הדפסה
גרסת PDFטענה זו הגיעה לראשונה לידיעת הציבור הרחב ביום 29 באוקטובר 1999, בכתבת שער במוסף השבת של עיתון הארץ שכותרתה "אמת מארץ הקודש: אחרי 70 שנות חפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל מתברר שתקופת המקרא לא הייתה". המחבר, זאב הרצוג, עמיתו של פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב, הצהיר כי "הממלכה המאוחדת הגדולה היא יצירה היסטוריוסופית דמיונית, שחוברה בשלהי ימי ממלכת יהודה לכל המוקדם". לאחר פרסום הכתבה הופיעו מאמרים נוספים בכתב העת המדעי היוקרתי סיינס ובעיתון ניו יורק טיימס, שנתנו במה לטענתו של פינקלשטיין שלפיה — כדבריו לעיתון — "אין כל עדות לקיומה של מלכות גדולה ומאוחדת ששלטה מירושלים על מחוזות נרחבים". ירושלים של המלך דוד, הוסיף פינקלשטיין, "לא הייתה אלא כפר עני באותה תקופה".
בשנת 2001 הבשילה תיאוריה זו עם פרסום ספרו של פינקלשטיין, חשיפת המקרא: החזון החדש של הארכיאולוגיה לגבי ישראל הקדומה והיווצרות כתבי הקודש שלה, שנכתב באנגלית בשיתוף עם ניל אשר סילברמן. טענותיו הנועזות של הספר והעובדה שהוצאת ספרים מסחרית גדולה פרסמה אותו מילאו תפקיד נכבד במיקומו ברשימות רבי–המכר בארצות–הברית. גם המהדורה העברית של הספר, שהופיעה באביב 2003, תחת הכותרת ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, הפכה מיד לרב–מכר. נדמה היה כי דבר לא ימנע מן התיאוריה של פינקלשטיין, הרוכבת על נחשול ענק של חשיפה תקשורתית אוהדת, מלהפוך לתפיסה המקובלת.
בהתחשב בממדיה של התופעה, אפשר היה לצפות לתגובה חריפה מצד החוקרים הרבים שאינם מקבלים את הגישה החדשה. ובמידה מסוימת, תגובה כזאת אכן הגיעה. בארבע השנים שחלפו מאז פרצה המחלוקת קיבלו על עצמם כמה מבכירי הארכיאולוגים בישראל להפריך את התיאוריה של פינקלשטיין. מאמציהם של אמנון בן–תור ועמיחי מזר מהאוניברסיטה העברית, שפרסמו מאמרים בכתבי עת אקדמיים חשובים כדוגמת לֶבַנְט ונשאו הרצאות מלומדות ברחבי הארץ, תרמו רבות לשכנוע עמיתיהם כי התיארוך המסורתי הוא התיארוך הנכון. ברוך הלפרן מאוניברסיטת פנסילבניה, שחפר לצד פינקלשטיין בתל מגידו — חפירה ששימשה אחד היסודות המרכזיים בתיאוריה החדשה של עמיתו — דחה אותה גם הוא על הסף. "בחקר ההיסטוריה, מה שחשוב הוא ההסתברות, ולא ההוכחה המוחלטת", הסביר הלפרן לשבועון אמריקני, "וההסתברות נוטה באופן מכריע לצד התיארוך המסורתי".
ברם, הקורא הישראלי יתקשה ללמוד על כך מקריאת העיתונים וכתבי העת המסקרים את המחלוקת. בדיון הציבורי, בעברית ובאנגלית כאחד, מושלת הגישה החדשה ביד רמה — לא משום שהפכה לדעה הרווחת בקרב הארכיאולוגים, אלא מפני שלמתנגדיה מן הזרם המרכזי אין ככל הנראה רצון או יכולת להתעמת עם יריביהם בפומבי. בעוד פינקלשטיין והרצוג עושים נפשות לתורתם באמצעות ספרים, מאמרים וריאיונות בכלי התקשורת, מגלים בני–הפלוגתא האקדמיים שלהם אדישות יוצאת דופן, ואולי אף קוצר רוח, בנוגע לאותן שאלות שבעיני הציבור הרחב נחשבות חשובות ביותר: האם הסיפור המקראי אכן משקף את מה שקרה באמת, וכיצד משפיעים הממצאים הארכיאולוגיים על הבנתנו את תולדות ישראל?
