הדפסה
גרסת PDFההתנהלות הכוחנית של איגודי העובדים הפכה את ישראל למעצמת השביתות המובילה בעולם. מחקר שהשווה את כלכלת ישראל לכמה משקים מתועשים אחרים, תוך שקלול גודלו של כוח העבודה, העלה כי במדינה יש בממוצע פי 16.6 יותר ימי עבודה אבודים ביחס לאותן מדינות מפותחות. בשנת 2003, לדוגמה, כמות ימי השביתה שישראל איבדה עבור כל מיליון מועסקים הייתה גדולה פי 20 מזו של דנמרק, פי 261 מזו של הולנד ופי 2,810 מזו של יפן.14
אלא שעל התואר המפוקפק "אלופת העולם בשביתות” צריך לשלם. בשנת 2003 הגיע מספר ימי העבודה האבודים לשיא של שני מיליון ושבע מאות אלף, "הישג" שבגינו נגרם למשק הפסד של מיליארדי שקלים.15 בפועל, מאחר שמרבית השביתות מתרחשות בסקטור הציבורי, הפגיעה גבוהה בהרבה. אולם הנזק אינו מסתכם רק בעלויות הישירות האדירות: השביתות התכופות גורמות לחוסר יציבות במשק, וזו מבריחה יזמים פוטנציאליים והון זר ומכרסמת באמינות של היזמים הישראלים בחוץ לארץ. השביתות מאטות את הייצור במשק, מגדילות את עלויות היבוא והיצוא ומנחיתות מהלומות אנושות על העסקים התלויים בשירותיו של המגזר השובת.
בתנאים הבלתי נסבלים שיוצרות השביתות, המשק מתקשה לצמוח ולהתחרות בהצלחה בכלכלות אחרות בעולם. המגזר העסקי משלם מחיר יקר, אך לא רק הוא: את עלות השביתות מרגישים אזרחי המדינה בכיסיהם. ראשית, בשל הפגיעה בתהליך הייצור התקין, מחירם של המוצרים עולה, הצמיחה הכלכלית נפגעת ונוצרים פחות מקומות עבודה. שנית, באותם מקרים שבהם נענות בחיוב תביעותיהן של יוזמי השביתות, העלאת השכר וההטבות הנוספות מגולגלת ישירות לכיסו של הציבור בצורת עלייה נוספת במחירי המוצרים והשירותים שהמונופולים הציבוריים מספקים, בצורת העלאת מסים או בצורת העברת מיליוני שקלים, שהיו מיועדים לשיפור השירותים לכלל האוכלוסייה, לידי אותן קבוצות מיוחסות. גרוע מכך, עקב איומי שביתה הופכות רפורמות הכרחיות, אשר נועדו לתקן עיוותים במשק, לתכניות מגירה מעלות אבק; במקרים מסוימים, הן יוצאות מן הכוח אל הפועל רק לאחר הזרמה מסיבית של כספי פיצויים לעובדים, שנהנו גם כך מתנאי שכר מופלגים על חשבון הציבור הרחב.
אבל כוחם המופרז של הוועדים החזקים פוגע לא רק בצמיחה אלא גם בחלחול העושר לעובד הפשוט. כשמגזר מסוים מקבל לידיו פרוסה נדיבה מן העוגה הכלכלית נשאר פחות לאחרים. ואמנם, פעילות הוועדים המאורגנים, החותרת להעלאת שכר ושיפור תנאי העבודה, מייקרת את עלות ההעסקה במשק וגורמת לגידול באבטלה. כך יוצא שחברי האיגודים החזקים זוכים לתנאים מועדפים בעוד שעובדים רבים, אשר אינם נהנים ממטריית הגנה אפקטיבית כל כך, נאלצים לסבול הרעה בתנאי העסקתם, או, חמור מזה, מוצאים עצמם ללא תעסוקה כלל. ברי אפוא שזכות השביתה אינה משרתת באמת את ה”חלשים” בחברה, המשלמים לרוב את מחירה, אלא קבוצה מצומצמת יחסית של עובדים, שיכולתם להזיק אינה מוגבלת די הצורך.
נוכח הנזקים המצטברים והמקיפים האלה, שעליהם יש להוסיף גם את תחושת חוסר הנוחות שחווה כל אזרח אשר ממנו נמנעים מדי פעם שירותים בסיסיים, נוצרה בציבור הרחב תחושה של מיאוס עמוק נוכח תופעת השביתות. סקר שנערך באוקטובר 2003 הראה שאפילו בקרב ציבור השכירים ישנה תמיכה בשיעור 40 אחוזים באיסור שביתות כולל בסקטור הציבורי; 47 אחוזים מן הנשאלים צידדו בהארכת תקופת הצינון לפני פרוץ שביתה במטרה לאפשר זמן ארוך יותר למשא ומתן בין המעסיק לעובדים. ואולם, הנתון המאלף ביותר הוא שרק 15 אחוזים מכלל השכירים שהשתתפו בסקר העדיפו להכריז על שביתה במקום לפנות לבוררות מוסכמת, לעומת 58 אחוזים שצידדו באפשרות השנייה.16
נראה, אם כן, שהציבור הישראלי צמא לדרכים חלופיות לפתרון סכסוכי עבודה כדי לעצור את מטר השביתות הניחת עליו, ועיניו נשואות, מטבע הדברים, אל הרשות המבצעת ובעיקר אל הרשות המחוקקת, בציפייה שאלה תבאנה מזור למצוקתו. ואכן, דווקא במדינה כמו ישראל, שבה המגזר הציבורי גדול במיוחד, ראוי היה להעניק הגנה אפקטיבית לציבור מפני כוחם הלא־מרוסן של העובדים שידם "מונחת על השלטר”. דוגמאות להגנה כזאת אינן חסרות; אנו מוצאים אותן, כפי שניווכח להלן, בקרב המדינות האירופיות המתועשות שהפגינו בהקשר זה מידה בריאה של שכל ישר ונחישות.
