ואולם הקליפ המלווה את השיר לינקס אינו מסייע במיוחד לטענתו של לורנץ. בקליפּ - סרט מצויר בשחור, לבן וחום - נראות נמלים. הסרטון נפתח בנמלה ענקית המניפה את מחושהּ הימני באוויר לקול רקיעת נעליים צבאיות. הנמלה ניצבת על הבמה, ואלפי נמלים אחרות, זהות כולן, עומדות מולה ומשיבות לה יחד הצדעה. הנמלים נוהרות מתוך מחילותיהן. המושבה מתפרצת. לרגע אחד נראה ברקע משהו שדומה לקסדה צבאית. סדרה של סְמלים מתחלפת על המסך, וריאציות שונות של סמל הלהקה - שהוא עצמו וריאציה של רוּנה נורדית - הדומה מאוד לצלב ברזל (לעתים קרובות משתמשים הניאו־נאצים בצלב הברזל וברוּנוֹת נורדיות אחרות כתחליפים לסמל צלב הקרס, שנאסר לשימוש בגרמניה).²¹ סמל אחד כזה משתנה ונהפך לדמות־קו חסרת ראש, הנדמית כמנצחת על הקהל. קהל הנמלים העצום מפמפם במחושיו למקצב הנעליים הצבאיות. שני שוֹטים קצרצרים של רוּנוֹת נורדיות מתחלפים זה בזה על רקע שחור. החיזיון כולו מזכיר סרט תעמולה מלחמתי.

כעת עוברת התמונה אל חברי הלהקה. הנמלה המנהיגה הופכת ללינדמן, גופו מתנשא, מטיל מורא. הסרט מגורען ומקוטע, כאילו צולם בשנות השלושים. עיניו של לינדמן אומרות אקסטזה מטורפת, גופו נזרק לקצב המוסיקה. להרף עין נראות שוב הנמלים; הן מצטופפות קרוב כל כך עד שרק חלקו העליון של שריון הראש שלהן נגלה, כמו קסדות מתכת. ושוב לינדמן - על פניו הבעה זחוחה, ורק לשבריר שנייה גם שפַמפַם שחור, הבזק קצרצר כל כך, עד כי ייתכן שאין זו אלא התאורה המתעתעת.

הנמלים מתארגנות בטורים וצועדות בסך. הן זורמות מן המחילות באלפיהן. הצופה רואה אותן כמו בתצלום אוויר: הן מתכנסות למרגלות מגדל ענק ויוצרות רוּנה עצומה, פועמת, שמזכירה את צלב הברזל, ואז נפרדות שוב לטורים. שורה־שורה מפמפמות הנמלים באגרופיהן באוויר. כל מי שראה את ניצחון הרוח של ריפנשטאהל יזהה את הסצנה הזאת מיד. היא דומה להפליא לעצרת ההמונים הנאצית שהתקיימה בנירנברג בשנת 1935.

קליפ אחר של הלהקה, הקליפ של השיר מַיין טַייל, "האיבר שלי" בתרגום עדין, עוסק בסיפורו האמיתי של הקניבל ארמין מייווס, ששחט ואכל לפני שלוש שנים מהנדס בן 42 מברלין, עובד חברת סימנס. מייווס צילם את האירוע כולו בווידאו. המודעה שפרסם באינטרנט כשחיפש לעצמו קרבן, היא האפיגרמה לשיר של רמשטיין:

“מחפש גבר חסון בן 18־30, לשחיטה.
דֶר מֵצְגֶר־מייסטר [הקצב המומחה]"

השיר נפתח לצלילי השחזה של סכין:

היום אפגוש אדון
אני כל כך מוצא חן בעיניו שהוא מסוגל לאכול אותי
האיברים הרכים ואפילו הקשים
מוצגים בתפריט
כי אתה הִנְךָ בָּבוּאַת מְזונךָ
ואתה יודע מה זה
זה האיבר שלי - לא
האיבר שלי - לא
הנה זה האיבר שלי - לא
האיבר שלי - לא
הלהב הקהה טוב ומתאים
אני מדמם קשות ולא מרגיש טוב
וחייב להילחם בעילפון
אני ממשיך לאכול מתוך עוויתות.
הוא פשוט מתובל טוב כל כך
והפְלַמְבֶּה הולם אותו כל כך
והוא מוגש בכזאת אהבה, בכלי חרסינה
ובצדו יין טוב
ואור נרות עדין
כן, אני אקח את הזמן
מוכרחים קצת תרבות

