הדפסה
גרסת PDF מהי התגובה הראויה לארכיאולוגיה החדשה?
הצעד הראשון הוא להכיר בחולשתן של המסקנות שאליהן הגיעו פינקלשטיין וחבריו לאסכולה. הארכיאולוגיה המקראית המסורתית, אף שעודה רחוקה משלמות, נהנית מיתרונן של ראיות תומכות בדמות הטקסט המקראי עצמו. כשמוצעות שתי פרשנויות סבירות לממצא ארכיאולוגי כלשהו, אחת התואמת את הכתוב במקרא ואחרת שאינה תואמת אותו, מן ההיגיון להעדיף את הראשונה. זו תתקבל לא מפני שהטקסט המקראי צודק תמיד, אלא משום ששני המקורות — הממצא והכתוב — מחזקים זה את זה. דרך התייחסות זו לתנ"ך אינה שונה כהוא זה מן האופן שבו נוהגים היסטוריונים בעדותו של כל טקסט עתיק אחר הזורע אור על ממצאים ארכיאולוגיים.
לעומת זאת, לארכיאולוגיה מן הזן החדש יש יכולת מוגבלת מאוד לספר סיפור ברור, בגלל סירובה העקרוני לקבל את הנראטיב המקראי כמקור לגיטימי שעליו ניתן להישען. וכך, ללא תימוכין מן הטקסט, יכולה הארכיאולוגיה לקבוע כי קיר אבן הנחשף בחפירה הוא אכן קיר אבן. אך כמעט כל מסקנה בעלת משמעות שאפשר להסיק לגביו — שהוא חלק מארמון ולא ממבצר; שנבנה במאה התשיעית ולא במאה השביעית לפני הספירה; שנחרב על ידי מלך פולש זה ולא אחר; או אף שהוקם בידי בני אומה מסוימת ולא אחרת — כל מסקנה כזאת היא רק עניין לפרשנות. מסקנות אלו מבוססות לעתים על היקש או על תיאוריות בדבר תנאים פוליטיים או תרבותיים, שההשערות בהן רבות מן העובדות. שלא כדרכי החקירה האופייניות למדעי הטבע, שחזורים היסטוריים הנבנים "על טהרת הארכיאולוגיה" מבוססים על תלי תלים של ניחושים והשלמת פערים יצירתית. כדי לייצר היסטוריה אמינה יותר, נזקקת הארכיאולוגיה לתעודות היסטוריות. וכאשר פוסלים את התיעוד המפורט ביותר של תקופת המקרא, התוצאה היא שילוח הארכיאולוגיה למסע של ספקולציה בלתי מרוסנת.
הדבר חשוב במיוחד בהקשר של התיאוריות החדשות הנוגעות לממלכה המאוחדת. העובדה היבשה היא שלא נמצאה ולו תגלית חדשה אחת שיש בה כדי להטיל ספק בתיארוכם של המבנים והביצורים האדירים שיוחסו עד כה לממלכת שלמה. יתר על כן, הממצאים החדשים דווקא מאששים את הסיפור המקראי: אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר של העשור האחרון הייתה גילויו של האזכור הראשון של דוד מחוץ למקרא. אזכור זה נמצא בכתובת שנחשפה בתל דן בשנת 1993, ובה מתואר קרב שהתרחש נגד "מלך" מ"בית דוד". הספקנים הקיצוניים ביותר, שמצאו את עצמם כלואים בפרדיגמה שיצרו, הרחיקו לכת עד כדי פסילת קריאתו הפשוטה של הטקסט תוך מציאת דרכים חלופיות להבנתו, דרכים שתפטורנה אותם מן הצורך להודות בקיומו ההיסטורי של "בית דוד". אולם רובם המכריע של החוקרים (לרבות פינקלשטיין) קיבלו את התגלית הזאת כעדות חד–משמעית לכך שלכל הפחות חי אי–אז מלך בשם דוד, שייסד שושלת ששלטה במקום כלשהו במזרח הקדום. וגם אם יתעקש פינקלשטיין לדבוק בפירושו המינימליסטי ולטעון שדוד ושלמה בכל זאת היו "לא יותר מראשי שבטים יושבי גבעות", בעיני רוב עמיתיו משמשת הכתובת מתל דן ראָיה כבדת משקל לאמיתותן ההיסטורית של מלכות דוד והממלכה המאוחדת המתוארות במקרא.
