המהפכה של מל גיבסון

דוד חזוני





כ
אשר לנגד עינינו מתחולל שינוי ניכר ביחסם של גיבורי המסך הגדול לענייני דת ואמונה, אין זה עניין של מה בכך. שינוי כזה אכן מתרחש לאחרונה בתעשיית הסרטים האמריקנית, ויותר מכל אחראי לו איש אחד. מלבד סרטי הפעולה שוברי הקופות והקומדיות הרומנטיות הקלילות שלו, חולל מל גיבסון, כמעט לבדו, מהפכה בכל הקשור למקומה של הדת בקולנוע האמריקני. אם בעבר היה לדת מקום מכובד בסרטים הוליוודיים - די אם נזכיר את עשרת הדברות, בן חור או הנס ברחוב 34 - הרי מזה כמה עשרות שנים היא נעשתה כמעט טאבו, עד כדי כך שקשה לחשוב על סרט אמריקני חשוב מן הדור האחרון המכיל מסר דתי חיובי. מל גיבסון יוצא בגלוי נגד המגמה הזאת, ובשנים האחרונות הוא שב ומסכן את שמו ואת ממונו בניסיון להוכיח כי תעשיית הסרטים טועה טעות חמורה בהבנת הציבור האמריקני, ושיש להעניק לאמונה באלוהים מקום מרכזי יותר בקולנוע.
אופייה של הדת שהציג גיבסון בסרטיו נתפר לפי מידות קהלו. זוהי דת אמריקנית במובהק, שאינה מרוממת את הענווים ושפלי הרוח אלא את בעלי היזמה, המוכנים להילחם על אמונתם ולהגן על משפחותיהם. דת זו מאמינה בכוחם של אידיאלים לשנות את העולם; היא מעלה על נס עשייה פוליטית, שכל ישר ואהבה מפלה, המעדיפה את הקרוב על הזר. כללו של דבר, זוהי דת ארצית בנוסח המקראי, והיא מדברת לא רק אל מרבית הציבור הנוצרי־אמריקני, אלא גם אל מספר לא מבוטל של יהודים.
סרטו החדש של גיבסון, הפסיון של ישו, הוא לפיכך שיאו של מעין מסע צלב קולנועי שמנהל הבמאי זה עשור. ועם זאת, הוא גם בגדר מעילה. על אף שגיבסון הצליח ליצור להיט קופתי על בסיס מה שהוא מבחינתו לבה של האמונה הנוצרית - סיפור צליבתו, סבלו ומותו של ישו - הוא שילם עליו מחיר כבד: לא זו בלבד שגרם לתחושת ניכור עמוקה בקרב רבים ממעריציו היהודים והנוצרים, הוא גם הקריב למען הסרט רבים מן הערכים הנעלים שאותם נשא על נס עד כה. בפסיון אין מאומה מן הרוח שאפיינה את סרטיו הקודמים של גיבסון, ודמותו של ישו, כפי שהיא נשקפת מן המסך, מעמידה בספק כמעט כל אידיאל שלמענו לחמו הגיבורים הקולנועיים שגילם הכוכב בעבר.
וכך, בשעה שהסערה הציבורית התמקדה באיכויותיו האמנותיות של הסרט, בהצלחתו הקופתית המדהימה, בהתעסקותו האובססיבית באכזריות ובאופן שבו הוא מציג את היהודים, אפשר שהחשיבות האמיתית של הפסיון של ישו טמונה בנקודה אחרת: בהתכחשותו הטרגית לניסיונו של יוצר אחד להשיב להוליווד את ערכי הדת המקראית.