הסרטון בוים בידי זוראן ביהאץ' המבריק, שביים גם את הקליפּ של לינקס. בתחילה קיוותה הלהקה שתוכל להשתמש בצילומים שצילם מייווס עצמו בזמן האירוע, אך לאכזבתם לא הסכימה המשטרה לשחרר אותם מחזקתה. בסופו של דבר הם החליטו לנקוט גישה אחרת. הגיטריסט קרוּספֶּה־ברנשטיין, מייסד הלהקה, הסביר לי את התהליך היצירתי כששוחחתי עימו בברלין:

מישהו בא ואמר, "אתם צריכים להיכנס לשם, כל אחד לבדו, ולהציג, במשך שעתיים, מה שבא לכם לעשות כשאתם מקשיבים לשיר". זה היה ממש מעניין. הרעיון היה שלא נדע מה האחרים עושים, את מבינה? אני התגוששתי עם עצמי. זה מה שעשיתי במשך שעתיים. כמו כפיל. כמו מתאבק. התאבקתי. והשאר עשו דברים אחרים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששיחקנו, שהצגנו, שעשינו משהו שהרגשנו. בדרך כלל מה שאנחנו עושים זה הצגה, אנחנו משחקים־מציגים, נכנסים לתפקיד. אבל הפעם באמת עשינו מה שהרגשנו. זה היה מוזר. זה היה שונה.

מה עושים אפוא חברי הלהקה כשניתנת להם ההזדמנות לבטא באופן ספונטני את מה שהם באמת מרגישים? לינדמן, בעיניים פראיות מלאות זעם ותשוקה, חושף שיניים מרקיבות, מבצע את זממו בדמות של מלאכית ואז קורע את היצור המכונף לגזרים בשיניו ובידיו. לורנץ רוקד בנעלי בלט. שניידר מתלבש כמו אמו של מייווס, אוחז בידו תיק ולוקח את שאר הגברים הנוהמים, הנושכים והעירומים־למחצה לטיול ברחוב, כשהם קשורים ברצועות. בסרטון מוצגים קטעי צילום קצרים של כל אחד מן הגברים כשהם מייללים, פניהם מעוותות בכאב ובבְעָתָה. קרוספה־ברנשטיין גורף את נוצות המלאכית לתוך פיו, וכפי שסיפר, מתגושש עם עצמו.

הקליפּ עורר מחלוקת בגרמניה, אך לא מן הסיבות שהיה אפשר לצפות להן. המבקרים התמקדו בטיפול הגרוטסקי בעניין הקניבליזם, והתעלמו לחלוטין מן התמונות המחרידות יותר שנשזרו בסרט. מדובר בקטעים מצולמים בשחור־לבן של רידל - נגן הבאס של רמשטיין. רידל נראה בהם כשלד אדם, עירום כולו מלבד סמרטוט מטונף שכרוך לו סביב חלציו. הוא מתפתל על הקרקע וצורח בייסורים. צלעותיו בולטות, עיניו שקועות בארובותיהן וגולגולתו נראית מרוקנת. ראשו מגולח. הוא נדמה כמת יותר מאשר כחי. כשהתבקש "לעשות מה שהוא מרגיש באמת", הדחף הראשון של רידל היה לשחזר את אושוויץ.

קשה להחליט איזו מן האפשרויות מפחידה יותר - שיוצרי הקליפּ היו מודעים לכך, או שלא.

בפעם הראשונה נפגשתי עם חברי הלהקה בברלין במרס 2003, ביום שבו החל המבצע הצבאי האמריקני בעיראק. בזמן שחיפשתי את המלון שלי ראיתי כתובות גרפיטי ברחוב:

החוצה, אמריקה, כובשים!
החוצה, אמריקה, טרוריסטים!
החוצה, אמריקה, ממציאי פצצת האטום!
החוצה, אמריקה, ממציאי האנתרקס!

ראיתי מפגינים נושאים שלטים שהשוו את הנשיא בוש להיטלר. המחאות ההמוניות שיתקו את מרכז העיר.

