שקיעת הסוציולוגיה הישראלית

אלק ד' אפשטיין

במקום לבחון את החברה העכשווית, רוב החוקרים עוסקים דווקא במשקעי העבר


קף אופייה הייחודי של החברה הישראלית. דור המייסדים של הסוציולוגיה הישראלית קנה לעצמו מוניטין בעולם הודות למחקרים חלוציים על נושאים ישראליים ייחודיים, ובעיקר תהליכי בינוי האומה וקיבוץ הגלויות. חוקרים אלו הבינו שישראל היא מעבדה חברתית מיוחדת במינה, דווקא משום שקשה להחיל עליה כמה מן הקטגוריות התיאורטיות המקובלות.72 מציאות זו לא השתנתה גם היום; לרשות הסוציולוגים הישראליים עומד שלל של אפשרויות למחקר. אפשר למנות רשימה ארוכה של נושאים שראוי לבחון מנקודת מבט סוציולוגית: תחיית השפה והתרבות העברית; כינונם של מוסדות דמוקרטיים ותפקודם במצב חירום מתמשך; השפעת פיגועי הטרור של הארגונים הפלסטיניים; הסדקים שנפערו במסגרות הזהות והתרבות שליכדו את הציבור הישראלי; עלייתם של כוחות פוליטיים סקטוריאליים וצמיחתן של תנועות מחאה למיניהן; מפעל ההתיישבות והחתירה ליצירת חברה שוויונית בקיבוצים ובמושבים; המאפיינים החברתיים והפסיכולוגיים של החיים בהתנחלויות; התמודדותם של אזרחי ישראל עם זיכרון השואה; יחסי ישראל והתפוצות; שירותם הצבאי של נשים ועולים חדשים, ועוד כהנה וכהנה. כמה מן הסוגיות הללו נבדקו מזוויות שונות בעבר, ועתה הן דורשות מבט מחודש; נושאים אחרים לא זכו עדיין לטיפול הולם. מדובר, ללא ספק, בכר פורה לפעילות מחקרית ענפה.
אם תחזור הסוציולוגיה הישראלית למסלול של התקדמות מתמדת, תהא זו בשורה התפתחות מבורכת לא רק לאקדמיה אלא לחברה הישראלית בכללותה. אחרי הכל, חשיבותו של המחקר הסוציולוגי חורגת מן העניין האינטלקטואלי הטהור; הוא מציב מראה מול פני החברה ותורם בכך להבנה העצמית שלה וליכולתה להתמודד עם חסרונותיה ופגמיה. אולם כדי שיוכלו למלא תפקיד חשוב זה, צריכים הסוציולוגים הישראלים להפנות את המבט הביקורתי גם כלפי התחום שבו הם עוסקים ולהתמודד באומץ עם המסקנות והלקחים הנובעים מבחינה עצמית זו.  



אלק ד’ אפשטיין הוא עמית חבר במרכז שלם. הוא מלמד בחוג לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה.
  
הערות
 
המחבר מבקש להודות למיכאל אוריצקי על עזרתו הרבה בעריכת המחקר הנוכחי, ולמשה ליסק ויוחנן פרס שתרמו מרעיונותיהם וממחשבותיהם. תודה לוויקטור עזריה, יושב ראש האגודה הסוציולוגית הישראלית, ולמרכזת האגודה, נטע ארנון, על שנתנו בידי מידע ופרסומים מן הכנסים השנתיים של האגודה בשנים קודמות.
 
