הדפסה
גרסת PDFאך הפסיוןשל ישו הוא סיפור אחר לגמרי. גיבסון הפשיט את סיפור ייסוריו של מייסד הנצרות עד שלא נותרה ממנו אלא עלילה מקוטעת, תוך שהוא מוחק מן המקור כל פרט המתקשר למאבק אנושי אותנטי בעולם האמיתי (ומבחינה זו, מדובר באנטיתזה לסרטו של מרטין סקורסזה הפיתוי האחרון של ישו). מיסטיקן רדוף הטוען לאלוהות נבגד בידי תלמידו המושחת ונעצר בידי הרשויות הרבניות החורשות רע. לאחר מעצרו נמסר ישו לרומאים, ואלה מענים אותו עינויי תופת, המתוארים בפירוט לאורך רוב הסרט. דמו עליהם, פשוטו כמשמעו: על הבריונים המענים אותו, על עוברי האורח, על כותלי ירושלים ולאורך חוצותיה. ישו סובל הכל - את זר הקוצים, את הוויה־דולורוזה ואת הצליבה - בלי לבקש רחמים. הוא מת מוות נורא, אך נושא את ייסוריו בדממת קודש. הוא אמנם קם לתחייה ומתגלה לחסידיו במלוא אלוהותו, אך מדובר כמעט בהערת אגב של הסרט. גילויי האכזריות וייסוריו של הקרבן הם העיקר.
בהציגו כך את ישו יצר גיבסון דמות שרוב הצופים, יהודים ונוצרים כאחד, יתקשו להזדהות עימה. שלא כאבירי הדת בסרטיו הקודמים, גיבור הפסיון אינו כאחד האדם; הוא יצור מושלם. הוא חסר פגמים ולא פוקדים אותו כל חיבוטי נפש. אין בו כל הרואיות, למעט סטואיות על־אנושית. הוא אינו מגלה שום יזמה, עד כי נדמה שאין לו כלל יכולת לקבל החלטות. כמו אלוהי הפילוסופים של ימי הביניים, הוא אינו משתנה, ועל כן הוא בלתי אנושי באופן מוחלט. בעוד שהיהדות טענה תמיד שבאדם מתמזגים האלוהי והחייתי, מבקש הפסיון להצביע על דרך נוספת לשלב בין השניים, דרך המנוגדת לעצם מהותה של האנושיות: במקום להיות ברייה בעלת שאר רוח, רצון חופשי ויכולת לקבל אחריות לשינוי ולתיקון העולם, מוצג בפנינו ישו כדמות נשגבה וטהורה עד בוהק, הסובלת מנטייה מצערת לדמם כאשר היא נדקרת. אלוהים בא אל העולם הזה, ככל הנראה, רק כדי להמחיש לנו עד כמה מקומו אינו כאן.
מהו בדיוק הלקח שעלינו להפיק מדוגמה זו? בברית החדשה מופיע ישו כמורה, שמעשיו ומילותיו ראויים לחיקוי על ידי האנושות. מורה המקריב את חייו למען האמת הוא אכן דימוי מרגש מאוד, שיש לו מקבילות במסורת היהודית ובמסורת היוונית גם יחד. ואולם הפסיון אינו מתאר כל רעיון שלמענו נכון ישו להקריב את עצמו. הסרט אינו מזכיר אפילו את "דרשת ההר" הידועה, וכל השקפת עולמו של ישו מצטמצמת לכמה חילופי דברים לקוניים עם מעניו ולכמה פלשבקים שבהם הוא נראה בחברת תלמידיו. תחת זאת, הסרט מתמקד באופן כמעט בלעדי באכזריותם של רודפיו ובשלווה שבה הוא נושא את עינוייו המגוונים. ומכיוון שאיננו יודעים בדיוק לשם מה הוא מת, כל שנותר לצופה הוא להשתומם לנוכח הפסיביות המוחלטת של ישו בפני הרוע המוחלט. ברוממו את השיתוק הזה מבטל גיבסון את ערכן של כל המחויבויות המשפחתיות, הקהילתיות או הלאומיות, שלמענן היו גיבוריו הקודמים מוכנים לשלם מחיר כה כבד. בהיותו קבור עד צוואר באיקונוגרפיה נוצרית, מפנה הפסיון עורף לאותם ערכים דתיים שעליהם נלחם גיבסון במשך עשור.
האם הסרט אנטישמי? מובן שכן. זוהי הצגת פסיון קלסית, שבה היהודים - כלומר אלה שנשארו נאמנים לעקרונותיהם - הם גרוטסקות בנוסח ימי הביניים, אשר הכוח, הממון והצימאון לדם סימאו את עיניהם; בני–הלוויה של השטן, המריעים שעה שבן האלוהים מתענה לנגד עיניהם. אין כאן כל עידון.
האם מדובר בביטוי דתי אותנטי? נראה שגם על שאלה זו יש להשיב בחיוב. התיאור השלילי של היהודים אינו עומד בלבו של הסרט, גם אם הוא מרחף מעליו בבירור; מטרת הפסיון היא להציג בפנינו תיאור חי ומפורט של מות הקדושים של ישו במין התגלות קולנועית. לאמיתו של דבר אין כל סתירה בין שתי המגמות: כל אמונה דתית המתמקדת יתר על המידה ביהודים - במנהיגיהם, במנהגיהם, בארציותם, בתפיסת האלוהות שלהם - כייצוג של כל מה שהמושיע מבקש לדחות, תניב, בצורותיה הקיצוניות, אמנות המשדרת שנאה גם כאשר היא כנה.
ובכל זאת, ההתעסקות הציבורית בתיאורם של היהודים או בביטוי העצמי הדתי של גיבסון מחמיצה את הנקודה החשובה ביותר בסרט: העובדה שדת הלוחם ההרואית, האחראית והענווה של ויליאם ואלאס, בנג'מין מרטין, האל מור וגרהאם הס נדחקה הצדה בידי אותה דמות אנטי־אנושית מחוקה וחסרת עצמיות, שאינה שייכת לעולם הזה. האם אפשר לגשר בין העמדות הללו? על התהייה הזאת צריכים להשיב מל גיבסון וכל אלה שמזדהים עם השקפת עולמו הדתית. ואולם, מנקודת מבט המוקירה את ערכי המקרא ואת מקומם בתרבות הכללית, הפסיון של ישו הוא כישלון בקנה מידה תנ"כי.
דוד חזוני, בשם העורכים
אלול התשס"ד / ספטמבר 2004
