הדפסה
גרסת PDFג
הרצון לכונן זהות יהודית קולקטיבית איתנה – ורחבה יותר מזו שקבע בעבר ארגון הקונסיסטואר – הביא לאחר המלחמה לייסודה של "המועצה המייצגת של יהדות צרפת" (כעבור זמן שונה שמה ל"מועצה המייצגת של המוסדות הצרפתיים היהודיים", או בקיצור ה"קרי"ף"), שראשיה הגיעו מקרב המנהיגות היהודית של הרזיסטאנס. בניגוד לקונסיסטואר, שהוקם בידי ממשל נפוליאון וכפה את רצונו על האזרחים היהודים, היה הקרי"ף גוף מייצג, שנשא ונתן במישרין עם המשטר החדש. (עם זאת, יש לציין שעד 1982 היה נשיא הקרי"ף גם נשיא הקונסיסטואר, ובכך נשמר הקשר עם מבנה המדינה הנפוליאוני הישן). לאחר המלחמה הוקמו לראשונה גם מרכזי קהילה יהודיים, שהיו תשתית להתפתחותה של זהות תרבותית יהודית, בשונה מן השיוך הדתי המוכר. בהתפתחויות אלו קשורה גם צמיחתו של זרם חדש של הגות יהודית. זרם זה, שכונה "אסכולת פריז", הפגיש בין אינטלקטואלים דוגמת אנדרה נֶהֶר, ליאון אשכנזי, עמנואל לוינס ואליאן אמדו-לוי-וַלֶנְסי, ופעל לעיצוב זהות יהודית אשר תשלב בתוכה את האוניברסלי ואת הפרטי, את החילוני ואת הדתי גם יחד. גישה פילוסופית חדשה זו הכירה בגלוי בקיומה של "קהילה יהודית" בצרפת, העלתה על נס את ייעודם ההיסטורי של היהודים ושל מדינת ישראל, ובה בעת ביקשה ליצור דיאלוג בין הזהות היהודית הייחודית הזאת ובין ההגות המערבית.6 דגם חדשני זה של יהודיות, ששילב ראייה אינדיבידואלית איתנה בנאמנות ליסודות הריכוזיים העל-קהילתיים של המדינה, כמעט לא נתקל בהתנגדות כלשהי מצד החברה הצרפתית באותה תקופה; ולמעשה, לזמן מה נדמה היה שהפך למוסד של קבע.
מדוע היה הציבור בצרפת שלאחר המלחמה מוכן לקבל את הזהות היהודית החדשה הזאת? אפשר להעלות על הדעת כמה סיבות. ראשית, לאחר המלחמה הייתה צרפת במצב של חורבן, ואזרחיה היו עסוקים בשיקום חייהם מכדי להיות טרודים בשאלות הנוגעות לזהות יהודית. שנית, המלחמה בישרה את קִצה של "צרפת הישנה"; בעידודה של תכנית מרשל השתנו פניה של הארץ הזאת והתהוותה בה חברה צרכנית פורחת, המתאפיינת בתיעוש, אורבניזציה וקצב חיים מהיר. ושלישית, לאור ניסיונם המר של היהודים בשנותיו של משטר וישי, קיבל הציבור הצרפתי בהבנה רבה יותר את רצונם לשאוב ביטחון מתחושת הקהילתיות.
