיאולוגי של הדמוקרטיות הליברליות אינו הולם את הדרישות הספציפיות של מצב החירום, יכולתן לאכוף אמצעי זה לאורך זמן נופלת בהרבה מזו של רודנויות וממשלים אוטוריטריים. ובכל זאת, הדמוקרטיה המערבית הוכיחה כושר עמידה מרשים נוכח משברים צבאיים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים, וגברה על יריבותיה האידיאולוגיות הגדולות (והחמושות היטב) בעימותים החמים והקרים של המאה העשרים. אפשר שההסבר לחוסנה של צורה פוליטית זו טמון בדיוק בעובדה שאחיזתה בנתינים רופפת למדיי; היא מסוגלת לשרוד תהפוכות וטלטלות עזות, משום שהיא מורגלת ברמה מסוימת של אי־סדר, שאותו היא מאפשרת ואף רותמת לצרכיה.

יכולת הספיגה של הדמוקרטיה הליברלית חושפת הבדל תהומי בינה ובין החברות הטוטליטריות, המצויות בקוטב השני של הספקטרום הפוליטי. חברות כאלה אינן מסוגלות לסבול אפילו גילוי מינורי של דיסהרמוניה, משום שהן מושתתות על החתירה לכינונו של סדר מושלם, שאמור לפתור את כל המתחים בתוך הקולקטיב ולהפוך אותו לישות אחת, שלמה ומלוכדת.⁵⁵ כדי להגשים את הייעוד המרומם הזה, השלטון נפטר מאלה שאינם מסוגלים, או אינם רוצים, למלא תפקיד חיובי בגוף החברתי; ומאחר שהפנטזיה הפוליטית הטוטליטרית שאותה מבטיח המשטר אינה ניתנת למימוש, הוא עסוק ללא הרף באיתורם של פרטים וקבוצות שאותם הוא מאשים בהכשלתה.⁵⁶ הפילוסופית חנה ארנדט, שחיברה מחקר קלאסי בנושא, ציינה שזהותם של "האויבים האובייקטיביים" אשר סומנו על ידי הנאצים מן הצד האחד והבולשביקים מן הצד השני "משתנה על פי הנסיבות – כך שמרגע שקטגוריה אחת מושמדת אפשר להכריז מלחמה על קטגוריה אחרת".⁵⁷ אותם אויבים – יהודים, קומוניסטים, בורגנים, איכרים, הומוסקסואלים, אינטלקטואלים וכיוצא בזה – מוצאים אל מחוץ לכלל, מחוץ לחוק; חייהם מופשטים מכל הגנה משפטית מפני אלימות הריבון. הם נשלחים אל גיהינום שבו שולט רק הכוח העירום – אל הגולאגים של ברית־המועצות, מחנות ההשמדה של הרייך השלישי ושדות הקטל של קמבודיה.

