מרבית הישראלים שצפו בסרט התמקדו יתר על המידה בדמותו רבת־הפנים של הפיהרר מכדי לעמוד על הטיוח, ואילו האחרים, הכמהים להיות חלק מאירופה החדשה, קיבלו אותו בברכה. אלא שהסרט לא נועד לישראלים. קהל היעד שלו הוא גרמנים בשנות העשרים לחייהם, ואלה אכן הפכו אותו לסרט הפופולרי ביותר בתולדות ארצם. והדבר מובן בהחלט, שכן הם יוצאים מבית הקולנוע ובלבם ביטחון גמור שהורי הוריהם היו אנשים אמיצי לב, תמימים - קרבנות, בסך הכל. והם גם מקבלים את התחושה כי גרמניה יכולה כעת לשוב ולתפוס את מקומה הראוי בין האומות, בלב שלם ובמצפון נקי. כך הם יכולים להתבונן בנחת בדור הבא של הילדים הגרמנים, המשחקים תופסת בין קוביות האבן השחורות של האנדרטה החדשה לזכר השואה בברלין.

בניגוד לסרטים מסוימים הנפתחים בכיתוב או בצילום תיעודי, הנפילה בוחר דווקא לסיים בהם. על המסך מופיעים נתונים סטטיסטיים העושים שימוש בפעלים סבילים, מרוככים וקלים לעיכול: "חמישים מיליון איש נהרגו במלחמת העולם השנייה, ושישה מיליון יהודים מתו במחנות ריכוז גרמניים". ואז מופיעה טרודל יונגה האמיתית, קשישה בת שמונים שיופייה עדיין ניכר בה, ומצהירה כי מעולם, ולו פעם אחת, לא חשדה במעשים שביצע הבוס שלה לשעבר, אדולף היטלר. כדאי להשוות את הסוף הזה לסופו של סרט אחר, משפטי נירנברג, שיצא לאקרנים בשנת 1961. שם, לאחר שהרשיע בפשעי מלחמה ארבעה שופטים גרמנים שנמצאו אשמים מעצם היותם חלק מן המערכת הנאצית, מצהיר השופט האמריקני דן וייווד (שאת דמותו גילם השחקן ספנסר טרייסי) כי "אילו היו הנאשמים רק סוטים בזויים, אילו כל מנהיגי הרייך השלישי היו רק מופרעים בנפשם או מפלצות סדיסטיות, כי אז לא הייתה לאירועים הללו [לשואה] משמעות מוסרית עמוקה יותר מאשר לרעידת אדמה".

אין ספק, המסר המובלע בנפילה, המציג את הנאציזם כפרי טירופם של מתי מעט, משרת היטב את צרכיה של אירופה "החדשה", הבתר־לאומנית והבתר־פסיכוטית. כפי שניתן ללמוד מן הסרט ומתוצרים תרבותיים דומים לו (דוגמת הפסנתרן של פולנסקי), אירופה המערבית עוברת כיום מעין "גירוש שדים" פנימי, המאפשר לה להתנתק בהדרגה מעברה המוכתם ולהיוולד מחדש כישות פוליטית נאורה, מלאכית וחפה מכל אשמה. היהודים ככלל והישראלים בפרט, שארית הפליטה וצאצאי הניצולים, צריכים להיות מוטרדים מן התהליך הזה, ולא רק משום שהוא פוטר את התליין־לשעבר מאחריות למעשיו. אירופה משוכנעת שעלה בידה להפיק את הלקח הנכון מן ההיסטוריה של היבשת ולהשתחרר כליל מן האובססיות האלימות שלה, אולם התבצרותה בעמדה ההפוכה, המגַנה כל שימוש בכוח, גורמת אף היא נזק בל־ישוער. אדמונד ברק קבע פעם, במימרה מפורסמת, ש"כל הדרוש לשגשוגו של הרוע הוא שאנשים טובים יֵשבו באפס מעשה". אירופים רבים עוד לא הפנימו את העובדה שהם שוב מאפשרים לרוע הטרור לשגשג - לא כתליינים הפעם, אלא כאנשים "טובים" היושבים באפס מעשה.

מיכאל אורן,
בשם העורכים