להקת רמשטיין נוסדה בשנת 1993 והיא מורכבת משישה מוסיקאים בני מעמד הפועלים, שכולם נולדו והתחנכו מאחורי חומת ברלין: הזמר טיל לינדמן, הקלידן פְלאקֶה לורנץ, המתופף כריסטוף שניידר, הבסיסט אוליבר רידל, והגיטריסטים פאול לַנדֶרס וריכרד קרוּספֶּה־ברנשטיין. המוסיקה שלהם מתוחכמת מאוד ומתוזמרת להפליא. השירים רבי־העוצמה מושמעים בפוּל ווֹליוּם ודוחפים את הסאבּ־ווּפֶרים עד לקצה. חברי הלהקה משלבים טכניקות של מטאל, רוק תעשייתי, טֶכנוֹ ומוסיקה קלסית, ומשתמשים במגוון עצום של אפקטים קוליים - גיטרות שצלילן עוּות באולפן, יללות רפאים מסוּמפּלות, מקהלות ערביות, שריקות מלודיות, עיבודים לכלי מיתר, קריאות קצובות של אלפי בני־אדם, הלמות נעליים צבאיות צועדות בסך, וצלילי תזמורת סימפונית שלמה. התזמורת שבה נעזרו, אגב, היא אחת מן הטובות בגרמניה, והיא מנוהלת בידי מנצח מקצועי.

רמשטיין היא ללא ספק נצר אחרון למורשת הגאונות המוסיקלית הגרמנית. אוּמנות הקצב שלהם - המדויקת להפליא - היא גרמנית במובהק, וכמוה גם שליטתם האינטואיטיבית ביצירתו ובהרפייתו של מתח מוסיקלי. הבומבסטיות שלהם מזכירה את ואגנר וכמוה גם איכותה ההיפנוטית המבעיתה של המוסיקה. בהרכבים התזמורתיים המשמשים את רמשטיין ניכרת גם השפעתו של קארל אוֹרף, מלחין "כּרמינה בּוראנה". קטעי המיתר מתפוצצים לכדי מתקפה כותשת־גולגולת ומיד אחריהם בוקעים ונסוגים אקורדים נמוכים, מסונתזים, שיוצרים אפקט מבעית ומרטיט כאחד. בהשוואה לרמשטיין, להקות רוק כבד אמריקניות נראות מסורבלות, ילדותיות ואנֶמיות.

ברוח המסורת המוסיקלית הגרמנית רבת־השנים, קטעי השירה של רמשטיין, כמו אלה של שוברט, נטמעים כליל בתוך המרקם המוסיקלי. השפה הגרמנית - על צליליה השורקים, עיצוריה החוככים הקשים, סדר הפונֶמות הייחודי וכללי ההטעמה שלה - מתפקדת ככלי נגינה עצמאי כמעט. היא מתמסרת כליל לשירה הקצבית רבת־העוצמה ממש כשם שהיא מתמסרת, כידוע, לרטוריקה קצבית רבת־עוצמה.

בסרטוני הווידיאו של הלהקה חוזרות ונשזרות תֶמות מן המיתולוגיה הנורדית ומן הפולקלור הגרמני. בקליפּ לשיר סוֹנֶה ("שמש") למשל, נראית שלגיה סאדו־מזוכיסטית מסניפה קוקאין.⁶ השיר דלאי למה שואב את השראתו משׂר היער של גתה. רַייזֶה, רַייזֶה מבוסס על שיר מלחים גרמני שבו קורא רב־החובל לספּנים הישֵנים. התרגום המילולי של שם השיר הוא "מסע, מסע", ואולם יש בו גם הד לגרמנית של ימי הביניים, שבה פירושו של הפועַל "רייזֶן" הוא "להתעורר", פירוש המזכיר מיד את הקריאה "דויטשלנד ארוואכט!" - "גרמניה, עוּרי!" - אחת הסיסמאות הידועות של פלוגות הסער הנאציות. במו עיניי חזיתי בלהקה מבצעת את השיר בהופעה בברלין. אין לי כל ספק שהקהל מתייחס אל הפזמון כאל קריאה לפעולה.

השיר רייזה, רייזה נפתח בצלילי המיית גלים וצווחות שחפים, בהלמוּת מבשרת רע של מלחמה קרבה ובקריאות קצובות של מלחים על סיפון אנייה. בנקודה זו מותקף המאזין בקול תופים מהמם, באסים אלימים ומקהלה שלמה, המוגברים כולם לעצמות לא־נתפסות. תיאור מילולי גרידא אין בו כדי להעביר ולו שמץ מן החוויה. זהו שיר משלהב ואפקטיבי מאין כמוהו, שממלא את המאזין בתחושת תוקפנות מסעירה. בעלי מערכת סאונד חזקה דייה מוזמנים להאזין לשיר ולהיווכח בעצמם בכוחו המהפנט.

