אחרי שקוראים את המילים האלה, שאלתי באירוניה, מה כבר עלול לעורר דאגה בקרב השומעים? התגובות השליליות למוסיקה שלהם, ענה לי קרוספה־ברנשטיין נחרצות, "קשורות לצליל הקשה של המוסיקה ולתספורות הקצוצות".

לורנץ סיפר שהיה המום מן הטענות החוזרות ונשנות על כך שהאסתטיקה של רמשטיין מזכירה את התקופה הנאצית. "הפרזנו בהערכת הציבור. אנשים לא מבינים את זה. חשבנו שיהיה כל כך ברור שאנחנו לא אנשי ימין, שאף אחד לא יראה אלמנטים ימניים במה שאנחנו עושים".

עייפנו מן ההלקאה העצמית הלאומית, אמרו חברי הלהקה. "האמריקנים לא מתביישים בכך שהרגו את האינדיאנים", אמר קרוספה־ברנשטיין. אם הגרמנים היו מחסלים את האינדיאנים, אנחנו היינו סובלים מייסורי מצפון. אנחנו היינו חייבים להתבייש". "האמריקנים לא מתביישים במה שהם עשו", הסכים לנדרס. "הרעיון במוסיקה שלנו הוא להחיות את ההערכה העצמית הבריאה של הגרמנים. כשאנשים מגיעים להופעות שלנו, הם יכולים לחוות משהו שאולי לא היו יכולים לחוות במקום אחר". "כן, כמו בכדורגל", אמר קרוספה־ברנשטיין. "הכדורגל פופולרי כי זה המקום היחיד בגרמניה שבו אפשר לצעוק גרמניה!"

"זה כמו בסרט שליחות קטלנית", הוסיף לנדרס. "כולם אוהבים את הדמות של 'המחסל' בגלל שהוא כזה חזק". לא הייתי בטוחה למי הוא מתכוון - ללינדמן או לשוורצנגר. "בהופעות שלנו אנשים יכולים להרגיש כעס. אנחנו מרגישים שגרמניה כמהה לאיזושהי זהות. הייתה לנו היסטוריה רעה וכולם מתביישים. 'ההורים שלנו או הסבים שלנו עשו ככה ועשו ככה'. אנחנו בסך הכל ירשנו את ההיסטוריה הזאת. ועכשיו אנחנו צריכים לחיות איתה ואנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים לעשות מה שאנחנו מרגישים. בלי שנרגיש כל הזמן שאנחנו אחראים להיסטוריה".

שאלתי אותם על השיר לינקס, ועל איך שהוא מזכיר בעצם את כל אותם ככה וככה. הם נראו מתוסכלים מהתעקשותי המתמדת לנסות לפרש את כוונותיהם, במזיד אפילו, באופן שגוי כל כך. למעשה, הם אמרו, עצם הרעיון שהמילים הללו - שמאל, שתיים, שלוש, ארבע! שמאל, שתיים, שלוש, ארבע! - עשויות להזכיר רגע אפל כל כך בהיסטוריה הגרמנית, הוא בגדר הוצאת דיבה ממש. את מבינה, הסבירו לי, הכוונה של השיר הפוכה לחלוטין. כל הרעיון שלו הוא שצריך להיות בשמאל.

בשמאל? כן, הסכים לורנץ, בשמאל, והסביר שהחיים היו טובים יותר בשנות המשטר הקומוניסטי. מאיזו בחינה? "מכל הבחינות. יכולת לחיות בלי דאגות. אף אחד לא רצה לעשות שום דבר רע לאף אחד. לא היה שום דבר להרוויח או להשיג".

ומה עם השטאזי? שאלתי.

"המשטרה החשאית? את זה יש בכל מדינה".

לינקס, אמר לורנץ, נכתב כדי לעשות סדר בכל הבלבול הזה בנוגע ללהקה. "אנחנו מראים בכוונה שרֶשע יכול להיות גם בשמאל. אנשים אומרים שהמוסיקה הימנית היא מוסיקה קשוחה, ואנחנו אומרים, 'גם אנחנו יכולים להיות קשוחים'".

לא היה לי ספק שרֶשע יכול להיות גם בשמאל. אבל סִקרן אותי השימוש שהוא עשה במילה "קשוח". הנאצים ראו בקשיחות מאפיין יסודי של העל־אדם הניטשיאני החדש. שמתי לב שחברי הלהקה משתמשים במילה הזאת לעתים קרובות, וכמוהם גם מעריציהם.

"כתבנו את השיר הזה למען גרמניה", אמר לורנץ.

