הדפסה
גרסת PDFאף שהיהודים הם אזרחים צרפתים שווי זכויות כבר יותר ממאתיים שנה, ואף שהפולחן הדתי מוסד כבר בשנת 1807, עוד בימי נפוליאון, עדיין עולה מפעם לפעם בשיח הציבורי בצרפת השאלה: "האמנם יכולים היהודים להשתלב בחברה הצרפתית?" בחמש השנים האחרונות קרסו בזה אחר זה היסודות שעליהם נבנו היציבות, הביטחון וההמשכיות של החיים היהודיים בצרפת. התרבות הפוליטית השלטת אינה תומכת עוד במבנה המוסדי הריכוזי של שנות החמישים והשישים, וההיבטים העיקריים של הזהות היהודית הקולקטיבית – ישראל וקיומו של העם היהודי – מסמנים בעיני רבים את אי-נכונותם של היהודים לקבל את החזון הרפובליקני ולציית לו. מכאן הספקנות שבה מתייחסים לא פעם להצהרות הנאמנות של יהודים לצרפת, ובשנים האחרונות הם נקראים שוב ושוב – אם ברצונם לשמור על מעמדם בחברה – להכריז בפומבי על מורת רוחם ועל ריחוקם מישראל. סטודנטים ומורים יהודים נוטשים את בתי הספר הציבוריים בגלל אווירת העוינות שיוצרים סטודנטים ממוצא מוסלמי. יהודים שומרי מצוות נמנעים מלחבוש כיפה בגלוי ברחובות וברכבת התחתית של פריז. ולבסוף, מוציאים לאור בעלי שם מספקים במה לכותבים המפיצים תיאוריות על האופי הרצחני של היהודים.9 במקומות רבים בצרפת, כל קשר לקהילה היהודית הוא כיום עילה ליחס של ניכור, והציונות היא חטא בלתי נסלח.
מצב עניינים זה אינו מבשר טובות לעתיד החיים היהודיים בצרפת, שכן ההמשכיות היהודית אינה רק עניין של הישרדות פיזית אלא גם של זהות בעלת משמעות. לפיכך, יהא זה מוצדק לתהות אם בתנאים האלה עדיין תיתכן יצירה אינטלקטואלית יהודית או תרומה יהודית מקורית כלשהי לדיון הציבורי. כיצד יכולים יהודים לחיות כאזרחים לכל דבר אך גם כחברי קהילה אם עצם הלגיטימיות של קיום כזה נתונה כל העת למתקפה – לא רק מצד אוכלוסיית המהגרים, אלא גם מקרב הממסד הצרפתי עצמו?
האקלים החברתי הבעייתי בא לידי ביטוי גם בתחום הפוליטי. כשהחל מבול ההתקפות האנטישמיות בשנת 2001, לא טרחו לגנותו לא הממשלה ולא דעת הקהל הציבורית. שר החוץ הסוציאליסטי הובר ודְרין אף ציין שעל רקע המדיניות הישראלית אפשר בהחלט להבין את ההתקפות על היהודים. "אין צורך להשתומם לנוכח צעירים צרפתים ממשפחות מהגרים החשים חמלה כלפי הפלסטינים ונסערים למראה המתרחש", קבע ודרין במפורש.10
באותו זמן, בשנת 2001, דלף דו"ח שהכין החוקר פסקל בוניפַס עבור המפלגה הסוציאליסטית, ושבו המליץ למפלגה להפסיק לחזר אחר הקול היהודי ולהעדיף על פניו את ציבור הבוחרים הערבי, המהווה נכס אלקטורלי משתלם יותר. השערורייה שהתחוללה בעקבות ההדלפה הבליטה את חשיבותו של גורם חדש בנוף הפוליטי הצרפתי: קהל בוחרים ערבי-מוסלמי, גדול פי כמה מן הציבור היהודי וגם חזק יותר מבחינה פוליטית.