הסוחף מכל חברי הלהקה הוא הסולן טיל לינדמן, יליד העיר שְוֵרין, והוא  שכותב גם את השירים. גופו בנוי לתלפיות, זכר לעברו בתור שחיין עטור מדליות. ללינדמן קול באס נמוך ומרושע שאין דומה לו במוסיקת הפופ של ימינו. קולו בלתי מהוקצע אבל מחשמל, והוא ידוע ברי"שים המתגלגלים שלו, שיש מי שמזהה בהם משהו מן הסגנון של היטלר.⁷

האזנה לשיריה של רמשטיין היא חוויה טורדת מנוחה, שלא לומר מטלטלת; וצפייה בהופעה חיה, על אחת כמה וכמה. בתחילת ההופעה לינדמן מצית את עצמו - פשוטו כמשמעו - ואז מתיז להבות לאוויר בעזרת זיקוקים המחוברים לידיו. בתוך שניות הופכת הבמה כולה למערבולת אש. בהופעותיה הראשונות, כדי להבטיח מעל לכל ספק את תשומת לבו המלאה של הקהל, שפכו חברי הלהקה נפט על רחבת הריקודים והציתו גם אותה. המעשה בהחלט הקפיץ את הנוכחים, אבל תאונה מצערת שאירעה באחת ההופעות הביאה את המחווה הזאת אל קִצהּ. כעת מנוהלים פעלולי הפירוטכניקה של הלהקה בידי אנשי מקצוע.

כשלינדמן שר את בֶּשְטְרַאפֶה מיךְ ("הענישי אותי") הוא מצליף בעצמו בשוט. את השיר דוּ האסט ("את שונאת") הוא מתבל ביריות לקצבו של פטיש אוויר.⁸ כשהוא שר את השורה "איך ויל פיקֶן" ("אני רוצה לז--ן") בשיר דאס אלטֶה לַייד ("הצער הישן") הוא חוגר לחלציו כלי שחור מפלצתי. מיד אחר כך הוא מבצע את השיר בּוּק דיך ("תתכופף") שבו הוא מדמה מעשה סדום בקלידן שלו, פלאקה לורנץ. בשלב זה מנפץ לורנץ נורת ניאון כנגד חזהו של לינדמן. וכל אותה שעה מוסיפה להלום באוזניים המתקפה המכנית, הבלתי נלאית, שנשמעת כמו דיוויזיה מוסיקלית משוריינת. בשנת 1998 הוזמנה רמשטיין לארצות־הברית כדי לפתוח מסע הופעות שנועד לקדם ערכי משפחה. נציגי הרשויות בווּסטר, מסצ'וסטס, שנכחו במופע, השליכו את לינדמן ולורנץ לכלא באשמת ביצוע מעשים מגונים בפומבי.⁹

המוסיקה של רמשטיין היא מוסיקה לוחמנית. ללא המוסיקה אפשר היה לטעות ולפרש את המילים כביטוי של מועקת נעורים ותו לא. אבל המבצעים על הבמה הם גברים בוגרים: כולם בשלהי שנות השלושים או בראשית שנות הארבעים לחייהם. ללא המוסיקה, כוחן של המילים מתעמעם לאין שיעור. נסו לקרוא אותן שוב, והפעם העלו בדמיונכם מטוסי הפצצה משמידים באבחת בזק את חיל האוויר הפולני או שמונה דיביזיות ממונעות ושש דיביזיות משוריינות פולחות את פולין. דמיינו את הוורמאכט צועד לעבר ורשה בשעה שטנקים גרמניים מוחצים את בְּרֶסט־ליטוֹבְסְק ופלוגות סער נועלות את נתיבי הבריחה על נהר הוויסלה. אז תקבלו את התחושה הנכונה.

הביצוע של רמשטיין לשיר אִיך ויל ("אני רוצה") מעורר במיוחד. כשחדלה סוף־סוף ההלמוּת המטורפת ושכך מצעדם הבלתי נלאה של התופים והתזמורת, נותרת רק מלודיה היפנוטית של גיטרה אקוסטית ושריקה מסולסלת, מאיימת, של סינתיסייזר. ואז לוחש לינדמן:

אנחנו רוצים שתבטחו בנו
אנחנו רוצים שתאמינו לכל מה שאנחנו אומרים.

בנקודה זו מסתיימת ההפוגה ההיפנוטית, והארטילריה המוסיקלית מחדשת את התקפותיה הרועמות. קולו של לינדמן מתגעש עד כדי הטלת מרות גמורה, והוא חולש על הגיטרות הצורחות ועל הבאס ההולם. הוא שואג אל הקהל: "אתם שומעים אותי?" והקהל העצום שואג חזרה, בהרמוניה אחוזת טירוף אבל מושלמת:

אנחנו שומעים אותך!

אתם רואים אותי?

אנחנו רואים אותך!

אתם מרגישים אותי?

אנחנו מרגישים אותך!

