הדפסה
גרסת PDFמדינות אירופה נוקטות מדיניות מחמירה יותר מישראל גם בכל הנוגע להשעיית חוזה העבודה של השובתים. הגיוני, שבעת שביתה לא יידרש המעביד לשלם לעובד את שכרו, מאחר שזה אינו מבצע את מטלותיו (כמה מן המדינות אף מאיימות על השובת בפיטורין; בבריטניה, לדוגמה, המעסיק רשאי, בנסיבות מסוימות, לפטר עובד המשתתף בשביתה - לעתים ללא הודעה מוקדמת).26 עיקרון זה מקובל כמעט בכל מדינות העולם, ולא בכדי: הוא מאלץ את העובדים לשקול היטב את השימוש בנשק השביתה, בידעם שגם הם עשויים להיפגע ממנו.
למרבה הצער, הסדר ניכוי השכר נשמר כנראה רק מעבר לים; בישראל, רוב השביתות במגזר הציבורי מסתיימות רק כאשר הממשלה מסכימה לוותר על זכותה להפעיל אותו. ואמנם, במאי 2003, כאשר הודיע שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, כי בכוונתו לנכות את ימי השביתה הכללית משכר העובדים, עוררה הצהרה זו תמיהה ותרעומת בקרב השובתים. אפשר שכעסם על הוויתור ש”נכפה” עליהם מעיד על כך שיישום עקרון ניכוי השכר היה תורם תרומה של ממש לצמצום היקף השביתות. כאשר אין ניכוי, העובדים מגלים ככלל אדישות למגרעותיה של השביתה, שהרי אין להם, בעצם, מה להפסיד.27 עקרון ניכוי השכר נעקף גם באמצעות שימוש בשביתות חלקיות: מאחר שהשכר עשוי להישלל מן העובדים רק בעת שביתה מלאה, יכולים האיגודים בישראל לנקוט עיצומים, שאינם בגדר שביתה מלאה, וכך להסב נזק למעסיקים מבלי לשלם על כך מחיר. אופציה זו מוסיפה עוד שמן על תבערת השביתות במשק הישראלי. ואמנם, כאשר החוק מתיר לעובדים להכריז על שביתה מלאה בלבד, כפי שנהוג בצרפת, הם נוטים להפעיל אמצעי קיצוני זה רק כמוצא אחרון.
הבעייתיות הטמונה בניצול לא מרוסן של זכות השביתה מתחדדת כאשר מדובר בשירותים ציבוריים חיוניים, שהפסקתם עלולה לסכן את החיים, את הביטחון האישי ואת הבריאות של החברה כולה או מקצתה.28 מקרים אלה הם ביטוי מובהק לאופייה היחסי של זכות השביתה, משום שהם מבליטים את הצורך לשקול מולה אינטרסים חשובים אחרים כמו קדושת החיים וזכותו של אדם להגנה על חייו וגופו. מדינות אירופה, כמו שאר המדינות בעולם, הפנימו את העובדה שדווקא בשירותים חיוניים, שהם מונופוליסטיים מטבעם, צריך החוק לתת בידי הרשות המבצעת כלים על מנת לאזן את כוחם של העובדים. בבריטניה, למשל, רשאית המדינה להורות לכוחות הצבא לתפוס את מקומם של העובדים כאשר אלו נוקטים שביתה המסכנת את שלום הציבור. סמכות זו אפשרה לממשלת הבריטית להפעיל 19,000 חיילים כמחליפיהם של עובדי שירותי הכיבוי לאחר שביתה של קרוב לשלושה חודשים במהלך 2003.29 בספרד, במקרים שבהם המדינה משוכנעת כי השביתה גורמת לפגיעה קשה בטובת הציבור, יכולה הממשלה לאלץ את הצדדים לפנות לבוררות.30 בגרמניה נהוג לספק שירותים חיוניים לציבור גם בעת שביתה, כאשר היקף שירותי החירום ואופי הפעלתם נקבע במשא ומתן בין המעסיקים לאיגוד. למרות שהחוק אינו קובע מה הדין במקרה שבו אין משיגים הסכם בעניין, מקרה כזה מעולם לא הגיע לבתי המשפט, עובדה שאפשר להסבירה באחריות לשלום הכלל שהאיגודים מקבלים עליהם וברצונם לזכות בלגיטימציה למאבקם בקרב הציבור הרחב.31
אפילו בצרפת, מדינה המאפשרת חופש פעולה ניכר לאיגודים המקצועיים שלה (ומכאן גם בעיית השביתות החריפה שממנה היא סובלת), הממשלה אינה מותירה בידי העובדים את ההחלטה בנוגע להיקף השירותים החיוניים הנדרשים בעת שביתה. הממשלה לבדה היא שמחליטה מה היקף השירות המינימלי והעובדים נדרשים לספק אותו. כאשר עובדי חברת החשמל הצרפתית פתחו בעיצומים של צמצום תפוקה במהלך שנת 1988, ניצלה הממשלה את העובדה שחוקת המדינה אינה מכירה בשביתות חלקיות: היא קבעה אלף משרות שהוגדרו כחיוניות להמשך אספקת החשמל וכפתה על שאר העובדים שביתה מלאה. הממשלה הצרפתית החליטה גם להוסיף נהלים לחידוש חלקי של העבודה במקרה שבו קיימת סכנה להפסקת זרם החשמל לכלל הצרכנים. סירוב לחזור לעבודה במקרה כזה עלול היה לגרור אחריו עונשים כבדים מצד ההנהלה. יתר על כן, הנהלים החדשים אסרו על נציגי האיגודים להיות נוכחים בתהליך הייצור, כך שבזמן עיצומים ניטלה מהם האפשרות ליהנות משקיפות המספקת להם נתונים מלאים על תפקוד המערכת. האיגודים, מצדם, סיגלו עצמם למצב החדש ומצאו דרכים אחרות להביע את מורת רוחם, כמו החלפת תעריפי החשמל לתעריפי לילה גם בשעות היום.32