1. אורי רם, עורך, החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים (תל אביב: ברירות, 1993), עמ' 5.
2. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר הסטודנטים בפקולטות למדעי החברה באוניברסיטאות בישראל (לא כולל מכללות ושלוחות של אוניברסיטאות זרות) עלה מ–14,475 איש בסוף שנות השבעים ל–33,680 איש בסוף שנות התשעים.
3. S.N. Eisenstadt, Israeli Society (New York: Basic Books, 1967); Joseph Ben-David, ed., Agricultural Planning and Village Community in Israel (Paris: unesco, 1964); ש"נ אייזנשטדט ואחרים, עורכים, רבדים בישראל: מקראה (ירושלים: אקדמון, 1968); משה ליסק, האליטות של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט (תל אביב: עם עובד, 1981); דן הורוביץ ומשה ליסק, מיישוב למדינה: יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהילה פוליטית(תל אביב: עם עובד, 1977); דן הורוביץ ומשה ליסק, מצוקות באוטופיה: ישראל — חברה בעומס–יתר (תל אביב: עם עובד, 1990).
4. באותו הזמן הגישה הפונקציונליסטית הייתה הפרדיגמה הדומיננטית בסוציולוגיה בארץ ובעולם. גישה זו תופשת את החברה כמערכת המקיימת את עצמה תוך שמירה על לכידות תרבותית וחלוקה מבנית–תפקודית. הביקורת המושמעת היום נגד הפונקציונליזם אינה יכולה לבטל את העובדה שבהשפעתו צברה הסוציולוגיה הישראלית יוקרה מקצועית רבה וסללה את דרכה לחזית המחקר במדעי החברה.
5. נושא זה נידון במאמריי "מעצבי ההגמוניה או אאוטסיידרים מנוכרים? תפקידם של האינטלקטואלים הישראלים בעיצוב פניה של המדינה המתהווה", הציונות: מאסף לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, כרך כב (2000), עמ' 261-282; ו"למען החופש: מאבקיה הציבוריים של הפרופסורה הירושלמית לאחר הקמת המדינה", קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה 106 (דצמבר 2002), עמ' 139-176.
6. ­ מיכאל קרן, העט והחרב: לבטיה של האינטליגנציה הישראלית, תרגם שמשון ענבל (תל אביב: רמות, 1991), עמ' 74.
7. אורי רם, "החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל", בתוך רם, החברה הישראלית, עמ' 10.
8. ממצאי מחקריהם סוכמו בספרים האלה: S.N. Eisenstadt, The Absorption of Immigrants (London: Routledge and Kegan Paul, 1954); Judith Shuval, Immigrants on the Threshold (New York: Atherton, 1963).
9. אריה סימון, "על הישגיהם של ילדי עולים בנגב", מגמות ח (אוקטובר 1957), עמ' 368-343; לאה אדר, "לחקר הקשיים הלימודיים אצל ילדים עולים", מגמות ז (אפריל 1956), עמ' 180-139; שרה סמילנסקי, "ילדים הנכשלים בראשית דרכם בבית הספר ומשפחותיהם", מגמות ח (אוקטובר 1957), עמ' 430-445.
10. Moshe Lissak, Social Mobility in Israeli Society (Jerusalem: Israel Universities, 1969); Judah Matras, Social Change in Israel(Chicago: Aldine, 1965).
11. כך, לדוגמה, בדצמבר 1983 התפרסם בכתב העת מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים מאמרו של סמי סמוחה "עדתיות וצבא בישראל: תזות לדיון ולמחקר"; לצדו הופיעה תגובתו של משה ליסק "תגובה: תזות לדיון או קביעה מוקדמת של עמדות?" מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 22 (חורף תשמ"ד), עמ' 5-38. בפברואר 1985 פורסם בכתב העת מגמות מאמר ביקורתי אחר של סמי סמוחה "ביקורת על גרסה ממסדית עדכנית של הגישה התרבותית בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל", מגמות כט (פברואר 1985), עמ' 73-92; וכעבור חצי שנה, באוגוסט 1985, פורסם באותו כתב עת מאמר תגובה מאת אליעזר בן–רפאל: "עדתיות — תיאוריה ומיתוס", מגמות כט (אוגוסט 1985), עמ' 190-204.
12. על מורשתו האינטלקטואלית של יונתן שפירא ראה זאב שטרנהל, "יונתן שפירא: אבי המחקר הביקורתי", סוציולוגיה ישראלית ב, חוברת 1 (1999), עמ' 11-21.