 
מאמציו של גיבסון להביא להתעוררות דתית קולנועית ניכרים כבר בסרטו המונומנטלי לב אמיץ (1995). גיבסון, שגם ביים את הסרט, גילם בו את ויליאם ואלאס, איכר סקוטי בן המאה השלוש־עשרה, המנהיג את עמו למרד בשלטון העריצות האנגלי. כבר בסרט זה באה לידי גיבוש תבנית הגיבור הדתי שאותה עתיד גיבסון להוסיף ולפתח: לוחם המתמסר לשתי מטרות המשלימות זו את זו - נקמה על מות כלתו האהובה, והנהגת האומה במאבק למען חופש ועצמאות. בסרט זוכה הדת למקום של כבוד: טקסים דתיים, כגון לוויות וחתונות, משמשים כמוקדים של חיזוק רוחני לסקוטים הלוחמים באנגלים; הסקוטים, ולא האנגלים, הם שכורעים ברך בתפילה טרם צאתם לקרב; סגנו של ואלאס הוא אירי מטורף, הטוען כי הוא מקבל מסרים מאלוהים בזמן שחצים מתעופפים סביבו; ולבסוף, לאחר ניצחונם הגדול הראשון על האנגלים, מטפס ואלאס על גבעה, נועץ את חרבו באדמה ומציב אותה כנגד השמים הכחולים, למשך כמה רגעים ארוכים, כצלב עטור ניצחון ונוטף דם.
מוטיבים דומים חוזרים גם בתפקידיו הבאים של גיבסון - ויש להניח שבשלב זה בקריירה שלו, בחירותיו הקולנועיות כשחקן מעידות עליו לא פחות מן הסרטים שהוא מביים. בסרט הפטריוט (2000), המתרחש בתקופת המהפכה האמריקנית, מגלם גיבסון את דמותו של קולונל בנג'מין מרטין, בעל קרקעות מדרום קרוליינה. מרטין, גיבור מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, מצטרף אל המהפכה לאחר שבנו הצעיר נרצח בדם קר בידי קצין בריטי. שפל רוח ומיוסר בשל מעשי הזוועה שביצע במלחמה האחרונה, הוא מתגבר לבסוף על השדים הרודפים אותו ומבין שאת החופש ואת הצדק יש להשיג לא באמצעות פציפיזם, כי אם בכוח הזרוע. באחת הסצנות החזקות בסרט מפסיק הכומר המקומי את דרשתו, מסיר מראשו את הפאה הנכרית, ואוחז בנשק. בדרכו אל הקרב מכריז הכומר: "רועה חייב לדאוג לצאן שלו - ולעתים גם להדוף את הזאבים". ואולם, האקטיביזם הדתי של הכומר מחוויר לנוכח מסירותו של מרטין עצמו, המתגלה כסמוראי נוצרי המנופף בגרזן טומהוק. לפני צאתו למסע עקוב מדם לשחרור בנו הבכור מן השבי, נושא מרטין בפני בניו הקטנים תפילה בת שורה אחת, המקפלת בתוכה את כל יסודות ההשקפה הדתית שפיתח גיבסון בסרטיו: "אלוהים, אנא עשני זריז ומדויק".
תפילות שדה קרב - המגלמות אותה דת ארצית שאפיינה את דוד המלך וגיבורים מקראיים נוספים - זוכות למקום של כבוד גם בסרט חיילים היינו (2002), דרמה רבת־עוצמה המתארת את הקרבות הראשונים של הצבא האמריקני במלחמת וייטנם. הפעם מגלם גיבסון את דמותו של סגן אלוף האל מוּר, המוליך את כוחותיו עמוק אל תוך קן הצרעות של הוייטקונג ונלחם ללא לאות באויב עד שהתגבורת מגיעה. הסרט מתאר בפרוטרוט את תלאות הקרב, וכולל גם את אחד התיאורים הקולנועיים קורעי הלב של האבדן והשכול שחוו משפחות הלוחמים בעורף. כאן שוב מתבלט האידיאליזם הארצי של אותה דת אמריקנית: מור, איש משפחה וקצין מבריק אך קולני, שלעולם אינו מקלל אלא אם כן הוא מדבר עם אלוהים, כורע ברך בתפילה לצד אחד מפקודיו הקתוליים טרם צאתם לקרב. מור נושא תפילה בוטה, המאמצת בלב שלם את אותה האהבה המקראית המפלה. "אבינו שבשמים", הוא אומר, "אני מתפלל אליך שתשמור על כל אותם בחורים צעירים, כמו ג'ק גייגן, שאני מוליך אל הקרב. אנא, עשה אותי כלי בידיך בתוך תופת המלחמה הנורא הזה כדי שאשמור עליהם". ואז, רגע לפני שהוא קם על רגליו, הוא מוסיף: "אה, כן, ועוד משהו, אלוהיי. בנוגע לאויב... אנא עזור לנו לפוצץ לנבלות הללו את הצורה ולהעיף אותם ישר לעזאזל. ושוב אמן".