אכן, בעוד שמחיקת מלכות דוד ושלמה בידי הארכיאולוגים החדשים כבר החלה לשנות את האופן שבו תופסים יהודים בעולם את עברם, אותם חוקרים ישראלים מן הזרם המרכזי ויתרו מזמן על המאמץ לכתוב חיבורים פופולריים על תולדות התקופה, והם מסתפקים בפרסום רשימות מצאי מפורטות של ממצאים ארכיאולוגיים. אפשר שהחיבור החשוב ביותר שנכתב בעשרים השנים האחרונות על ידי ארכיאולוג ישראלי הוא ספרו של עמיחי מזר ארכיאולוגיה של ארץ המקרא, שהתפרסם באנגלית בשנת 1990, אולם די במבט חטוף בספר כדי לגלות שהשאיפה ל"התמקצעות" בתחום זה כבר קברה תחתיה כל יומרה לתרום לבנייתו של נראטיב היסטורי כלשהו. ספרו עב הכרס של מזר אמנם מחלק את הנתונים לתקופות–על (תקופת האבן המאוחרת, תקופת הברונזה המוקדמת, וכדומה), אך בזאת מסתיימת הכרונולוגיה. כל פרק מתמצה בקטלוג של ממצאים, המפורטים לפי סוג (כלי חרס עבריים, כלי מתכת) או מיקום גיאוגרפי (הנגב הצפוני, מדבר יהודה). לא זו בלבד שמזר אינו עושה כל ניסיון לשזור את הממצאים הללו לכדי תמונה היסטורית כוללת של האזור, הוא גם אינו טורח לערוך סינתזה ולהרכיב תמונה ארכיאולוגית לגבי חייהם של שוכני הבתים והכפרים שנתגלו בחפירות. את גישתו ההומניסטית של אולברייט לעבר הקדום דוחה מזר כ"פשטנית ופונדמנטלית", בעוד שאת גישתו שלו הוא מתאר כ"מקצועית, חילונית ומשוחררת מדעות קדומות תיאולוגיות".
מגמה דומה מתגלה בספר הארכיאולוגיה של ישראל הקדומה, שראה אור באנגלית בשנת 1992, בעריכת אמנון בן–תור. גם כאן אין חיבור היסטורי של ממש, אלא קטלוג של שרידים חומריים שהניחו אחריהם הישראלים, הכנענים, הפלשתים והמצרים. אף שהוא אחד מבכירי הארכיאולוגים בישראל ומגן נלהב של התיאור המקראי של הממלכה המאוחדת, בן–תור בכל זאת נותר נבוך לנוכח הרעיון שהארכיאולוגיה יכולה להשפיע על תפיסותיו של הציבור. הניסיון לשפר את הבנת ההיסטוריה המקראית על סמך ממצאים ארכיאולוגיים, הוא כותב, פשוט אינו רציונלי:
מושגים כמו "הגנה" על המקרא או "אימות" המקרא... מקומם לא יכירם. האם הדת זקוקה להגנה? האם ניתן להוכיח אמיתות מקראיות? מה לכל אלה ולאמונה דתית?... יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לאמוד את סכומי הכסף והאנרגיה האנושית שירדו לטמיון במאמצי שווא דוגמת החיפושים אחר תיבת נוח על הר אררט, קבר משה בהר נבו, חילו של פרעה בים סוף או שרידי סדום ועמורה בים המלח, שאת כולם מניע דחף בלתי רציונלי להוכיח את אמיתותו ההיסטורית של הנראטיב המקראי...