דמוקרטיות ליברליות מתנהלות, כאמור, לפי היגיון פוליטי שונה בתכלית. הן אינן מונעות על ידי כמיהות משיחיות לטיהור העולם מתחלואיו – וכפי שהדגיש לפור, אין הן מטפחות דימוי עצמי של גוף קיבוצי אחדותי. הן מתירות ולעתים אף מעודדות תחרות ומחלוקת, אף שהעימותים המתקיימים תכופות במרחב הציבורי שלהן עלולים להסלים עד להיווצרותם של קווי שבר חברתיים. החשש מפני האפשרות הזאת רדף את המחשבה הדמוקרטית מראשיתה. הוא מהדהד, למשל, במאמר העשירי בפדרליסט, מחיבורי היסוד של המחשבה המדינית האמריקנית. במאמר, שנכתב בשנת 1787, דן המחבר, ג'יימס מדיסון (לימים נשיאה הרביעי של ארצות־הברית), בסכנת הפלגנות המאיימת לקרוע את האומה הצעירה לגזרים. הוא מציין שתי דרכים לנטרול הגורמים לסכנה – דיכוי החירות וטיפוח אחידות דעים – ופוסל את שתיהן מטעמים מוסריים ומעשיים כאחד. "אי־אפשר לסלק את הסיבות לפלגנות" קובע מדיסון, ומסיק כי "אין לנו לבקש תרופה אלא באמצעים לבלימת השפעותיה".⁵⁸ בעוד שהתיאוריה הדמוקרטית הקלאסית השליכה את יהבה על שלטון ללא מצרים של הרוב, שמחירו הוא פגיעה אנושה בזכויות המיעוט והחרפת העוינות בין הסיעות, מעדיף הפדרליסט לקרוא לשיתוף מספר גדול ככל האפשר של שחקנים בזירה הציבורית, שכן, "ככל שיורחב המעגל, כן ייכלל בו מגוון גדול יותר של מפלגות ואינטרסים ויפחתו הסיכויים שיהיה לרובו של הכלל מניע משותף לקצץ בזכויותיהם של שאר האזרחים; וגם אם יהיה מניע משותף כזה יקשה יותר על כל החשים בכך לגלות את כוחם ולפעול במשותף ובעצה אחת".⁵⁹ האסטרטגיה שמתווה מדיסון מבוססת אפוא על טיפוח זהיר של אי־סדר בתוך המערכת כדי למנוע את היבקעותה; הדרך היעילה ביותר לבלום את האנרכיה של המהפכה או של מלחמת האזרחים היא להתיר את הברדק המתון של היריד.

על רקע דינמיקה זו אפשר להבין טוב יותר גם את היתרונות הצפונים בחברה האזרחית עבור הסדר הדמוקרטי־ליברלי. המונח "חברה אזרחית" מתייחס, בדרך כלל, למכלול ההתארגנויות והפעילויות האזרחיות הוולונטריות, שאינן כפופות למערך הכוח של המדינה, לקשרים משפחתיים או לאינטרסים של השוק.⁶⁰ תחת כנפיה של קטגוריה זו ניתן למצוא, לדוגמה, גופים דתיים, תנועות לקידומה של מטרה חברתית כזו או אחרת, ארגונים לא־ממשלתיים, איגודי עובדים, קבוצות תמיכה, מוסדות צדקה, מועדוני ספורט ועוד. ההתקשרויות המתקיימות במרחב של החברה האזרחית הנן פומביות, וחשוב לא פחות – חופשיות, ומכאן גם נעדרות קביעות. ואמנם, זהותם של הגורמים המרכיבים אותה ופעילות הגומלין המתקיימת ביניהם נתונות לשינויים ולתהליכים בלתי פוסקים של פירוק והרכבה, של התרחבות וצמצום. זוהי זירה חסרת מנוחה, שיחסי הכוח בתוכה, כמו גם זיקתה אל הספירות האחרות, מצטיינים רק לעתים רחוקות בסדירות וביציבות.⁶¹

ועם זאת, לחברה אזרחית פעילה וחזקה יש לרוב גם ליבה נורמטיבית מוצקה, שסביבה מתאחדים כל מרכיביה, למרות המחלוקות השוררות ביניהם.⁶² קיומו של מכנה משותף פוליטי, משפטי ותרבותי, הוא תנאי הכרחי לריסון הכאוס במרחב הציבורי שוקק החיים. בארצות־הברית, למשל, המכנה המשותף הזה הוא החוקה, הנתפסת בעיני האמריקנים כמסד המקודש שעליו ניצבת אומתם הרבגונית. ההיסטוריון הצרפתי אלקסיס דה־טוקוויל היטיב להבחין בחשיבותו של הקונצנזוס החוקתי לליכודה של חברה אזרחית חסרת מנוחה. בחיבורו הקלאסי הדמוקרטיה באמריקה, שראה אור ב־1835, הוא כותב:

בהגיעך לארצות־הברית, מדהימה אותך ביותר מין תסיסה של מהומה שהחברה המדינית שרויה בה שם. החוקים משתנים בלי הרף, ובמבט ראשון דומה כי מן הנמנע הוא שעַם הפכפך כזה בנטיותיו וברצונותיו לא ימיר במהרה את צורת הממשל שבהווה בחדשה לגמרי. אבל חששות אלה הם מוקדמים מדיי. בתחום המוסדות המדיניים יש שני סוגים של אי־יציבות, שאין לערבב ביניהם. אי־יציבות מן הסוג הראשון כרוכה בחקיקה משנית, ואינה מפריעה לחברה מבוססת. ואילו אי־יציבות מן הסוג השני ממוטטת בלי הרף את יסודותיה של החוקה ותוקפת את עקרונות התחיקה; בעקבותיה באות תמיד מהומות ומהפכות, ואומה שנפגעה בה שרויה במצב של אלימות וארעיות. הניסיון לימד כי שני סוגים אלו של רפיפות־התחיקה אין הכרח שיהא ביניהם קשר כלשהו, שכן היו קיימים הן במשותף הן בנפרד בזמנים שונים ובמקומות שונים. התחיקה הראשונה רווחת בארצות־הברית, אך לא השנייה. האמריקנים מחליפים לעתים קרובות את חוקיהם, אבל הם מכבדים את יסודות החוקה.⁶³

נכונותה של החברה האזרחית להתגבש מסביב לעקרונות מסוימים מסבירה מדוע יש ביכולתה – למרות אופייה הכאוטי־לכאורה ואף שהיא מתפקדת לעתים כתחום של התנגדות לכוח השלטוני של המדינה – לחזק את הסדר הקיים ולהגן עליו מפני קריסה.⁶⁴ את תרומתה של החברה האזרחית לעמידותה של המדינה הדגיש התיאורטיקן המרקסיסט אנטוניו גרמשי, שזיהה בה את הסיבה העיקרית להתעכבותה של המהפכה הפרולטרית במדינות המערב המבוססות. ברשימות שכתב במהלך שהותו בכלא האיטלקי בין השנים 1929 ל־1930, הסביר גרמשי כי כוחה של הדמוקרטיה הבורגנית נשען לא רק על מנגנוני הכפייה של המדינה, אלא גם, ולמעשה בעיקר, על ייצורו של קונצנזוס במערך המורכב של החברה האזרחית, "הפועלת ללא 'סנקציות' וללא 'אילוצים' נחרצים ושאינה מפעילה לחץ קולקטיבי".⁶⁵ הודות להסכמה המושגת באמצעים של שכנוע ומשא ומתן, נהנות המדינות הדמוקרטיות מחוסן פנימי, המאפשר להן לשרוד מהלומות קשות. מתקפה מהפכנית ישירה, מן הסוג שהביס את המדינה הצארית האוטוריטרית ברוסיה, לא תועיל מול צורת ארגון פוליטית וכלכלית כזאת, שכן, לטענת גרמשי:

מבנה־העל של החברה האזרחית הנו כמערך החפירות במלחמה המודרנית. וכשם שבמלחמה מעין זו אירע שלאחר מתקפה ארטילרית עקשנית נראה היה כי מערך ההגנה של היריב נהרס, אך למעשה המתקפה הרסה רק את פני השטח החיצוניים, ובעת המתקפה ועם התקדמות הכוחות המסתערים הם מצאו עצמם עומדים מול קו הגנה שעדיין היה יעיל – כך מתרחשים הדברים בפוליטיקה במשברים הכלכליים הגדולים: הגדודים המסתערים בשל המשבר אינם מתארגנים במהירות הבזק, הן בזמן והן בחלל, ואף אינם מסגלים לעצמם מזג תוקפני; ובפעולת גומלין, אלה שהיו יעדי ההסתערות אינם נופלים ברוחם ואינם נוטשים את קו ההגנה, גם אם בעיי חורבות מדובר; הם אינם מאבדים את האמון בכוחם ובעתידם.⁶⁶

גרמשי הבין דבר מה שנעלם מעיני חלק גדול ממבקרי המשטרים הדמוקרטיים. הוא תפס שהרשתות הצפופות והדינמיות של החברה האזרחית, הנראות לעתים כתוהו ובוהו של רצונות ואינטרסים מנוגדים, מסוגלות לשמש בעת הצורך כאמצעי לבלימת זעזועים.⁶⁷ הגיבוי שהן מעניקות לסדר הפוליטי נובע מהזדהות מתוך בחירה חופשית, ועל כן הנו איתן במיוחד. משום כך, במצבי משבר מסוימים, דווקא הדיסהרמוניה המאורגנת של הדמוקרטיה הליברלית מוכיחה עצמה כמבנה שלטוני איתן יותר מן המנגנון הריכוזי של האוטוקרטיות.