ברם, הסרט הדתי ביותר של גיבסון, עוד לפני הפסיון, היה ללא ספק סיינס (2002), בבימויו של מ' נייט שמאלאן. גיבסון מגלם בסרט את דמותו של גרהאם הס, כומר לשעבר, אמריקני ממוצע מן המעמד הבינוני, הנאבק בחייזרים שפלשו אל אדמתו. הס פרש מן הכמורה לאחר שמותה הטרגי של אשתו ניפץ לרסיסים את חייו ואת אמונתו והותיר אותו לבדו לטפל בשני ילדיו. כמו בסרטיו האחרים של גיבסון, מסירותו של הס למשפחתו היא שמפיחה בו את האומץ להתגבר על עברו ולהילחם באויב עד חרמה. הניצחון אינו נוסך בו יוהרה כי אם ענווה, והוא מגלה את אמונתו מחדש: הסרט מסתיים בסצנה של חזרה בתשובה, שבה הוא שב ותולה את הצלב על קיר ביתו, ועונד - לראשונה זה חודשים - את קולר הכמורה שלו. גם כאן הסמליות ברורה: ניצחון ארצי קשור קשר בל יינתק למידות כגון נחישות, עוצמה פנימית, אחריות, וענווה הנובעת מתוך מחויבות לאמיתות היסודיות ביותר של החיים.
ביצירות הקולנועיות הללו יש משום קריאת תיגר על החילוניות הקיצונית שמשלה בכיפה בהוליווד זמן רב. עמדה זו לא רק דחקה את אלוהים לשולי החיים הציבוריים שאותם הציגה על המסך, היא אף הקצתה לו תפקיד מינורי מאוד - אם בכלל - בחייהן הפרטיים של הדמויות הקולנועיות האהודות. כבמאי וכשחקן העניק גיבסון לגיטימיות מחודשת לאמונה בקרב הזרם המרכזי של התרבות הפופולרית האמריקנית - שינוי שהלם הן את השקפותיהם של קתולים אדוקים כמותו והן את השקפותיהם של צופים פרוטסטנטים ויהודים רבים.
ואולם במידה רבה נבעה הצלחה זו מסוג האמונה שבה מדובר - אמונה אמריקנית בעלת מכנה משותף רחב, הדוגלת במכלול ערכים שרוב רובו של הציבור שותף לו. זו הדת שאפיינה את ארצות־הברית במשך יותר ממאה שנים, תוך שהיא תורמת לביסוסה כדמוקרטיה הליברלית ביותר והדתית ביותר עלי אדמות בעת ובעונה אחת. ערכי החירות והאחריות האישית, שבהם דוגלת הדת הזאת, אפשרו את לידתו של הליברליזם האמריקני; ואילו דבקותה במשפחה, באומה ובמסורת, הניחה גם את היסוד למורשת השמרנית שלה. אפשר לומר אפוא כי התרבות האמריקנית מושתתת בדיוק על ייצוג כפול זה של הפוטנציאל האנושי: בדמותו של אינדיבידואל בעל עוצמה אך גם עניו, אדם המסוגל להתגבר על שגיאותיו ולתקנן; ועם זאת, הוא גם אדם הקשור בכל נימי נפשו למשפחתו, לעמו ולמסורת שלו - לאותם הדברים שבסופו של יום מתברר כי כדאי וראוי להילחם למענם.






חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017