13. יונתן שפירא, אחדות העבודה ההיסטורית: עוצמתו של ארגון פוליטי (תל אביב: עם עובד, 1975).
14. יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל (רמת גן: מסדה, 1977).
15. ראה ספריו של יונתן שפירא, עילית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית (תל אביב: ספריית פועלים, 1984); לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החירות — הסבר סוציולוגי פוליטי (תל אביב: עם עובד, 1989); חברה בשבי הפוליטיקאים (תל אביב: ספריית פועלים, 1996).
16. דבר העורכים, סוציולוגיה ישראלית ב, חוברת 1 (1999), עמ' 7.
 17. סמי סמוחה, "מדיניות קיימת ואלטרנטיבית כלפי הערבים בישראל", מגמות כו (ספטמבר 1980), עמ' 33.
18. ­ראה סמי סמוחה, "ערבים ויהודים בישראל — יחסי מיעוט ורוב", מגמות כב (ספטמבר 1976), עמ' 420.
19. סמי סמוחה, "מדיניות קיימת ואלטרנטיבית כלפי הערבים בישראל", עמ' 17.
20. על חשיבותה של מלחמת לבנון בגיבוש זהותם הפוליטית של אנשי אקדמיה בישראל ראה קרן, העט והחרב, עמ' 133-134.
21. ­אני מקבל את התזה שהעלה בעניין זה נשיא המכון הבינלאומי לסוציולוגיה, לשעבר יושב ראש האגודה הסוציולוגית הישראלית, אליעזר בן–רפאל; ראה Eliezer Ben-Rafael, "Critical Versus Non-Critical Sociology: An Evaluation", Israel Studies 2:1 (Spring 1997), p. 190.
22. סמי סמוחה, "תמורות בחברה הישראלית — לאחר יובל שנים", אלפיים 17 (1999), עמ' 249.
23. כך כתב ברוך קימרלינג במכתבו מ–6 באפריל 2002 (המכתב הופץ באמצעות דואר אלקטרוני):
“Many of the Israeli academic community strongly oppose the present regime in Israel. In fact we’re the only effective opposition to this fascist rule…. Boycotting us is counter-productive and causes great damage for the cause of ending the subjugation of the Palestinian people".
24. רונן שמיר ודן אבנון, "מרטין בובר והסוציולוגיה הישראלית",בתוך 50 ל–48 : מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, ערך עדי אופיר (ירושלים: ון ליר, 1999), עמ' 53.
25. ­מיכאל שלו, "עת לתיאוריה", תיאוריה וביקורת 8 (קיץ 1996), עמ' 225.
26. לאחר מינויו החליף יפתחאל את שמו ואת צביונו של כתב העת והוא מתקרא כעת Hagar: International Social Science Review.
27. אורן יפתחאל, "אתנוקרטיה, גיאוגרפיה ודמוקרטיה: הערות על פוליטיקה של ייהוד הארץ", אלפיים 19 (2000), עמ' 80.
28. יפתחאל, "אתנוקרטיה, גיאוגרפיה ודמוקרטיה", עמ' 81.
29. יפתחאל, "אתנוקרטיה, גיאוגרפיה ודמוקרטיה", עמ' 97.
30. אורי רם, "סוד החולשה החילונית", הארץ, 14 במאי, 1998.
31. כאן המקום לציין גם את קיומה של הגישה הפמיניסטית הרדיקלית, המאופיינת בכך שהחוקרות הדוגלות בה אינן מתמקדות רק בחקר מעמד האישה בסדר החברתי אלא גם מנתחות את הסדר החברתי מנקודת ראותן של נשים המוגדרות כ"מנוחשלות". חלק נכבד מן המחקרים של דבורה ברנשטיין, ברברה סבירסקי, דליה מור, הנרייט דהאן–כלב, תמר רפפורט וחוקרות אחרות נכתבו מפרספקטיבה זו. החוקרות הללו מקבלות בדרך כלל את הנחות היסוד והממצאים של החוקרים המרקסיסטיים, אך מבקרות אותם משום שכביכול אינם מתייחסים במידה מספקת לנושאים הקשורים בהפליה המגדרית.
32. דבורה ברנשטיין, "מה שרואים משם לא רואים מכאן: היבטים ותובנות בהיסטוריוגרפיה הישראלית", סוציולוגיה ישראלית ב, חוברת 1 (1999), עמ' 30.
33. ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות", מחברות למחקר ולביקורת, גיליון מיוחד (1981).