ככל שחלף הזמן הלך והתעצם תהליך גיבושה של זהות יהודית קהילתית חזקה. מגמה זו התעצמה במיוחד עם התגברות ההגירה היהודית מצפון אפריקה לצרפת בשנות החמישים והשישים. הקבוצה הגדולה ביותר של מהגרים יהודים (כמעט מאה וארבעים אלף) הגיעה מאלג'יריה, שם הוכרזו היהודים כאזרחים צרפתים שווי זכויות כבר בשנת 1870, זמן רב לפני שהמהגרים היהודים אשר הגיעו לצרפת ממזרח אירופה זכו למעמד זה. ברם, בשונה מאחיהם היהודים בצרפת, היהודים האלג'ירים הגיעו מחברה מרובת תרבויות וזהויות אתניות, ומשום כך כבר נוצרה בקרבם מסירות מתמשכת לרעיון הקולקטיביות היהודית, מסירות שלא הייתה בעייתית בעיניהם. יתר על כן, במשך שנים ארוכות פעלו יהודים אלו כגורם מגשר בין רשויות הממשל הצרפתי ובין האוכלוסייה המקומית, מה שחיזק הן את שילובם בחברה הצרפתית-אלג'ירית והן את זהותם היהודית הייחודית. נוסף על מהגרים יהודים אלו מאלג'יריה הגיעה לצרפת בשנות החמישים גם קבוצה גדולה של יהודים מתוניסיה, אשר רבים מהם החזיקו זה כבר באזרחות צרפתית, וכן יהודים ממרוקו, אשר למרות שיעורם הנמוך יחסית בקרב יהודי צרפת הגיעו במהרה לעמדות השפעה במוסדות הקהילה המקומיים.
אותו יסוד יהודי צפון אפריקני, בעל מסורת של הזדהות קהילתית רבת-עוצמה, הפיח רוח חיים בקהילה היהודית בצרפת. רוח זו באה לידי ביטוי במלחמת ששת הימים, למשל, בשעה שהיהודים הצרפתים יצאו לרחובות כאיש אחד כדי למחות במפגן נועז של חיוניות פוליטית נגד מדיניות הממשלה הצרפתית כלפי ישראל. מעשה זה, שהתרחש זמן קצר לאחר שצרפת זנחה את מדיניותה הפרו-ישראלית, הניע את דה-גול לתאר את היהודים כעם "בטוח בעצמו ודומיננטי", אמירה שביטאה שינוי ביחס אל היהודים הצרפתים. במאי 1968 יצאו סטודנטים רבים והמוני פועלים להפגין ברחובות פריז נגד מה שכינו "מדינת המשטרה" הצרפתית, ששוטריה הם בני-דמותם של אנשי האס-אס הנאצי. אף על פי ש"מרד הסטודנטים" ההוא לא הביא לשינוי של ממש בסדרי המשטר, לעצם חתירתו הקנאית תחת סמכותה של המדינה הריכוזית היו לה השלכות מרחיקות לכת על אופי החיים הציבוריים בצרפת.
כעבור זמן התברר שמרד הסטודנטים היה נקודת מפנה חשובה גם מבחינת הקהילה היהודית. רבים ממנהיגי ההתקוממות היו יהודים,7 ואין תֶמה שבמהלכה השתלטו סטודנטים יהודים על בניין הקונסיסטואר בפריז – סמל התרבות הפוליטית המסורתית של המדינה. בהתקפה סמלית זו יצאו למעשה הסטודנטים – יהודים בני הדור הצעיר - נגד אחדות יהדות צרפת, ובפעם הראשונה הטילו ספק בעצם הרעיון של "קהילה יהודית" צרפתית אחת ויחידה.
בעשרים השנים שלאחר מכן התחוללה תמורה דרמטית בפוליטיקה הצרפתית, שהחלה לגלות נטייה פרו-פלסטינית ואנטי-ציונית מובהקת. מצבה של יהדות צרפת ובעיותיה החריפו עוד יותר בעקבות עלייתם לארץ של חברי אסכולת פריז – מלבד החריג הבולט לוינס – לאחר מלחמת ששת הימים. לאמיתו של דבר סימנה עלייה זו את כישלון ניסיונם הפילוסופי למצוא מקום לזהות יהודית קולקטיבית בתוך מסגרת התייחסות אוניברסלית. אמנם עד שלהי שנות השבעים קם כבר בזירה הספרותית והפילוסופית דור חדש של כותבים יהודים, שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה, אולם הוגים אלו, ברובם, לא התעניינו בדרך כלל בהיבטים המוסריים והרוחניים של היהדות אלא התמקדו בסוגיות סימבוליות, בלשניות ואסתטיות. אפילו הזרם הלוינסיאני הדומיננטי הצטמצם לעיסוק במוסריות מופשטת, מנותקת מן המציאות וזרה לפוליטיקה; מן התביעה של אסכולת פריז לגיבושה של זהות יהודית מוצקה ועשירה לא נותר אלא אידיאליזם אנמי המצדד בהומניטריות כלל-אנושית – תביעה מוסרית אוניברסלית חסרת ייחוד יהודי.
