ורמשטיין? "כן, קורה פה משהו", השיב גדמין. "במהלך המלחמה בעיראק כתבתי די הרבה והופעתי המון בטלוויזיה. תמכתי במלחמה, וציפיתי להרבה ביקורת. קיבלתי כמויות עצומות של מכתבי שטנה אלימים. את יודעת, אִיומים. דברי דואר שהיינו צריכים להעביר למשטרה. 'אני אמצא אותך יום אחד ואז--ן לך את הצורה ואשפוך לך נפּלאם על הפרצוף', דברים כאלה. חלק גדול מזה היה אנטישמי. ואני בכלל לא יהודי, אני קתולי. ובכל זאת, חלק גדול כלל התבטאויות מהסוג הזה. ודרך אגב, הרבה הגיע בדואר אלקטרוני, מה שאומר שלא מדובר בנאצים בני שבעים. הרבה השתמשו בכינוי 'כושי', 'זונה של יהודים' וכדומה. אלה לא היו עשרה או עשרים מכתבים. כמה מאות. מובן שבכל חברה יש גזענים, ובכל חברה יש קנאים. זאת מדינה של שמונים ושניים מיליון בני אדם. אבל זה באמת היה מסוג הדברים שאתה מרגיש שאתה מוכרח להעביר למשטרה. יום אחד מצאנו ליד דלת המכון צבע אדום, שאני מניח שהיה אמור לייצג דם. ושוב, זה יכול לקרות גם במקומות אחרים - אנשים מאבדים שליטה, יש קיצונים.

"אבל הדבר העיקרי שהייתי רוצה להצביע עליו הוא התחושה שגרמניה מחפשת את עצמה. יש ריאקציה נגד טאבּוּאים, נגד כל דבר שהם מרגישים שנכפה עליהם מבחוץ, ויש מין תגובה אוטומטית כזאת ללכת בכיוון ההפוך".

האם לא הגיוני לצפות, שאלתי, שפציפיזם אותנטי, או לפחות עמדה אותנטית נגד פשיזם ורצח עם, יכתיבו התנגדות נחרצת יותר למשטרו של סדאם חוסיין מאשר לזה של אמריקה?

"לא".

למה המעגל הלוגי הזה לא מתחבר אצלם?

"בעיקר כי העניין לא היה קשור לסדאם חוסיין - זה היה קשור לאמריקה. הם אמרו, 'יש פה מעצמה גדולה, הגמונית, שמפעילה את כל כובד משקלה בלי לשאול אותנו. זה לא הסדר העולמי שאנחנו מנסים ליצור'. אני חושב שהם פחדו שאמריקה תיכשל בעיראק, אבל הם גם פחדו שהיא תצליח. ברצינות. את הרי יודעת שלאמריקנים היו בעיות בעיראק. אבל אם לא היו להם בעיות, גם זה היה עולה להם בהרבה מרירות גרמנית. כי הם היו מסלקים את סדאם מהשלטון, והעיראקים היו אוהבים את אמריקה - וגם זה לא מה שהגרמנים רצו. הרבה מזה קשור בכוח, ובפתולוגיה, ובשאיפת נקם.

"ודרך אגב, אותו דבר קיים גם לגבי ישראל. בדיוק ראיתי סקר חדש - יותר מחמישים אחוזים מן הגרמנים חושבים שמה שישראל עושה לפלסטינים גרוע יותר ממה שהגרמנים עשו ליהודים בתקופת השלטון הנאצי".

גם אני ראיתי את הסקר הזה.²² התבוננתי סביבי בבית הקפה ותהיתי אם אמנם יותר ממחצית האנשים המנומסים והחביבים־למראה האלה, שלוגמים את הגוֹגְל־מוֹגְל־לאטה החורפּי שלהם וקוראים עיתון, באמת מאמינים בזה.

"תראי", המשיך גדמין, "הגרמנים סוחבים איתם תחושה של קיפוח מתמיד. הם מרגישים, כמו שאמר לי החבר העיתונאי הזה, שהאמריקנים עשו להם את העוול האולטימטיבי. הם גם שחררו אותם, גם הגֵנוּ עליהם במשך ארבעים שנה - וכשנוצר האיחוד ואירופה התייצבה נגדם, הם גם עמדו לצדם, ו… פשוט נמאס להם מזה! ובאשר לישראל, אפשר לומר שהם פשוט לא מוכנים לסלוח ליהודים על שהכניסו אותם ככה לפינה השחורה הזאת של ההיסטוריה. אז את יכולה להגיד שהם אלה שאשמים בשואה, אבל איכשהו, באיזושהי דרך מוזרה, נקודת המבט מתהפכת ומתעוותת ומסתכלים על זה כאילו שאם לגרמנים יצא שם רע, זה בגלל היהודים הבני־…". הוא לא היה צריך לסיים את המשפט.

אם בשם התמיכה בשלום הם מאיימים לשפוך נפּלאם על אמריקנים, אולי לא כדאי לי לסמוך יותר מדיי על הפציפיזם הגרמני, חשבתי. וכמובן, רמשטיין לא איימו מעולם שישפכו נפּלאם על הפרצוף של מישהו. הם הרי לא שופכים באמת נפּלאם בהופעות שלהם, אלא חומר פעלולים דליק בשם ליקוֹפּוֹדיוּם. הוא רק נראה כמו נפּלאם.