בעיני חוקרים כמו בן–תור, אין כל חשיבות לדיון במשמעותה האפשרית של הארכיאולוגיה בהקשר ההיסטורי והלאומי הרחב; עצם העלאת השאלה אינה אלא "הפרה של היושרה הארכיאולוגית", סכנה לאמינותו המדעית של המקצוע. הרצון לאשש את אמיתות ההיסטוריה המקראית, לדברי בן–תור, הוא "אם כל חטאת מבחינת מקצוע הארכיאולוגיה המקראית".
אם אלה הגישות הרווחות באקדמיה, אין פלא שהארכיאולוגים הנמנים כיום עם הזרם המרכזי נוטים גם להמעיט בערכם של ממצאים הנדמים בעיניהם כטעונים מדי במשמעות מקראית או היסטורית. דוגמה לכך מספק לנו מקרהו של אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה, שהסקר שביצע באזור השומרון נחשב למופת בתחום. בשנת 1983 חשף זרטל על הר עיבל שליד שכם מבנה ריבועי מוגבה שאורך צלעותיו כשמונה מטרים, בצדדיו כבשי–אבן והוא מלא אפר ועצמות בעלי חיים. מזבח עולה עצום ממדים זה, ממצא יחיד במינו מאותה תקופה בכל המזרח התיכון, נמצא על אותו ההר שעליו, לפי התיאור המקראי, הקים יהושע מזבח לאחר שבני ישראל חצו את נהר הירדן. הממצאים תואמים היטב גם את תיאוריו של המזבח המופיעים הן במקרא והן במקורות חז"ל. באתר אף נמצאו כלים שתוארכו למאה השתים–עשרה לפני הספירה — בערך אותו הזמן שבו נכנסו בני–ישראל לארץ, כמתואר במקרא. ואם לא די בכך, בין השרידים הממלאים את המזבח לא נמצאו עצמות חזיר — סימן מובהק להתנחלות עברית, שתקֵפותו מקובלת על פי רוב גם על הספקנים.
למרות העובדות הללו, הגיבו הארכיאולוגים החשובים בארץ בקרירות מסויגת כלפי הממצא, והיה מי שהטיח בזרטל כי עבודתו מונחית על ידי מניעים פוליטיים של תמיכה בהתנחלויות. אבל זרטל, יליד קיבוץ עין שמר של תנועת השומר הצעיר, הזדעזע יותר מן השתיקה שהשתררה אחרי מטר ההאשמות. "לאחר פרסום התגלית בשנות השמונים התקיימו ויכוחים מעטים", הוא נזכר, "אך מאז הדו"ח המפורט והמאמרים הרבים שפרסמתי על אודות החפירה והסקר — ירדה שתיקה על עולם המחקר".
קבלת פנים דומה ציפתה גם לארכיאולוגים אחרים שעבודתם הובילה אל סִפן של תגליות חשובות מתקופת המקרא. בעוד שבשני העשורים שלאחר מלחמת ששת הימים נתגלו בירושלים ממצאים רבי–ערך מימי הבית הראשון, הרי שלמן סוף שנות השמונים ואילך התמקד המחקר באתרים טרום–מקראיים או בתר–מקראיים, ובירושלים לא בוצעה ולוּ חפירה גדולה אחת המתמקדת בתקופת המקרא. זאת על אף שנתגלו סימנים רבים המצביעים על מיקומם האפשרי של מבנים חשובים מן התקופה, כמו החומה שבנה שלמה המלך סביב ירושלים או ארמונו של המלך דוד. במקרים אלו ואחרים לא נעשה כל מאמץ מצד הממסד הארכיאולוגי ליזום בדיקה מעמיקה.
לנוכח הנסיבות הללו אין להתפלא על כך שחוקרים כמו פינקלשטיין והרצוג מצהירים, כמעט בלי להיתקל בהתנגדות, שירושלים בתקופת דוד ושלמה "הייתה כפר קטן, נידח ועלוב". לא מן הנמנע שהעדות הנחוצה להפרכת קביעתם נמצאת בהישג יד. כמה מן האתרים שחקירתם עשויה לסתום את הגולל על הטענות הארכיאולוגיות החדשות מוכרים היטב. אך ההתעלמות מהם נמשכת, בשעה שתשומת הלב ומקורות המימון מופנים לפרויקטים אחרים.