ג
ואמנם, דווקא מערב אירופה, המצטיירת בעיני ישראלים רבים כגן עדן סוציאלי, עשויה ללמדנו שיעור אחד או שניים בכל הנוגע לטיפול יעיל והוגן בתופעת השביתות. מדינות אירופה, שחלקן סבלו בשנות השבעים משביתות רבות, החליטו, כל אחת בדרכה שלה, להגביל את זכות השביתה על מנת לאזן בינה ובין טובתו של כלל הציבור. את המגמה הובילה, כמובן, ממשלתה של מרגרט תאצ’ר בשנות השמונים, ששמה קץ למגיפת השביתות ששיתקה את בריטניה עד אותו הזמן. ואולם, גם מדינות המזוהות בדרך כלל עם הדגם האירופי הסוציאל דמוקרטי, כמו גרמניה, אוסטריה, הולנד ודנמרק, אינן מגלות עוד סבלנות מופלגת כל כך כלפי תופעת השביתות.17 השוני בין הנהוג במדינות אלו ובין המתרחש בישראל מתבטא לעתים בחוק עצמו, לעתים באופי הפסיקה, ובמקרים מסוימים בנורמות ציבוריות שעל פיהן פועלים איגודי העובדים.
דוגמה אחת, הממחישה את השוני האמור, היא עקרון השקט התעשייתי, שאומץ בגרמניה, בדנמרק, בהולנד, בשבדיה ובמדינות אירופיות נוספות.18 עיקרון זה גורס שכל עוד ההסכם הקיבוצי שעליו חתומים המעביד וציבור המועסקים עומד בתוקפו, העובדים אינם רשאים לשבות; השימוש בנשק השביתה, בתנאים אלו, הנו חוקי אך ורק אם עילתו אינה קשורה בנושאים שהוסדרו כבר במסגרת ההסכם. הוראת השקט התעשייתי מבוססת על ההכרה בכך שהסכם עבודה תקף הוא חוזה מחייב לכל דבר ועניין, ולכן אי־אפשר לפתוח אותו שוב למשא ומתן תחת איום השביתה. עובד המשתתף בשביתה המפרה את תנאי ההסכם הקיבוצי מסתכן אפוא בתשלום פיצויים למעביד ולעתים אף בפיטורים ללא הודעה מוקדמת.19
גם החוק הישראלי מכיר בעקרון השקט התעשייתי, אך הוא מגביל את הסנקציות על הפרתו באופן המונע בדרך כלל את האפשרות לאכוף הסדר זה באופן ממשי.20 משמעות הדבר היא שהעובדים אינם נדרשים לשאת באחריות למעשה בלתי חוקי בעליל ויש באפשרותם לנקוט אותו ללא חשש מעונש מיוחד. נוכח גישה מקלה זו, אולי אין להתפלא על העובדה שבשנת 2004 כ־19 אחוזים מן השביתות במשק לא היו חוקיות.21
מגבלה נוספת שמדינות אירופיות מסוימות משיתות על האיגודים הפועלים במסגרתן היא הדרישה שחברי ארגונים אלו יקיימו הצבעה חשאית לפני ההכרזה על שביתה. יש היגיון רב בדרישה זו: כל העובדים משתתפים בנטל השביתה ומסכנים את שכרם על מנת להשיג רווח עתידי פוטנציאלי, לבטא הזדהות עם עובדים אחרים, או אפילו לנחול הישגים פוליטיים. לפיכך, ראוי ומתבקש שההחלטה לשבות תתקבל על דעת כלל החברים. ואכן, בגרמניה, באירלנד ובבריטניה, הדרישה לעריכת הצבעה חשאית מעוגנת בחקיקה.22 במדינות אחרות, כגון הולנד, דרישה זו אינה מחויבת על פי חוק אך נהוג לכלול אותה ברבים מן ההסכמים הקיבוציים.23 בישראל, לעומת זאת, את ההחלטה על הפעלת נשק השביתה עדיין מקבלים קומץ חברי ועד, אף שאת המחיר משלמים לעתים קרובות שאר חברי הארגון, החוששים לצאת בגלוי נגד נציגיהם. הצעת חוק שהגישה חברת הכנסת רוחמה אברהם בשנת 2003, התובעת קיום הצבעה חשאית לפני הכרזת שביתות בשירות הציבורי, מונחת עדיין על שולחנה של הכנסת.24 אברהם עצמה העידה כי הגתה את הצעת החוק לאחר שקיבלה מאות תלונות של עובדים שזעקו על שהפסידו את שכרם בשביתה הכללית של ההסתדרות במאי 2003, למרות שלדבריהם הם התנגדו לה מלכתחילה.25