כששאלתי את לורנץ אם הרמיזה לעצרת בנירנברג הייתה מכוונת, התפשטה הבעה של תרעומת על פניו המשונים, המחודדים. "אין שם שום התייחסות לעצרת בנירנברג. זאת הפעם הראשונה שאני בכלל שומע על זה. בחיים לא הייתי חושב על זה. בכוונה עשינו קליפּ בלי אנשים ובלי סמלים. אני חושב שזה קליפּ מאוד נחמד. זה הקליפּ הכי אהוב עליי כמעט. הנמלים כאלה חמודות".

בחייך, אמרתי ללורנץ, אם רמשטיין היא להקת שמאל, בשביל מה להשתמש בכל הדימויים הימניים האלה?

"אנחנו בעצמנו שואלים את זה", ענה, כאילו התשובה חבויה במקום נסתר כלשהו. "אף פעם לא חשבנו שאנשים יראו בזה משהו ימני. אנחנו לא יכולים לראות דברים מנקודת המבט של הקהל. אנחנו פשוט משתמשים בדם ובסמלים האלה כי השירים שלנו עוסקים באלימות ובאגרסיוֹת". "אנחנו משתמשים בהם כדי לרתק את הקהל", הוסיף. לורנץ הוא ה"צוציק" שבחבורה, היחיד מחברי הלהקה שלא התברך בהופעה פיזית מרשימה. "זאת שאלה קשה, כי כל אחד יכול להקשיב לאיזו מוסיקה שהוא רוצה", השיב לשאלה שאיש לא שאל.

קרוספה־ברנשטיין הוסיף: "מעניינות אותנו מילים שנוגעות באנשים ומרגשות אותם ומעוררות בהם משהו. אנחנו מנסים לא לקרוא לילד בשמו, לא לומר דברים במפורש, אלא להתייחס אליהם בעקיפין, בין השורות".

כשחזרתי לא מזמן לביקור בברלין, שוחחתי ארוכות עם בעל מסעדה סמוכה למלון שלי. בעל המקום, ברלינאי בן שלושים ושש, העיד שהוא מקורב לחברי הלהקה ומכיר אותם שנים רבות; לעתים קרובות הם אוכלים במסעדה שלו. "כן", הוא אמר לי, "אם לא היית מבינה אותם, היית יכולה להסתכל עליהם ולפחד מאוד, כי באמת, הם אולי נשמעים לפעמים בדיוק כמו גֵבּלס או משהו. אבל הם לא מתכוונים לזה. הם משחקים".

עובדה, אמר, רמשטיין, כמו רוב גרמניה, התנגדה למלחמה בעיראק. "כולם פה, אפילו ילדים שלא מסוגלים עדיין להבין, מתנגדים למלחמה. אנחנו נגד המלחמה עכשיו. זה איחד אותנו כמו ששום דבר לא איחד אותנו מאז מלחמת העולם השנייה. בפעם הראשונה היינו גאים להיות שוב גרמנים". המסעדן, איש עדין ונעים הליכות, התעקש שיביאו לנו מן המטבח אוכל ושתייה בזמן ששוחחנו. הוא לא הסכים לקבל תשלום.

לפי ההיגיון שלו, הפציפיזם של הגרמנים מקנה להם את הזכות ליהנות מרמשטיין בלי להיטרד יתר על המידה ממסריה ומדימוייה של הלהקה. "רמשטיין אִפשרה לאמנים לשחק עם התֶמות האלה מההיסטוריה שלנו, להעלות אותן אל פני השטח", אמר. הוא השווה את הלהקה לנֵאוֹ ראוּך, צייר גרמני בן זמננו, שגם הוא גדל בברלין המזרחית, ושציוריו גדושים מחווֹת עוקצניות כלפי התעמולה המזרח־גרמנית.

רמשטיין, הוסיף, עוזרת לגרמניה לגלות מחדש את זהותה.

אשר לפציפיזם הגרמני, איך נוכל שלא לברך עליו? אחרי ששומעים את רמשטיין, מי יכול שלא להכיר טובה על כך שהגרמנים משכו את ידיהם מן המלחמה? אבל אולי ראוי לבחון את הפציפיזם הזה ביתר קפידה. הפציפיזם של רמשטיין קשור, כמו במקומות רבים אחרים באירופה, בחשדנות עמוקה כלפי אמריקה. בביקורי האחרון בברלין שוחחתי עם ג'פרי גֶדמין, חוקר אמריקני של אירופה, המנהל את הקמפוס של מכון אספֶּן בברלין. הוא אולי הקול הבולט ביותר של מדיניות החוץ האמריקנית בגרמניה.

