חורבות הזיכרון

דוד חזוני




במהלך מאה השנים האחרונות הפכה הארכיאולוגיה המקראית לאחת מאבני היסוד של התחייה הלאומית היהודית. גישתה המקצועית ויכולתה לשחזר את תולדות ישראל בעת העתיקה תרמו לשכנועם של רבים בעולם שהמקרא איננו רק מיתוס, אלא תיעוד אותנטי המשקף פרקים חשובים בקורות העם.

ואולם כיום ניצבת הארכיאולוגיה המקראית על פרשת דרכים. אסכולה חדשה של חוקרי מקרא, היסטוריונים וארכיאולוגים מציעה פרשנות חדשה לממצאים בשטח, וטוענת שכמעט כל אחד מן הסיפורים החשובים בספר הספרים הוא רובו ככולו בדיה. תשומת לבם של החוקרים החדשים הופנתה לאחרונה בעיקר אל ממלכת דוד ושלמה, שקיומה נחשב עד לא מכבר לעובדה מוכחת מעל לכל ספק. על פי התיאוריה החדשה, ממלכה זו לא הייתה ולא נבראה.
הערעור על קיומה ההיסטורי של הממלכה המאוחדת אינו רק עניין לאנשי אקדמיה. תקופת מלכותם של דוד ושלמה היא התקופה המעצבת בהיסטוריה המדינית היהודית, והיא מקבילה בחשיבותה לדמוקרטיה האתונאית או לראשית ימיה של הרפובליקה הרומית בתולדות המערב. יש לה, כמובן, מעמד של סמל; אך כמו כל סמל חשוב, היא מקפלת בתוכה גם תקווה לעתיד: התקווה שהעם היהודי ישוב להיות עם מאוחד מבחינה פוליטית ודתית, עם עצמאי ורב–עוצמה אך גם נעלה מבחינה מוסרית ותרבותית. הטענה שלפיה ממלכה זו לא הייתה אלא פנטזיה ספרותית שנבדתה בידי מחברים מאוחרים למטרות פוליטיות, חייבת להטריד אפוא לא רק ישראלים, אלא את כל מי שהמקרא הוא חלק מרכזי ממורשתו התרבותית.
מובן שאין לעוות את המחקר ההיסטורי כדי לשרת עניין ציבורי זה או אחר; אם ממלכת דוד ושלמה אכן לא הייתה ולא נבראה, חובה על החוקר לומר זאת בלי בושה. ואולם, מהימנות המחקר שעליו מתבססת גישה חדשה זו רחוקה מלהשביע רצון, ואם מביאים בחשבון גם את עיתוי פרסומה — בעיצומו של גל רביזיה היסטורית שלא הותיר כמעט סמל יהודי אחד עומד על תלו — אין מנוס מן החשד שבארכיאולוגיה החדשה, כמו בתחומים נוספים באקדמיה, גבר הדחף לניתוץ המיתוסים על שיקול הדעת הבריא, דבר הפוגע הן במדע הארכיאולוגיה הן בציבור הרחב.
במשך כאלפיים שנה לאחר חתימת התנ"ך התקבל הסיפור המקראי ברחבי העולם כתיאור היסטורי נכון, ברובו. היו אמנם קוראים רבים, ובהם גם יהודים ונוצרים בעלי השקפה דתית, שלא קיבלו כל פרט ופרט בסיפור — תיאורי הנסים והמופתים עוררו מידה של ספקנות — אך בכל זאת הייתה הסכמה כללית, שלפיה נולד עם עברי לפני כ–3,500 שנה; שבני העם הזה שועבדו במצרים, נכנסו לארץ כנען וכעבור זמן מה כוננו ממלכה מאוחדת בראשות דוד ושלמה; שממלכה זו חולקה לממלכות ישראל ויהודה; שנפילת ממלכת יהודה בשנת 586 לפני הספירה הביאה לחורבן בית המקדש ולגלות בבל; ושלאחר כשני דורות של גלות שבו היהודים אל ארצם, בימי עזרא ונחמיה.
במאה התשע–עשרה הועמדה השקפה זו בספק על ידי חוקרי מקרא שטענו על סמך ניתוח טקסטואלי כי התנ"ך בכללותו — במילותיו של יוליוס וֶלהויזן, המלומד המזוהה ביותר עם תורת התעודות ואסכולת "הביקורת הגבוהה" — אינו אלא "חזיון שווא מנופח". ברם, חוקרים אלו הגיעו למסקנותיהם עוד בטרם נעשתה בארץ עבודה ארכיאולוגית של ממש. במידה רבה כתגובה לקריאת תיגר זו, הגיעה ארצה בראשית המאה העשרים קבוצת חוקרים במטרה לחשוף את האמת על אודות תקופת המקרא באמצעות גילוי שרידיה.