ד
עליית השמאל לשלטון בשנות השמונים הפכה את תורת זכויות האדם לאידיאולוגיה הפוליטית הרשמית במדינה. באותה עת עשתה הקהילה היהודית של צרפת טעות מכרעת. היא נטשה את הנייטרליות הפוליטית שאפיינה אותה בעבר ושהייתה חיונית לאיחוד חלקיה השונים, כדי להשיג השפעה פוליטית ממשית. היהודים דורבנו להצביע בבחירות לנשיאות של שנת 1981 נגד הנשיא המכהן ולרי ז'יסקאר דסטאן ממפלגת הימין המרכזית, "האיחוד לדמוקרטיה צרפתית", ולטובת מועמד המפלגה הסוציאליסטית, פרנסואה מיטראן. "תחייה יהודית", התנועה שהניעה את ההצבעה נגד ז'יסקאר דסטאן, ושבעם הראשונה נתנה תוקף ממשי לקיומו של "קול יהודי", הוקמה בידי אנרי הידנברג, שהתמנה לנשיא הקרי"ף כמה שנים לאחר התקפת הטרור על בית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז באוקטובר 1980. בביצוע המתקפה נחשדו, שלא בצדק, גורמים בימין הקיצוני. כעבור חמש שנים, כאשר ביקש מיטראן להיבחר מחדש לנשיאות, נתבעה הקהילה היהודית לתמוך בו בשל התנגדותו למנהיג "החזית הלאומית", איש הימין הקיצוני ז'אן מארי לה פן. מסע התעמולה של מיטראן, ניפח מאוד את חשיבותו של לה פן וביקש לבנות בסיס כוח רחב בשם המאבק בפשיזם המחודש. אסטרטגיה מעין זו כבר הוכיחה את עצמה לפני מלחמת העולם השנייה, ומיטראן ניסה לנצלה שוב לתועלתו כדי להחיות את התמיכה במפלגתו בקרב "דמוקרטים" מכל הסוגים והמינים.
התגייסותה של יהדות צרפת לקרב נגד לה פן הייתה, לפחות בחלקה, טקטיקה שבאמצעותה הצליח מיטראן לשַוות נופך של אמינות לטוהר כוונותיו האנטי-פשיסטיות; מבחינת השמאל היו היהודים הקרבנות המושלמים של הגזענות – דימוי שרק התעצם בעקבות התקפת הטרור על בית הכנסת ברחוב קופרניק. המפלגה הסוציאליסטית של מיטראן, בשיתוף פעולה עם איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת, יצרה את התשתית להקמתה של תנועה אנטי-פשיסטית עממית, "אס-או-אס גזענות", אשר נאבקה במסע התעמולה של החזית הלאומית נגד מהגרים ערבים. את מטרת המאבק של התנועההמחישה באופן הנוקב ביותר סיסמתה "המהגרים שווים ליהודים", שביקשה להעביר את המסר כי המהגרים סובלים מאותן בעיות של גזענות ושנאה שמהן סבלו יהודי צרפת, קרבנות השואה. אולם סיסמה זו תשוב לרדוף את היהודים, כשימצאו את עצמם מואשמים במידה כזו או אחרת בבעיות הקשורות להגירה המסיבית של ערבים לצרפת.
העימות עם לה פן מיקד מחדש את תשומת הלב בזיכרון השואה. במשך שנים לא העזה צרפת להסב את מבטה לאחור, אל עבר התקופה החשוכה של שיתוף הפעולה של משטר וישי; ההיסטוריה הצרפתית העדיפה להתמקד בהישגים של תנועת המחתרת ושל שארל דה-גול, שהנהיג את הכוחות האנטי-נאציים לשחרור צרפת. מסע התעמולה של מיטראן נגד "האיום הפשיסטי" של לה פן העלה באוב בתודעה הקולקטיבית זיכרונות מבישים מתקופת המלחמה, ופרט על רגשי האשמה הסמויים שקיננו בלבם של רבים מבני-העם הצרפתי. גזענות נגד ערבים זוהתה עם נאציזם, והקריאה להתגייסות נגד האנטישמיות נכרכה בעידוד ההתגייסות נגד הגזענות האנטי-ערבית. אלא שעבור היהודים היו התוצאות שונות מהמתוכנן.