ברם, הלקח החשוב ביותר העולה מן התגלית בתל דן, ומאחרות כמותה, הוא שיש להניח כי באדמה טמונים עוד ממצאים רבים הקשורים בהיסטוריה המקראית, הממתינים לגילוים בידי חוקר חרוץ. לאמיתו של דבר, ההאטה הדרמטית שחלה בשנים האחרונות בקצב חשיפת התגליות מתקופת המקרא אינה נובעת מכך שארכיאולוגים חפרו אך יצאו בידיים ריקות, אלא מכך שהם בעצם חדלו לחפש. מבחינה זו, אדישותם של הארכיאולוגים מן הזרם המרכזי מתיישבת היטב עם מטרותיהם של הרביזיוניסטים: הראשונים אינם מחפשים עוד אחר שרידים מתקופת המקרא, ואילו האחרונים מנצלים את העדרן של תגליות חדשות כדי להסיק שמה שלא נתגלה "אחרי שבעים שנות חפירה" כבר לא יתגלה לעולם. אולם במציאות, בעשרות או אפילו מאות אתרים ברחבי המזרח התיכון, עדיין מונח מתחת לפני הקרקע אוצר בלום של היסטוריה יהודית, ששבעים שנות ארכיאולוגיה מקראית רק התחילו למצות.
הטענות של הארכיאולוגיה החדשה הן דרמטיות אבל חלשות, והסיכויים למצוא עדות חותכת להפרכתן עודם גדולים. לצורך זה נדרש מהלך פשוט אך נועז באקלים האינטלקטואלי הנוכחי: על הארכיאולוגים המקראיים המובילים לשוב אל כור מחצבתם ולעשות את מלאכתם כפי שעשו אותה מייסדי אוּמנותם. פירוש הדבר הוא שיש לערוך חפירות חדשות ברחבי ישראל ובמקומות נוספים, במטרה לזרוע אור על תקופת המקרא — תקופה שהנסתר בה עדיין רב על הגלוי, אך אין ערוך להשפעתה על המחשבה ועל הרוח האנושית.
נוסף על כך, חוקרי הזרם המרכזי צריכים לקבל על עצמם את המשימה הקשה של שזירת תוצאות המחקר לכדי היסטוריה מגובשת, ולא להסתפק בהצגת פירוט טרחני של נתונים. סוג זה של כתיבה, שהדוגמה הקלסית שלו היא עדיין ספרו של אולברייט מתקופת האבן ועד הנצרות, שנכתב בשנת 1940, הוא הכלי החשוב ביותר להנחלת הידע ההיסטורי. אף שאין לצפות מכל מומחה בתחום שיצייר תמונה רחבת יריעה כמו זו של אולברייט, אין סיבה שכתיבתו לא תשמש מופת. רק מאמצים שאפתניים מסוג זה, המכוונים לא רק אל בני–הסמכא בתחום אלא גם אל קוראים מן השורה, מבלי להתפשר על רמת הדיוק המדעי, יכולים למנוע מן הנראטיב החדש להפוך למוסכמה שאין עליה עוררין.
גם לציבור הרחב שמור תפקיד. במשך עשרות שנים לאחר קום המדינה הייתה הארכיאולוגיה תחביב לאומי. מוסדות פרטיים, אוניברסיטאות וגופים ממשלתיים הטו שכם לקידום המאמץ הלאומי, שבמסגרתו חיפשו אלפי מתנדבים וחוקרים אחר שרידים מתקופת המקרא. באופן זה, כשהיא מעודדת את הציבור להיפגש באורח בלתי אמצעי עם אבני היסוד של עברו, הפכה בעצם המדינה כולה לכיתת לימוד של תולדות ישראל בעת העתיקה. כל זה בא לענות על הצורך העמוק שזוהה בקרב הציבור הישראלי, ובקרב העולם היהודי כולו, לגלות את שורשיו בישראל הקדומה. מאמץ מחודש לקראת אותה תכלית ישקף את ההבנה שגם יובל שנים לאחר שהחל הניסוי הישראלי, צורך זה טרם דעך.
למתקפה על הנראטיב המקראי המסורתי אין מאפיינים של מחקר מדעי מן המעלה הראשונה, ואין הכרח שהיא זו שתנצח בשדה הקרב הרעיוני. אך אם היא תעורר מתרדמתו את הממסד הארכיאולוגי, שכבר התנער, כמדומה, הן מן הצורך בחפירות חדשות והן מן ההשלכות המקיפות יותר לגבי ההיסטוריה היהודית, אפשר שהיא תוביל להבנה עמוקה יותר של שורשי עמנו ושל התרבות האנושית כולה.
דוד חזוני,
בשם העורכים
דוד חזוני,
בשם העורכים