נפגשנו בבית קפה של "סטארבקס", באחד מן האזורים המזרחיים של ברלין שעבר שיקום מקיף ומערביזציה. המקום נראה כהעתק מושלם של כל סניף סטארבקס אמריקני, עד הפרט האחרון - כולל שירי חג המולד שהתנגנו ברקע באנגלית. מסלול הנסיעה של המונית שהביאה אותי לשם עבר באחת השכונות הפחות אפנתיות של מזרח ברלין. עברנו רחוב אחר רחוב של שיכוני בטון עגומים בסגנון סובייטי - בלוקים אפרוריים וחסרי ייחוד, מלבד מריחות צבע של גרפיטי נזעם. רק מעט מברלין נראה גרמני באמת, כיוון שהארכיטקטורה המקורית נטחנה עד דק בהפצצות במלחמת העולם השנייה.

שאלתי את גדמין מה דעתו על הפציפיזם הגרמני ועל התחושות האנטי־אמריקניות הרווחות בקרב הציבור. "אני חושב", הוא אמר, "שלא הערכנו כראוי עד כמה קשה למדינה בעלת מסורת כה גדולה של היסטוריה, ספרות, תרבות ומוסיקה - מדינה שדעתה נטרפה עליה למשך שלוש־עשרה שנים - למצוא את עצמה כעבור זמן חלשה, מפוצלת ותלויה כל כך בארצות־הברית. עורך צעיר באחד העיתונים כאן ניסח את זה היטב. הוא אמר, 'תארו לעצמכם שאתם מגרמניה הגדולה, ושאתם אחראים לפשיזם ולשואה. אתם לא מסוגלים לשחרר את עצמכם, ומי שמשחרר אתכם זה שחורים לועסי־מסטיק מאמריקה'. התחושות האלה נטועות עמוק מאוד אצל חלק מהאנשים. ואפשר גם להבין את זה באופן חלקי. אף אחד לא רוצה להיות מפולג, חסר ריבונות, ותלוי כל כך. תחושת העליונות התרבותית שלהם ספגה מכה קשה למשך ארבעים שנה. ואז נופלת החומה, והדברים האלה מתחילים לבעבע".

"ובכל זאת, זה לא ממאיר. הם לא פולשים למדינות אחרות. זאת דמוקרטיה. יש להם עיתונות חופשית. יש להם את כל הדברים האלה, ואל תביני אותי לא נכון: אני לא שייך לאסכולה שאומרת 'היזהרו, הדמוקרטיה הגרמנית קורסת'. אבל מה שקרה הוא שבצד של מערב גרמניה הרבה אנשים חשבו, 'נוריד את החומה, נזרים סובסידיות, ניתן להם בחירות, והם יהיו ליברלים, דמוקרטים ומערביים'. אבל הם בסך הכל עברו מדיקטטורה אחת לדיקטטורה שנייה. היו להם שישים שנה של דיקטטורה רצופה, עם המוסדות שלה והאינדוקטרינציה שלה; ואנחנו יודעים שדמוקרטיה זה מוסדות, אבל זה גם הרגלים נרכשים וערכים והתנהגויות, וחלק גדול מן המדינה לא נחשף להרגלים ולערכים האלה במשך למעלה ממחצית המאה. נכון, אתה מזרים סובסידיות ונותן להם בחירות חופשיות, אבל זה לא אומר שהווירוס לא ממשיך להסתובב פה. ולא שכל המזרח גרמנים אינם נאמנים באמת או אינם דמוקרטים בלב ובנפש; רק חלקם אינם כאלה. הם צורכים את כל הטוב של המערב והם מצביעים, אבל… תראי, העיר הזאת היא דוגמה טובה. חמש־עשרה שנה בלבד אחרי נפילת החומה, אחד מכל ארבעה תושבים במזרח ברלין הצביע עבור המפלגה הפוסט־קומוניסטית. עשרים וחמישה אחוזים כעבור חמש־עשרה שנה? זה קצת גבוה, וקצת מוזר, את לא חושבת?"

ואיך אתה מסביר את התחושות האנטי־אמריקניות בגרמניה? שאלתי. "זאת קנאה, מרירות. חלק מזה קשור לחוסר האיזון ביחסי הכוחות, וחלק מזה הוא משקע שנותר מן התלות שלהם בנו בשנות המלחמה הקרה. עכשיו הכל מבעבע".

והפציפיזם הגרמני? "הם מנופפים בזה כמו באות של כבוד, אבל אנשים אומרים דברים מצחיקים, את יודעת. אני שואל אנשים, 'למה אתם כל כך נסערים מכל מיני היבטים במדיניות החוץ האמריקנית?' והם אומרים לי, 'כי גם אנחנו היינו רוצים לפעול בנחישות כזאת, אבל אנחנו לא יכולים'. שמעתי עיתונאי אחד אומר את זה. 'כי גם אנחנו היינו רוצים לפעול בנחישות כזאת, אבל לנו אסור. אנחנו צריכים לשבת בשקט. אנחנו צריכים להיות כנועים. אנחנו צריכים להיות מאופקים. אנחנו צריכים להיות פציפיסטים'".