הפגישה ההיא התקיימה במשרד נידח, מעל מחסן קודר ועלום במזרח ברלין. בשכונה זו הכירו חברי הלהקה זה את זה ובה ניגנו לפני נפילת החומה. כדי להרחיק מעריצים לא נתלה כל שלט על הדלת. פנים אל פנים היו חברי רמשטיין מנומסים ונעימים, מגולחים למשעי, גבוהים ונאים, לבושים במכנסי כותנה מגוהצים ובחולצות פולו. עוד קודם לכן שמעתי שעיתונאים המציגים ללהקה שאלות על פוליטיקה עלולים להיזרק החוצה, אבל אחרי שיחת חולין קצרה, הם גילו להפתעתי פתיחות ניכרת.

שאלתי אותם מדוע, לדעתם, המוסיקה של רמשטיין מעוררת מחלוקת כזאת.

"אנשים קוראים את המילים מחוץ להקשר", ניסה הגיטריסט קרוספה־ברנשטיין להסביר. "האיכות הרומנטית, הלירית, הולכת לאיבוד בתרגום".

תרגום טוב יבהיר את הבלבול, אפוא? קראתי בקול רם, באנגלית:

דמי השחור ובשרך הלבן
זעקותייך תמיד יחרמנו אותי יותר
הזיעה הקרה על מצחך הלבן
ניתכת אל תוך מוחי החולה
בשרך הלבן מסעיר אותי כל כך
אני רק ג'יגולו
אבי היה בדיוק כמוני
בשרך הלבן מדליק אותי

נכון, אמר קרוספה־ברנשטיין, יש גם את זה. אבל הוא טען שזה נשמע הרבה יותר רומנטי בגרמנית. "המוסיקה שלנו", הסביר, "היא גרמנית, וזה מה שיוצא החוצה. מה שנמצא במוסיקה באופן טבעי הוא מה שעושה אותה גרמנית כל כך. אנחנו פשוט מנסים לעשות את המוסיקה שאנחנו יכולים לעשות. המוסיקה הקלסית, המוסיקה של אבותינו, התגלגלה אלינו בצורה מסוימת. יש לנו חוש אליה. מוסיקה אמריקנית, מוסיקה שחורה - אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה…".

"אין לנו מוסיקת נשמה", התערב הקלידן לורנץ.

"ואנחנו יודעים איך לנגן על הקצב", הוסיף קרוספה־ברנשטיין. "אנחנו יודעים איך לשמור אותו ישר, איך לשמור אותו אחיד".

"זוויתי וישר", הסכים לורנץ בסיפוק.

"אנחנו אוהבים את זה כבד, בומבסטי, רומנטי. כמו הכיוון של ואגנר", אמר קרוספה־ברנשטיין. "אין עוד גרמנים שעושים את זה כמונו. אנחנו היחידים שעושים את זה כמו שגרמנים צריכים לעשות את זה. האחרים מנסים לחקות את האנגלים והאמריקנים. אנחנו כמעט גרמנים מדיי בשביל גרמניה". נדמה היה שהמחשבה מכאיבה לו. "הגרמנים קצת מתביישים בלאומיות שלהם. היו להם יחסים קצת מסובכים איתה מאז מלחמת העולם השנייה. אנחנו מנסים לגבש יחסים טבעיים עם הזהות שלנו".

לנדרס הסכים. "הגיע הזמן להפסיק להתבייש במה שיוצא מגרמניה ולגבש דרך נורמלית להתמודד עם הגרמניוּת שלנו".

המשכתי והקראתי:

בחשאי אקום מן המתים
ואתה תתחנן לרחמים
ואז אכרע בתוך פניך
ואתקע את אצבעי באפר

קרוספה־ברנשטיין הסביר לי שאנשים אינם מבינים כי מזגה של הלהקה בעצם נוח למדיי. "אם אנשים לא מבינים את המילים, הפרשנויות שלהם יכולות להיות יותר מזעזעות ממה שצריך. הדמיון עובד שעות נוספות. הוא הופך דברים ליותר אינטנסיביים, יותר גרועים ממה שהם באמת".

שוב קראתי בקול רם:

אתה לא יכול, לא רוצה ולעולם לא תסלח
ואתה הופך את חייו לגיהינום
אתה נסחף בתוך הטירוף של
זעם אינסופי, הרס ונקם
נולדת לשנוא
כעסי לא רוצה למות
כעסי לעולם לא ימות
אתה נוגח את שנאתך כמו אבן
לתוכו אבן־נֶגַח -
עקבת אחריו, צדת אותו וקיללת אותו
והוא נמלט, בזחילה