ניקח לדוגמה את דמותה של טרודל. כל כולה תום עילאי: עלמה צנועה ומאופקת, שאינה מסוגלת לדבר סרה או לנבל את פיה. בהיותה חפה מאידיאולוגיה, היא נותרת המומה ופעורת פה לנוכח כל הערה אנטישמית שמשמיע היטלר - כאילו אינה מאמינה שהפיהרר מסוגל בכלל לומר דברים כאלה. בדיעבד היא טוענת כי "המשפחה והחברים שלי אמרו לי לא להתרועע עם הנאצים". ואף על פי שאת דמותה של טרודל מגלמת השחקנית שובת הלב אלכסנדרה מריה לארה, הדמות אינה מושכת ולו מבט תאוותני אחד, שלא לומר איזו צביטה רחמנא ליצלן, מצד קציני הבונקר המוקסמים. לאמיתו של דבר, הגבר היחיד שמתלהט בשל מיניותה הוא חייל רוסי שיכור המופיע לקראת סוף הסרט. למרבה המזל, היא מצננת את התלהבותו במבט מצמית.

אלא שבניגוד לבבואתה הקולנועית הזכה, טרודל יונגה האמיתית לא הייתה מנותקת כל כך מן הנאציזם. ההפך הוא הנכון: כבר בגיל עשר הצטרפה ל"ליגת הנערות הגרמניות" הנאצית, וכעבור זמן נבחרה ל"אגודת האמונה והיופי" האליטיסטית, שחברותיה שודכו לעתים קרובות לנאמני המפלגה. ואמנם, בסופו של דבר נישאה טרודל להנס יונגה, קצין בוואפן אס־אס.

באורח דומה מטהר הסרט את שמם של נאצים נוספים. הרופא הצבאי ארנסט גינטר שנק היה קצין אס־אס שנאשם בביצוע ניסויים באסירים במחנה מאוטהאוזן. הגנרלים קייטל ויודל הוצאו להורג בגין פשעי מלחמה - עובדה שלא אוזכרה אלא פעם אחת במהלך הסרט, מעט לפני הופעת הכתוביות בסופו - ומונקה הואשם בטבח שבויים של בעלות הברית. אלברט שפר, המוצג בסרט כמי שהתעלם באומץ־לב מפקודותיו של היטלר להשמיד את מערך התשתיות של גרמניה, הקים את בנייניו באמצעות עובדי כפייה. והוורמאכט, שמעלליו ההרואיים על המסך מעוררים בצופה התפעלות כמעט בעל כורחו, היה שותף לאין־ספור מעשי זוועה.

מה בעצם קורה כאן? ברי שהנפילה מבחין בין גרמנים רעים (כנופיית נאצים קטנה) לגרמנים טובים (כל השאר): לעומת ההוללות המתרחשת בבונקר, מוצג סבלם של הברלינאים הפשוטים; מול תשוקתו של היטלר להרוס כליל את העם הגרמני על שלא הצליח לנצח במלחמה, מתאר הסרט את נחישותו של הצבא להילחם גם כשמצבו חסר תקווה; כנגד חוליות הלינץ' מטילות האימה אשר תולות את אביו של פטר, ניצבים הילדים בהירי השיער, המסייעים לאחרים לברוח; ואת הרושם הרע שמעורר דיוקנו השטני של גבלס מאזנת דמותה המלאכית של טרודל הנאווה, הנשארת טהורה גם כשהיא נמלטת מן העיר ולראשה קסדת אס־אס.

הנפילה מבקש להראות לצופים שגם העם הגרמני היה קרבן של הנאציזם. לכל היותר אפשר להאשימו בלאומנות מוגזמת, בנאמנות לצד הלא־נכון או בתמימות בעלמא - בכל דבר מלבד רשעות. אפילו הנאצים עצמם אינם רעים באמת. הם סובלים מהפרעות נפשיות, כמו מגדה, רעייתו הסוציופתית של גבלס, המוכנה להרעיל את ילדיה שלה ובלבד שלא יחיו בעולם ללא נציונל־סוציאליזם. ומכל הנאצים, איש אינו מטורף יותר - לא שטני, אלא בלתי שפוי - מאדולף היטלר.

דיוקנו האנושי הרגוע של היטלר מחזיק מעמד במשך חמש דקות בערך, בסצנת הפתיחה של הסרט. מנקודה זו ואילך הוא הופך לשבר כלי שבוקעים ממנו נאומי תוכחה, התקפי זעם ופרצי דברים חסרי עקביות. היות שאין הוא אדם רע מיסודו אלא סתם חולה רוח, גם ההערצה אליו נובעת מחוסר איזון נפשי - מן הטירוף הסופני של הנאצים הקנאים, או מן השיגעון הזמני שבו לקו רוב הגרמנים. וכך, בצמצמו את הרייך השלישי ללא יותר משיטיון מוגבל וקיקיוני, פוטר הנפילה את העם הגרמני מכל אשמה מוסרית למלחמת העולם השנייה ולהשמדתה של יהדות אירופה. יתרה מזו, הסרט מצייר את הגרמנים כעם הרואי, קדוש מעונה כמעט. בסצנת הסיום של הסרט נראים טרודל ופטר קרנץ היתום רוכבים יחדיו על אופניים אל מול החמה המנצנצת מעל לראשיהם - הבתולה הענוגה והילד זהוב השיער, מולידיה של גרמניה החדשה והזכה כבדולח.