כושר העמידה של הדמוקרטיה ה"בורגנית", שעליו הצביע גרמשי, התחוור לרדיקלים רבים אחרים לאחר ההתרחשויות של מאי  68' בצרפת. כזכור, תחילת האירועים נראתה דווקא מבטיחה מאוד מנקודת מבטו של השמאל המהפכני: עימותים בין סטודנטים לרשויות באוניברסיטת פריז הביאו לסגירת המקום ולהתפשטות המחאה למוסדות אקדמיים נוספים. התערבות המשטרה לא הרגיעה את הרוחות בקרב המפגינים, אלא גררה הסלמה אלימה, והרובע הלטיני של הבירה הפך לזירה של קרבות רחוב בין נציגי החוק לסטודנטים. ב־13 במאי הכריזו איגודי העובדים על שביתה כללית לאות הזדהות. השביתה הקיפה כעשרה מיליון פועלים, קרוב לשני שלישים מכוח העבודה במדינה, ולמעשה שיתקה את צרפת. מאות אלפי מפגינים גדשו את רחובות פריז. בכל מקום הושמעו סיסמאות על המהפכה הקרבה, שתביא את הקץ על השלטון הבורגני השנוא. ממשלתו של שרל דה־גול עמדה על סף קריסה; הנשיא עצמו, שאפילו "נמלט" לזמן מה לבסיס חיל אוויר בגרמניה, נועץ עם ראשי הצבא, פיזר את האסיפה הלאומית והודיע על עריכת בחירות חדשות בחודש יוני. בנאום ששודר ברדיו ב־30 במאי תבע דה־גול מן העובדים לחדול מיד מן השביתה ואיים בהכרזה על מצב חירום.

אבל המשבר חלף באותה מהירות שבה התלקח. בתוך זמן קצר, הפועלים חזרו לעבודתם, הסטודנטים הפסיקו את ההפגנות האלימות והמשטרה השתלטה על הרחוב. בבחירות הכלליות, שהתקיימו ב־23 ביוני, זכו מפלגתו של דה־גול ובעלי בריתו בניצחון סוחף. החלומות על סדר פוליטי וחברתי חדש נגוזו באחת.

מה הביא לדעיכת הרתיחה ההמונית, שהייתה, לפחות לזמן מה, הדבר הדומה ביותר להתקוממות עממית במדינה מערבית במהלך חמישים השנים האחרונות? כל תשובה לשאלה הזאת תצטרך להביא בחשבון את נכונותה של הממשלה להגיע לפתרון של פשרה עם המפגינים; את התמיכה שהעניק לה חלק הארי של הציבור, אשר סלד מן המהומה ברחובות; את האיום המובלע של השימוש בצבא ואת הסתייגותה של המפלגה הקומוניסטית עצמה מן המחאה.⁶⁸ ואולם, כפי שמציין קלוד לפור, "ההסבר הטוב ביותר להישרדותו של הממשל" טמון בעובדה ש"התפתחותה של השביתה… הייתה משוקעת בדינמיקה של הקונפליקט, שהנה אינהרנטית לדמוקרטיה".⁶⁹

את הצלחתה של הרפובליקה הצרפתית להיחלץ מן הטלטלה העזה של אירועי 68', מבלי שתצטרך להכריז על מצב חירום, ניתן לזקוף אפוא גם לזכות אופייה התוסס של המערכת הדמוקרטית. מכאן אין להסיק שאת האי־סדר של "החברה החופשית" אי־אפשר או אסור לנהל. נהפוך הוא: השקפת העולם הפוליטית והכלכלית של הליברליזם התגבשה מאז המאה השמונה־עשרה תוך התמודדות עם האתגר הזה בדיוק, כשהיא רואה לה למטרה ליצור חברה חופשית שתהא בה בעת מאורגנת כיאות.