לכאורה, גם בידי הרשויות הישראליות אמצעי הולם להתמודדות עם שביתות בשירותים חיוניים: התקנות לשעת חירום משנת 1945. תקנות אלו מתירות לרשות המבצעת להוציא צווי ריתוק לקומץ עובדי מפתח בשירותים השובתים כדי לאפשר מינימום הגנה לשאר האזרחים. ברם, צווים אלו דורשים את אישור בתי הדין לעבודה - ואלה מעדיפים, במקרים רבים, להגן על השובתים אפילו במחיר פגיעה בטובת הכלל. במאמר משנת 1997 הסביר השופט סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה, את הקו המנחה את המערכת שבראשה הוא עומד. "בית הדין מתחשב בצורך לחזק את זכות ההתאגדות של העובדים ולאחרונה אף פעל לחיזוקה של חירות השביתה ולצמצום המגבלות המוטלות עליה…”, כתב, והבהיר כי משמעות הדבר היא, בין היתר, ש"בית הדין אימץ מדיניות מצמצמת בכל הנוגע למתן צווי מניעה נגד שביתות”.33
ראוי להדגיש שההגבלות המשפטיות והמנהליות שהוטלו על זכות השביתה במדינות האירופיות השונות היו לעתים חלק ממדיניות כוללת שחתרה לשנות את כללי המשחק בתחום יחסי העבודה. סיפור ההצלחה המסחרר ביותר בהקשר הזה שייך לממשלת בריטניה בראשות מרגרט תאצ’ר, אשר קידמה בשנות השמונים מדיניות הפרטה נמרצת תוך עימות תקיף עם האיגודים המקצועיים הכוחניים.34 ואמנם, שבירת כוחם של ארגוני העובדים הניבה פירות נאים: אם בשנת 1980 נרשמו בבריטניה 1330 שביתות, הרי בשנת 1990 מספרן פחת ל־630 ובשנת 2003 הוכרזו במדינה זו 133 שביתות בלבד.35 ירידה ניכרת חלה גם במספר ימי העבודה האבודים ובהיקף כוח האדם השובת.36 בד בבד, הודות להשפעתם המצטמצמת של האיגודים על המשק (וגורמים נוספים, כמובן), נוצרה מגמה של צמצום ניכר בשיעור האבטלה במדינה: מ־11.7 אחוזים בשנת 1983 ל־3.1 אחוזים שני עשורים לאחר מכן.37
בריטניה לא הייתה המדינה האירופית היחידה שהחליטה לפעול בנחישות נגד העוצמה המופרזת של ארגוני העובדים. גישה דומה ננקטה גם בדנמרק, שבה 80 אחוזים מכוח העבודה קשור בהסכמים קיבוציים.38 לאחר שבע שנות מיתון וגאות במספר המובטלים, שהגיע ל־350 אלף נפש (12.4 אחוזי אבטלה), הופעלה בשנת 1994 "תכנית הרפורמה בשוק העבודה”. התכנית, שהתבססה על מחקר של ועדה ציבורית מיוחדת, יושמה בהדרגה עד 1998, ויצרה למעשה מסלול "עוקף איגודים” באמצעות דה־צנטרליזציה של שוק התעסוקה, העברת סמכויות לרשויות המקומיות והעתקת הדגש במערכת יחסי העבודה מן הרמה הקולקטיבית לאינדיבידואלית. הכרסום בכוחם של איגודי העובדים הביא לגל של שביתות, אך הרפורמה כבר נתנה את אותותיה במשק הדני, ומספר המובטלים במדינה הצטמצם בעשור האחרון במחצית.39
הצרת חופש הפעולה של ארגוני העובדים לא הייתה הגורם היחיד להקטנת היקף השביתות באירופה. לתהליך זה תרמו גם שיעור ההשתתפות ההולך ופוחת של העובדים באיגודים המקצועיים40 והתמורה שחלה בהלך הרוח של הציבור הרחב, שהחל לנטות נגד השובתים.41 ואולם, אין ספק שנחישותם של הממשלות ושל בתי המחוקקים האירופיים לשים קץ למגיפת השביתות ותופעות הלוואי שלה - אבטלה, פגיעה בצמיחה, כרסום בסיוע לשכבות החלשות - מילאה תפקיד מכריע בצמצום ממדי הבעיה והשגת האיזון הנכון בין זכויותיהם של העובדים לטובת הכלל, איזון שישראל עוד רחוקה ממנו מרחק רב.
ד
אין ספק שמצבו העגום של שוק העבודה בישראל מצריך רפורמה יסודית, שתשנה כמה מכללי המשחק השולטים בזירה זו. האירופים הבינו זאת לפני כמה עשורים ופעלו בהתאם. אין זה מקרי שאותן מדינות אירופיות אשר העזו לנקוט צעדים קונקרטיים להגבלת זכות השביתה, לריסון ועדי העובדים ולגיבוש מוסדות חלופיים לקביעת שכר, נהנו גם משיעורי אבטלה הולכים ויורדים במהלך שנות התשעים.42 שינויים אלו, שתרמו לגמישות שוק העבודה ולריסון עליות השכר, היטיבו לא רק עם המעסיקים, אלא גם - ואולי בעיקר - עם השכבות החלשות, ובפרט עם העובדים החלשים: המועסקים בשכר מינימום, בחוזים זמניים ודרך חברות כוח אדם.