לינדמן טוען שהוא מופתע, נפגע אפילו, מכך שחלק מן הקהל מגיב לתעלולים האלה במועל יד נאצי. "מנהל ההופעות שלנו", הוא אומר, "נדרש לעלות לבמה ברגע שהפשיסטים מתחילים להשתמש בברכה ההיטלראית".¹⁰ הקלידן לורנץ שותף לתמיהתו של לינדמן לנוכח הטענות החוזרות ונשנות כאילו יש בהופעות של רמשטיין שמץ מן הפוֹלְק הגרמני, הרייך והפיהרר. "זה ממש מטופש", הוא מתלונן.¹¹ למעשה, חברי הלהקה טוענים שהרמיזות הקבועות בדבר כוונה פוליטית כלשהי במוסיקה או בהופעות שלהם מרתיחות אותם ממש. אשת יחסי הציבור שלהם הבהירה זאת באופן חד־משמעי: "אין שום תכנים פוליטיים במוסיקה שלהם. שיריהם עוסקים באהבה".¹²

תגובה זו אמורה הייתה, לדעת הלהקה, לסתום את הגולל על הנושא. ואף על פי כן הוסיפו כמה מבקרים להתעקש ולראות משהו מאיים בשירים עתירי הזעם והאלימות שמבצעים חברי הלהקה אל מול רבבות גרמנים שתויים המניפים את אגרופיהם. "יש לכך הסבר פשוט", משיב לינדמן למבקרים: "צרוּת אופקים".¹³ הגיטריסט פאול לנדרס שותף גם הוא להתמרמרות הזאת. "זה אבסורד", הוא טוען.¹⁴ "אבל", הוא מוסיף בייאוש, "אם יש עיתונאים שרוצים לסמן אותנו כנאצים, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בעניין".¹⁵

ואולם, לאמיתו של דבר, הם בהחלט יכולים לעשות משהו בעניין, אילו אכן רצו בכך. הם היו יכולים, למשל, לא להשתמש בצילומים של לני ריפנשטאהל בקליפּים שלהם. אפשר שזה נראה קצת כמו צרוּת אופקים, אבל כשקליפים של להקה גרמנית כוללים סצנות מסרטהּ הידוע של ריפנשטאהל אולימפיה - סרט תיעודי שהזמינו הנאצים בשנת 1936 בתור "שיר הלל לאידיאלים של הנאציונל־סוציאליזם" - עיתונאים עלולים באמת לסמן את רמשטיין כלהקה נאצית. "אנחנו לא נאצים", שבו ומחו חברי הלהקה בהודעה רשמית, והוסיפו שבחרו בסרט רק משום שמדובר ב"יצירת אמנות מלאת חזון".¹⁶

על רקע התעקשותם שהאשמות מעין אלה מצערות אותם, קשה להבין מקצת מן הבחירות האסתטיות של רמשטיין. עטיפת אלבומם הראשון, הרצלייד, נראתה לרבים כמו כרזת תעמולה נאצית - ששת חברי הלהקה צולמו שם חשופי חזה, שריריים, פניהם פלדה יצוקה, מישירים מבט למצלמה כמו בנים נבחרים של הגזע העליון. אין פלא אפוא שהלהקה נאלצה להחליף את העטיפה במהדורות הבאות.¹⁷ לאלבומם זֵהְנְזוּכְט גייסו חברי הלהקה את האמן האוסטרי גוטפריד הלְנְוויין, שצילם אותם במגוון חבישות פנים, כששפתותיהם ועיניהם נפערות בעזרת מיני מכשירים רפואיים מעוררי פלצות. גם כאן אפשר למצוא הד למוטיבים מיצירתו של טרקל, כמו "רצועות המתכת הקרות" המוזכרות בשיריו. אבל אין שום סיבה שדימויים כאלה יעוררו זיכרונות היסטוריים מגונים, מוחים חברי הלהקה. "זאת סתם אפליה הפוכה בגלל שאנחנו גרמנים", אומר לורנץ. "אם היינו ספרדים או הולנדים, לא הייתה שום בעיה עם זה".¹⁸

ואף על פי כן, קשה לדמיין ספרדי או הולנדי שיחבר שיר כמו לינקס־צוּ־דְרַיי־פִיר ("שמאל־שתיים־שלוש־ארבע") ושיבצע אותו, בדיוק כפי שכותרתו מרמזת, לקצב הלמות נעלי חיילים צועדים בסך. השיר מתחיל בהמהום שקט שאחריו בוקע קולה של מקהלה שוצפת, אפוקליפטית אפילו. ובתיאום מושלם, המון אדם זועק "היי!" - הדומה מאוד לצליל "הייל" - אחרי כל פזמון. ואז, בנהמת באס נלחשת, קורא לינדמן לקהל: "חשבו עם הלב!" בדיוק אותן המילים אשר שימשו את גֵיסות התעמולה של המפלגה הנאצית בפנייתם אל הקהל.¹⁹

לורנץ הכריז כי אין לו מושג על מה ולמה זכתה רמשטיין למוניטין הניאו־נאציים שלה. "זה שאנחנו מנגנים מוסיקה גרמנית קשוחה וצבאית לא עושה אותנו נאצים. אנחנו ממש לא נאצים, והשיר לינקס היה אמור לעזור להפסיק את הקשקושים המטופשים הללו".²⁰