להתעצמות הפוליטית של הציבור המוסלמי היו גם השלכות מכריעות על מדיניות החוץ הצרפתית: קשה היה שלא להבחין כי המצב הפוליטי הפנימי החמור השורר בצרפת השפיע עמוקות על הקו האנטי-אמריקני והפרו-ערבי שאימצה ממשלתו של שיראק במהלך המלחמה בעיראק. העוינות החריפה של דעת הקהל הצרפתית כלפי ארצות-הברית, המלוּוה כמעט תמיד במפגן קנאי של אנטי-ציוניות, מאחדת את המהגרים הערבים ואת "הצרפתים האמיתיים", תוך התנכרות ליהודים. בשנת 2003 הצהיר סגן השר לעניינים עירוניים, ז'אן לואי בורלוּ: "מפליא להיווכח בתמימות הדעים השוררת בין אוכלוסיית המהגרים כולה ובין העמדה הצרפתית", התפעל בזחיחות חסרת בושה. "מכאן נוכל לבנות את העתיד. הבה ננצל את עידן ה'צרפתיוּת' החדש והנפלא הזה".11
תיאורים אלו מוליכים למסקנה שדגם הזהות היהודית שהתגבש בצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה חדל מלהתקיים, פשוטו כמשמעו, ושאין בנמצא כל דגם חדש שיכול להחליפו. ועל כן יש לשאול בכנות: האם התחדשות יהודית בצרפת אכן אפשרית? קשה מאוד לענות בחיוב על תהייה זו. ככל שהתרבות הצרפתית הפוליטית מתרחקת מן הדגם הריכוזי, כך נראית אפשרות קיומה של מסגרת קהילתית ייחודית אשר תכלול את רוב היהודים הצרפתים, קלושה יותר ויותר. ההתחדשות הדתית היהודית נוטה לכיוון האולטרה-אורתודוקסי, המנותק במידה רבה מן הקהילה הרחבה יותר, ואילו היהודים החילונים לא הצליחו ליצור תשתית של מוסדות תרבות יהודיים כמו מכללות, כתבי עת או תנועות נוער. מנגד, יהודים צרפתים הנוקטים עמדה פרו-ישראלית פעילה אינם זוכים לתמיכה קהילתית ומוסדית. הדור הבא של מנהיגות יהודית צרפתית פשוט אינו בנמצא.
אך אפילו היה בנמצא כוח שיוביל התחדשות יהודית, הצלחתו הייתה תלויה בהכרח בשינוי תנאי-היסוד הפוליטיים בצרפת – דבר שנראה בלתי סביר בעליל, לפחות לעת עתה. המגמה של ביזור הסמכות השלטונית, לצד התעצמות האיחוד האירופי, פירושן שחיקה מתמשכת במעמדם של הגופים המרכזיים בצרפת ודעיכת התרבות הפוליטית המיוחדת שבה עוגנה הלגיטימיות הציבורית של דגם הקהילתיות היהודית הישן. שחיקה זו מואצת בעקבות הצטרפותם של חמישה עד עשרה מיליון מהגרים ערבים לחברה הצרפתית – תמורה דמוגרפית שסללה את הדרך להחרפת האווירה האנטישמית והאנטי-ישראלית. יהודי צרפת יודעים כי אין כמעט כל תקווה לשינוי פוליטי ותרבותי שיחזק את הלגיטימציה של הזהות הקהילתית שלהם, אך הם גם מבינים כי כל קריאת תיגר על מה שנותר מן המסורת הריכוזית של המדינה עלול להביא דווקא להתחזקות הקהילה הערבית-מוסלמית; היהודים והחיים הקהילתיים של היהודים בצרפת מצויים היום בין הפטיש לסדן.