בדצמבר האחרון פגשתי את חברי רמשטיין בפעם השנייה, שוב בברלין. הם חזרו להופיע באירופה, בפעם הראשונה לאחר הפסקה של שנתיים וחצי, וגם הפעם מילאו את האצטדיונים עד אפס מקום. שעות לפני שעלו להופיע בוֶולוֹדרוֹם כבר התגודדו בכניסה אלפי מעריצים, שייצגו חתך רחב למדיי של האוכלוסייה. מקצתם הגיעו בג'ינס ובמעילים; אחרים באו בבגדי עור, ואחד אפילו הופיע כשרצועה של כלב לצווארו. היו בקהל ילדים, וגבר מזדקן, בודד, בז'קט טוויד עם מרפקים מטולאים. מעריצים רבים לבשו חולצות ועליהן הכתובת "כי אתה הִנְךָ בָּבוּאַת מזונךָ" - השורה משיר הקניבל. למרות ההמתנה הארוכה, התפרץ הקהל רק פעם אחת בהמנון גלוחי הראש המסורתי - "אוי! אוי! אוי!" - וגם זאת רק בחצי פה. לאחר מכן הם חזרו לשתות את הבירה שלהם, לאכול את הנקניקיות שלהם, ולשפשף את הידיים מפני הקור הצורב.

"אנחנו אוהבים את רמשטיין בגלל שהם עושים את זה כל כך קשוח, כל כך אפל, כל כך מרושע, וזה מה שעושה את זה כל כך מעניין בשבילנו", אמרה לי אישה בשלהי שנות השלושים לחייה, שפניה קשות וחרושות קמטים. "רמשטיין רוצים להיות פרובוקטיביים, הם רוצים שגרמניה תפקח את עיניה. לכל שיר יש משמעות עמוקה יותר. הגרמנים לא רוצים לפקוח את העיניים - הם לא רוצים לדבר על הדברים האלה".

כעבור דקות אחדות נתקלתי בלינדמן במסדרון שמאחורי הקלעים. הוא הזעיף פנים. "אני לא מדבר. נַיין", אמר והתרחק בצעדים כבדים. הוא נראה נפוח וחולני. היו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ואיפור הבמה הכהה שלו היה מרוח. הגיטריסט לנדרס, שישב במשרד קטן מאחורי הקלעים, היה חביב יותר. שאלתי אותו על מקומה של רמשטיין בתרבות הגרמנית. "לגרמנים", אמר, "יש בהחלט בעיה. פעם זה היה דוֹיטְשְלאנד אוּבֶּר אַלֶס - גרמניה מעל לכל. עכשיו גרמניה היא מתחת לכל. בתחתית של התחתית. הבעיה שלנו היא שאנחנו בעצם חושבים שגרמניה בכלל לא כזאת רעה. אבל כמעט אף אחד אחר לא חושב ככה. כולם מאוד מתביישים להיות גרמנים, עד כדי כך שאין שום זהות גרמנית. המטרה שלנו היא לעזור לגרמניה להיות פטריוטית - לא בצורה מוגזמת כמו האמריקנים, אבל גם לא להתבייש בכך. לכל מדינה יש את הנקודות החזקות והחלשות שלה. יש מדינות עם יותר אופי ויש מדינות עם פחות אופי. לדעתי יש סוג מסוים של אופי שיש לגרמנים ואין לשום עם אחר. קשה לתאר את זה, אבל יהיה חבל אם זה ייעלם". כששאלתי למה הוא מתכוון בדיוק, הוא השיב לי שהגרמנים עושים מכוניות טובות. "גם אני גרמני, וכמו כל הגרמנים, המצפון שלנו לא נקי לגמרי. אחרים לא עושים מה שאנחנו עושים, לא משתמשים בדימויים שאנחנו משתמשים בהם, כי הם פחדנים מדיי. להקות רוק חייבות לעשות פרובוקציות - זה התפקיד שלהן, זאת החובה שלהן. אנחנו אוהבים לעשות את זה, אנחנו אוהבים לעשות פרובוקציות. זה כיף. המון כיף. אנחנו אוהבים את תשומת הלב. אנחנו אוהבים להרגיז אנשים, לזעזע אנשים - אנחנו חושבים שזה דבר טוב. אבל זה גם פשוט כיף לעשות את זה, זה הדבר הכי חשוב. ככה דברים התגלגלו. פשוט ככה זה יצא.

"בהתחלה חשבנו שמחובתנו לעורר את גרמניה עם הפרובוקציות שלנו, לדחוף את גרמניה בכיוון מסוים. זה היה בהתחלה. אבל אז הבנו שזה לא עובד ככה. זה לוקח זמן. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להציג מודל מסוים. אנחנו יכולים להראות את הכיוון. לפרוץ דרך. אבל זה ייקח הרבה זמן - יעברו לפחות שישים שנה עד שדברים יזוזו בכיוון הזה. אתה לא יכול לשנות את ההיסטוריה, זה פשוט לא עובד ככה - רואים את זה בעיראק: כשאתה נכנס, אתה מסתבך בצרות. זה פשוט לוקח זמן. ההיסטוריה לוקחת זמן. מאה שנה".

בנקודה זו התערב העוזר שלו וזירז אותי ללכת להיפגש עם קרוספה־ברנשטיין, שהמתין בחדר אחורי אחר. עם האיפור שלו והצווארון הגבוה, העטלפי, הוא נראה קצת כמו שחקן מן הסֶט של דרקולה. קרוספה־ברנשטיין מתגורר היום בניו יורק. הוא היה חם וידידותי להפליא - מקסים ממש. האנגלית שלו השתפרה פלאים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, וכבר לא נזקקנו למתורגמן.