וכך, באמצע שנות השמונים עלו היהודים וצרפת על מסלול התנגשות. שוב הושמעו נגדם ההאשמות הישנות בדבר "קהילתיוּת" והתבדלות מן החברה. בגלל מראית עין של דמיון בין הקהילה היהודית לקהילה הערבית-מוסלמית, הואשמו היהודים, ועימם המהגרים הערבים בצרפת, בחתירה נגגד האידיאולוגיה המייסדת של הרפובליקה. מעניין שרבות מן ההאשמות הושמעו דווקא מפי מבקרים יהודים, שדיברו על "פונדמנטליזם יהודי". בשלב הזה כבר היה קשה יותר ליהודי צרפת להביע תמיכה גלויה בישראל: מלחמת לבנון הטילה רבב בתדמיתה של המדינה היהודית, וזה דבק עד מהרה גם בקהילה היהודית עצמה. אינטלקטואלים ישראלים אחדים שביקרו בצרפת החלו להאשים בפומבי את ממשלתו של מנחם בגין ב"פשיזם", מעשה שהיה בבחינת הכשלה עצמית רטורית ופגיעה אנושה ביכולתה של הקהילה היהודית להזדהות בפומבי עם ישראל. מחלוקות פנימיות קשות, שהוחמרו בהשפעת עימותים דומים בישראל, איימו לפורר את קהילת יהודי צרפת ולהנחית עליה מהלומה שממנה לא תוכל להתאושש.
ה
הזרעים שנטמנו בשנות השמונים הניבו פירות באושים בשנות התשעים. ההאשמות בקהילתיוּת והשוואת היהודים לציבורים אתניים אחרים שלא נטמעו רק גברו. תביעות כספיות של ניצולי שואה יהודים צרפתים שנמסרו לטיפולן של הרשויות ושל הקונגרס היהודי העולמי חיזקו את הזיקה שנוצרה בתודעתם של אנשים רבים בין זיכרון השואה לתאוות הממון היהודית, ובין קיומה של קהילה יהודית בינלאומית לחוסר נאמנות לרפובליקה. הלך רוח רווח, שנמהלו בו שרידי אידיאולוגיה שמאלנית משנות השבעים ועמדות אנטי-ציוניות ואנטי-קהילתיות, האשים את היהודים בניסיון לתבוע לעצמם מונופול על הסבל באמצעות קידוש השואה, אגב טשטוש מצוקתם של הפלסטינים. באמצע שנות התשעים צצה על המדפים ספרות רוויית עוינות גלויה כלפי היהודים.8
התַבערה האנטישמית שמשתוללת בצרפת בשנים האחרונות היא תוצאה של כמה גורמים: התלקחות האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, ההוקעה המוסרית של המדיניות הישראלית, האהדה לאלימות הפלסטינית, האמונה כי ישנו מאמץ אמריקני-ישראלי שיטתי לפגוע במעמדה של הרפובליקה הצרפתית, והתבססותו של מיעוט ערבי קולני הולך וגדל בתוכה. שנאת היהודים בקרב המהגרים המוסלמים רק הלכה וגברה, תוך שהיא מסתייעת במגמה סמויה של הכחשה ואדישות מכוונת מצדו של שאר הציבור הצרפתי. אפילו ההכרה הרשמית של הרשויות בקיומה של בעיית אנטישמיות בצרפת לא הצליחה לעורר אהדה כלפי היהודים, שהוסיפו להיות מטרה לביקורת בלתי פוסקת. ההצעות לחיסולה של ישראל, המצטיירת כמדינת "אפרטהייד", החלו לצבור לגיטימיות בדיון הציבורי בצרפת. הזרמים האנטישמיים של שנות השמונים והתשעים חברו זה לזה בסינרגיה קדחתנית.