יהודי צרפת מתקרבים במהירות לצומת דרכים. אם לא היום, אפשר שכבר מחר יהיה עליהם לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית: שיבה לדגם הזהות שהציעה האמנציפציה, המגדיר את היהודים באופן אינדיבידואליסטי, תוך התעלמות מהשתייכותם הקהילתית והלאומית, בתקווה שהמגמות הנוכחיות יתהפכו לטובת התנאים שאפשרו את הדגם הזה מלכתחילה; או, לחלופין, מתן תוקף לקיומם הקולקטיבי כעם יהודי ובחירה בחיים יהודיים מלאים יותר במקום אחר, מחוץ לצרפת. דבר אחד בטוח: אם יבחרו באפשרות השנייה, יתקבלו יהודי צרפת במדינה היהודית בזרועות פתוחות.
שמואל טריגנו הוא פרופסור לסוציולוגיה של הדת והפוליטיקה באוניברסיטת פאריס בנאנטר, וחבר המכון לתכנון מדיניות עם היהודי. בין ספריו הפילוסופיה של החוק: מקורות הפוליטי בתורה (לה-קרף, 1991) וגבולות אושוויץ (לה ליברה דה פוש, 2005).
הערות
1. האב גרגואר, "חיבור בנושא שיקומם הפיסי, המורלי והפוליטי של היהודים, 1789", ראה Abbé Grégoire, “Essai sur la régénération physique, morale et politique des Juifs, 1789,” La Révolution française et l'émancipation des Juifs (Paris: Editions d'histoire sociale, 1968), vol. iii, pp. 65, 66, 173, 179. (להלן "חיבור").
2. "דו"ח ערוך על ידי דה ויון, יועץ מבקר בבית המשפט", ראה "Rapport édité par M. de Vion, conseiller référendaire en la chancellerie du palais,” La Révolution française et l'émancipation des Juifs, (Paris: Editions d'histoire sociale, 1968), vol. vi, p.15.
3. האב גרגואר, "חיבור", עמ' 108.
4. האב גרגואר, "הצעה לסדר לטובת היהודים", ראה Abbé Grégoire, "Motion en faveur des juifs," La Révolution française et l'émancipation des Juifs, (Paris: Editions d'histoire sociale, 1968), vol. vii, p. 158.
5. פיליסאלברט, "אתניותוסולידריותבקרביהודיצרפתבמאההתשע-עשרה",ראה Phyllis Albert, "Ethnicité et solidarité chez les Juifs de France du XIXe siècle," Pardès, 3, 1986, pp. 29-53.
6. שמואל טריגנו, "מהי האסכולה היהודית של פריז?" ראה Shmuel Trigano, “Qu’est-ce que l’Ecole de Paris?” Pardés 23, 1997, pp. 27-41.
7. הסוציולוג הישראלי יאיר אורון הראה בסקר כי אחת הסיבות החזקות ביותר למחויבותם הפוליטית הייתה זיכרון השואה. כולנו יהודים גרמניים יאיר אורון, (תל אביב: עם עובד, 1999).
8. שמואל טריגנו, האידיאל הדמוקרטי במבחן השואה, ראהShmuel Trigano, L'idéal démocratique à l'épreuve de la Shoa (Paris Odile Jacob,1999).ביןהמחבריםהנסקרים ניתן למצוא את אלן ברוסה, צווטאן טודורב וז'אן מישל שוֹמוֹן.
9. ביניהם, מקורותיו של האל הייחודי, חוקי משה, מאת ז'אן סולר; הספר האדום של ה', מאת לואי סאלה מולין; ציונות, הפרי המר של היהדות, מאת אנדרה גאייר; תנ"ך וקולוניאליזם מאת מיכאל פריור. ראה Jean Soler, Aux origines du Dieu unique, La Loi de Moïse (Paris: Editions de Fallois, 2003); Louis Sala Molins, Le Livre rouge de Yahvé (Paris : La Dispute, 2004); André Gaillard, Le Sionisme, fruit amer du judaïsme (Paris: Editions Bénévent, 2004); Michael Prior, Bible et colonialisme (Paris;L'Harmattan, 2003).
10. כפי שצוטט בתוךJohn Rosenthal, “Anti-Semitism and Ethnicity in Europe,” Policy Review, October 2003 p. 23.
11. Nice Matin, 27 mars, 2003.