ויליאם פוקסוול אולברייט היה ללא ספק הדמות המפורסמת שבחבורה. אולברייט, שהיה בקיא הן בספרות המקראית והן בתרבויות ובלשונות של המזרח הקדום, ייסד אסכולה שהייתה לכוח הדומיננטי בתחום הארכיאולוגיה המקראית במשך רוב המאה העשרים. עם תלמידיו של אולברייט נמנו כמה מגדולי הארכיאולוגים הישראלים כמו יגאל ידין, בנימין מזר ויוחנן אהרוני, וגם חוקרים אמריקנים כמו נלסון גליק וההיסטוריון ג’ון ברייט. כמה ממסקנותיהם של החוקרים האלה אמנם לא עמדו במבחן הזמן, אך הם ניחנו בראייה מפוכחת בדבר מקומו החשוב של המחקר הארכיאולוגי בכתיבת ההיסטוריה, תפיסה שהייתה משכנעת בזמנה ויש בה כדי לתרום רבות לדיון גם היום.
אולברייט, חשוב להדגיש, לא היה פונדמנטליסט דתי וגם לא נהג לקרוא את המקרא כפשוטו. דרכו הייתה, לדבריו, לחתור "בזהירות רבה ככל האפשר בין שביל האש של אמון יתר במסורת ובין שביל השלג של ביקורת חשדנית". הוא נקט בגישת החוקר ההומניסט על פי מסורת הארצות הדוברות אנגלית; חוקר שכל מעייניו נתונים לחשיפת שורשיה של התרבות המערבית באמצעות המחקר המדעי. "שמנו לעצמנו למטרה", כתב אולברייט בשנת 1942, "להסתפק בלא–פחות משחזור מוחלט, במידת האפשר, של הנתיב שצלחו אבותינו על מנת להגיע אל גובהי התובנה הרוחנית והמונותיאיזם האתי של התרבות היהודית–נוצרית". מטרת הארכיאולוגיה בעיני אולברייט אינה רק לבדוק ולסווג ממצאים, וגם לא להשתמש בהם כדי "להוכיח" את אמיתות המקרא, אלא לשזור את נתוני מחקרו במסורות ובטקסטים קדומים לכדי נראטיב היסטורי מהימן, שיהיה בו כדי ללמד את האדם המערבי על מקורותיו בעבר הרחוק.
ואכן, בחפירותיו של אולברייט בסוף שנות העשרים של המאה שעברה ובחפירות שערכו תלמידיו עד אמצע שנות השמונים נתגלה מספר מרשים של ממצאים שאיששו והעשירו את תמונת ההיסטוריה המקראית. במאות אתרים, מן הגליל ועד הנגב, החלו להיחשף עדויות ברורות לקיומו של עם בעל תרבות חומרית עצמאית שהופיע בשחר תקופת הברזל — בדיוק ברגע שעליו מצביע המקרא. בחפירות שנערכו בעשרות ערים עתיקות — עבריות, כנעניות ופלשתיות — נתגלו שרידים התואמים באופן מפתיע את הנראטיבים המקראיים. בשילה, המרכז הדתי והפוליטי של שבטי ישראל בתקופת השופטים, נחשפו שרידיה של קהילה עברית גדולה מן המאה השתים–עשרה לפני הספירה. נחפרו וזוהו הערים הגדולות מגידו, חצור וגזר — ובהן מיזמי הבנייה שספר מלכים מייחס לשלמה. אפילו בירושלים, שבה מונעת התנגדות ערבית חפירות במתחם הר הבית, נחשפו ממצאים מונומנטליים, ובכללם מבנים וביצורים מתקופת המקרא ברובע היהודי של העיר העתיקה, באזור הכותל הדרומי ובעיר דוד — העיר היבוסית המקורית אשר נכבשה בידי דוד בשנת 1000 לפני הספירה לערך.
בד בבד זכה הנראטיב המקראי לתימוכין בכתובות עתיקות שנתגלו בכל רחבי המזרח התיכון. פרעה מרנפתח המצרי העיד, בסביבות שנת 1200 לפני הספירה, על דבר קיומו של עם בשם "ישראל" השוכן בכנען; סיפור מסעו של פרעה שישק, שעל פי הכתוב בספר מלכים כבש בסערה כמה ערים עבריות זמן קצר לאחר מות שלמה, אומת כשנתגלו תעודותיו של המלך המצרי בכַּרנךּ; המלחמה המתוארת בספר מלכים, בין מישע מלך מואב לכוחותיהם המשולבים של ישראל ויהודה, מתועדת מנקודת מבטו של המלך המואבי על מצבה שנמצאה בדיבון, במערב ירדן; עובדת מלכותו של יהוא זכתה לאישוש ב"חירה השחורה" מנִמרוּד, אובליסק שעליו נמצאה כתובת של שלמנאסר השלישי מלך אשור; המצור האשורי על העיר לכיש בשנת 700 לפנה"ס בקירוב זכה לתיאור חי בתבליט שנחשף בארמון סנחריב בנינווה שבצפון עיראק; ובירושלים נמצא חותם חרס הנושא את שמו של גמריהו בן שפן, המוזכר בספר ירמיה כסופר בחצר המלך יהויקים.