שיטת הארגון הייחודית של הדמוקרטיה הליברלית העסיקה את הוגה הדעות הצרפתי מישל פוקו, שהקדיש חלק ניכר ממפעלו הביקורתי המרשים למיפוי־מחדש של יחסי הכוח בחברה המודרנית. בהרצאה שנשא בקולג' דה פראנס ב־1978 דן פוקו בהתפתחותה ההיסטורית של אוּמנות ממשל המכונה בפיו "גוֹוֶרנמנטליות"⁷⁰ או "רציונליות שלטונית", שאותה הוא מזהה בעיקר עם המחשבה הליברלית. בניגוד לסמכות הריבונית, המבקשת להבטיח את ציותו של האזרח באמצעות הטלת מרות, הגוורנמנטליות אינה מותנית בכפייה ישירה ואינה נובעת ממקור אחד בר־זיהוי.⁷¹ מדובר, למעשה, בדפוס מורכב מאוד של פרוצדורות, מוסדות, שיטות ניתוח (בעיקר סטטיסטיקה וסקרים דמוגרפיים) וטקטיקות, שתכליתן תכנון ותחזוק של אוכלוסיות ושל גופים אנושיים, כדי להבטיח את בריאותם, רווחתם וביטחונם – ואת האפשרות לפקח עליהם בדרך של "שליטה מרחוק" בלתי מורגשת. בחברה המכבדת חירות אינדיבידואלית, מטרה זו מושגת בעיקר על ידי עידוד הפרטים למשמֵע את עצמם ולתקן את התנהגותם בהתאם לנורמות המקובלות. כפי שניתן ללמוד מן הכינוי שהדביק פוקו לתופעה, היא משקפת שילוב של כוח וידע מסוג מסוים, שהפך למעשה לתבנית הדומיננטית בפוליטיקה המערבית. לדברי פוקו, "הגוורנמנטליזציה של המדינה הנה תופעה פרדוקסלית, מאחר שאם הבעיות של הגוורנמנטליות וטכניקות הממשל הפכו באמת לסוגיה הפוליטית היחידה, המרחב האמיתי היחיד למאבק ולקריאת תיגר פוליטית, הרי זה משום שהגוורנמנטליזציה של המדינה היא בה בעת מה שאפשר למדינה לשרוד".⁷²

הניגוד בין שני הדגמים השונים של הסמכות שאותם בחנו במאמר זה מתגלה לנו כאן במלוא עוצמתו: הלוגיקה של מצב החירום מבוססת על ההנחה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם סכנה ליציבותו של הסדר הפוליטי והמשפטי היא לאכוף סדר נוקשה יותר באמצעות הפעלת אלימות ריבונית ריכוזית;⁷³ הפרדיגמה השלטונית האדמיניסטרטיבית של הדמוקרטיה הליברלית, לעומת זאת, מבקשת לשמר מבנה חברתי המתאפיין במידה רבה של גמישות וארעיות. לכן, אין היא אחוזת חרדה מפני אי־סדר, ובמקום לחתור להעלים אותו – שאיפה שאינה בת־מימוש בכל מקרה – היא מנסה לפקח עליו ולנהל אותו.

אין להסיק מכך שצורת הממשל של המדינה הדמוקרטית מייתרת את מצב החירום; במקרים קיצוניים, ובעיקר כאשר החברה מאוימת על ידי אויב חיצוני או התארגנות טרוריסטית רחבת היקף, אין לרשויות ברירה אחרת. היכולת להתמודד עם אי־שקט חברתי אינה מקנה למדינה חסינות מפני אלימות קיצונית של אויבים נחושים בדעתם. ועם זאת, בשל נטייתן האידיאולוגית והודות לניסיונן המצטבר, דמוקרטיות ליברליות תעדפנה לפתח אסטרטגיות חליפיות להתמודדות עם משברים, שלא תהיינה כרוכות בשלילה גלויה, גם אם זמנית, של התשתית האידיאולוגית והמוסדית שעליה הן ניצבות.