ואמנם, לנוכח גילויים אלו ואחרים התוודה אולברייט עצמו: "גישתי, שתחילה הייתה ספקנית למדי לגבי מידת דיוקה של המסורת ההיסטורית הישראלית, עברה טלטלות חוזרות ונשנות, כאשר גילוי אחר גילוי אישש את אמיתותם ההיסטורית של פרטים שהיה ניתן להגדירם כאגדה".
הארכיאולוגים מן העת האחרונה, שזכו לחזות בגילויים נוספים ומסעירים לא פחות, אמורים היו לתמוך בעמדה זו. והנה, תחת זאת היינו עדים לעלייתה של אותה מחשבה ספקנית שרווחה לפני מאה שנה. סיפורי האבות, יציאת מצרים וכיבוש ארץ ישראל נדחו כסיפורים לא אמינים בידי מספר גדל והולך של חוקרים, שלחלקם (אם כי לא לכולם) מטרה אידיאולוגית מוצהרת: הסיפור המסורתי, הכריזו, הוקם לתחייה בידי התנועה הציונית כדי להצדיק את נישול הערבים מאדמותיהם. אפשר שהנוקב ביותר מבין מבקרים אלו הוא קית וייטלאם, ראש החוג למקרא באוניברסיטת שפילד באנגליה, מחבר הספר המצאת ישראל הקדומה, שיצא לאור בשנת 1996. לדעתו של וייטלאם,
המחקר המערבי המציא את ישראל הקדומה והשתיק את ההיסטוריה הפלסטינית... העבר הקדום שייך לישראל מכיוון שכך הוצג משחר ימיו של חקר המקרא המודרני. המחקר הישראלי המודרני עסק בכתיבת ההיסטוריה של עם ישראל הקדום מנקודת מבט מערבית ואוריינטליסטית, המציגה אותה בעיקר כבבואה העתיקה של המדינה המודרנית ואוכלוסייתה היהודית.
וייטלאם, המושפע רבות מרעיונותיו של חוקר הספרות והפעיל הפוליטי אדוארד סעיד, שם לו למטרה ליצור סיפור חלופי — "פלסטיני" — של תולדות העת העתיקה. "הבעיה כאן", הוא כותב, "טמונה בכך שהמושג 'היסטוריה פלסטינית' מוגבל לעת המודרנית, לניסיון לגבש נראטיבים של זהות לאומית נוכח נישול וגלות. נדמה כאילו העבר הרחוק הופקר לידי ישראל והמערב".
הערעור על הסיפור המקראי הגיע לשלב חדש בסוף שנות התשעים, עת החלו חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, בראשותו של ישראל פינקלשטיין, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה, לטפח תיאוריה שלפיה ממלכת ישראל המאוחדת, המתוארת בהרחבה בספרים שמואל, מלכים ודברי הימים, מעולם לא הייתה קיימת באמת. פינקלשטיין (המסתייג מאמירות קיצוניות כדוגמת טענותיו של וייטלאם) מבסס את התיאוריה שלו על מה שארכיאולוגים מכנים "הנמכת" התיארוך של הממצאים מן התקופה. שיטתו מסווגת מחדש את הממצאים הארכיאולוגיים שזוהו במשך שנים רבות עם מיזמי הבנייה של המלך שלמה במאה העשירית לפני הספירה, ומתארכת אותם כמאה שנים מאוחר יותר, לתקופה שלאחר פירוק הממלכה. שיטת תיארוך זו מותירה אותנו ללא עדויות אמינות של ממש לקיומה של ממלכת דוד ושלמה. אם נקבל את הטענה שהמבנים המסיביים שנתגלו ברחבי הארץ לא נבנו על ידי שלמה אלא בידי יורשיו בני המאה התשיעית, או אז נעלמים מייסדיה של המדינה היהודית העתיקה ונמחקים כמעט כליל ממפת הארכיאולוגיה.






קיסר או קאטו

אסף שגיב

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017