34. ראה Shulamit Carmi and Henry Rosenfeld, "The Emergence of Militaristic Nationalism in Israel", International Journal of Politics, Culture and Society 3:1 (Fall 1989) pp. 5-49. הנוסח העברי של המאמר התפרסם בשם "הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל", בתוך רם, החברה הישראלית, עמ' 275-327.
35. כרמי ורוזנפלד, "הכלכלה המדינית", עמ' 317. ראוי לציין שבשנת 1984 הוקדש גיליון שלם של מחברות למחקר וביקורת לחיבור מאת צ’רלס קימן, שכותרתו "אחרי האסון: הערבים במדינת ישראל, 1950-1948". זה היה החיבור הראשון שפורסם בישראל והטיל על המדינה את כל אשמת התהוותה של בעיית הפליטים הערבים.
36. כרמי ורוזנפלד, "הכלכלה המדינית", עמ' 287-286.
37. Baruch Kimmerling, Zionism and Territory: The Socio-TerritorialDimensionof Zionist Politics (Berkeley:University of California, 1983); Gershon Shafir, Land, Labor, and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict, 1882-1914 (Cambridge: Cambridge, 1989); Ilan Pappe, The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951 (London: Tauris,1992).
38. גרשון שפיר, "קרקע, עבודה ואוכלוסייה בקולוניזציה הציונית: היבטים כלליים וייחודיים", בתוך רם, החברה הישראלית, עמ' 119-104; הציטוטים מעמ' 105.
39. שפיר, "קרקע, עבודה ואוכלוסייה", עמ' 112.
40. שפיר, "קרקע, עבודה ואוכלוסייה", עמ' 111.
41. שפיר, "קרקע, עבודה ואוכלוסייה", עמ' 112.
42. ­רם, "החברה ומדע החברה: סוציולוגיה ממסדית וסוציולוגיה ביקורתית בישראל", עמ' 31.
43. שפיר, "קרקע, עבודה ואוכלוסייה", עמ' 107.
44. ראה דיון מקיף יותר בנושא אצל רן אהרנסון, "ההתיישבות בארץ ישראל — מפעל קולוניאליסטי? "ההיסטוריונים החדשים' מול הגיאוגרפיה ההיסטורית", בתוך פנחס גינוסר ואבי בראלי, עורכים, ציונות: פולמוס בן–זמננו (באר שבע: אוניברסיטת בן–גוריון, 1996), עמ' 340-354.  
45. יהודה שנהב, "השוד המושלם", הארץ, מוסף הארץ, 10 באפריל, 1998, עמ' 14-15.
46. שנהב, "השוד המושלם", עמ' 16.
47. שלמה הלל, "הסילוף המושלם", הארץ, מוסף הארץ, 29 באפריל, 1998, עמ' 51-52.
48. ברנשטיין, "מה שרואים משם", עמ' 31.
49. ברוך קימרלינג, "סוחרי החרדות", הארץ, מוסף הארץ, 10 ביוני, 1994, עמ' 50-52.
50. לדיון מקיף בקלישותה של האנלוגיה הקולוניאלית ראה משה ליסק, "סוציולוגים 'ביקורתיים' וסוציולוגים 'ממסדיים' בקהילה האקדמית הישראלית: מאבקים אידיאולוגיים או שיח אקדמי ענייני", בתוך גינוסר ובראלי, ציונות: פולמוס בן–זמננו, עמ' 60-98.
51. בסך הכל הוצגו 69 מחקרים כאלה, כלומר כ–14 אחוזים מכלל המחקרים שהוצגו.
52. כתבי העת הללו הם American Sociological Review; American Journal of Sociology; British Journal of Sociology; Social Forces; Social Problems.
53. שלמה זנד מציין שהסוציולוגים הביקורתיים הובילו, במידה רבה, את ההתנגדות לנראטיב ההיסטורי הציוני: "מגבלותיה האידיאולוגיים והמוסדיים של קורפורציית ההיסטוריונים המתמחים בנושאי הציונות וישראל הביאו לכך שדווקא בתחום הסוציולוגיה הופיעו חוקרים בעלי גישה היסטורית ביקורתית והשוואתית. ציונות וטריטוריה[מאת ברוך קימרלינג] לא היה הספר היחיד שכפר בנראטיבים הקונבנציונליים הקונצפטואליים המסורתיים. קרקע, עבודה ומקורות הסכסוך הישראלי-פלסטינישל גרשון שפיר... השלים מבחינות רבות את עבודתו של קימרלינג, אך במקום להסתפק בהיבטים הספציפיים של כיבוש האדמה הוא העדיף להעמיד במרכז מחקרו את התפתחות עולם העבודה במפעל הציוני... המרתק הוא שדווקא דרכי הבעה סוציולוגיות מובהקות... העניקו לגיטימיות אוניברסיטאית לביטול הייחודיות שנקבעה לה על ידי ההיסטוריוגרפיה המסורתית. מאבקו של הממסד ההיסטוריוגרפי על שמירת ייחודיות זו... החל להתערער מכיוון לא–צפוי". שלמה זנד, "הפוסט–ציוני כסוכן זיכרון 'לא מורשה' — על מבני ייצור העבר בישראל", אלפיים 24 (2002), עמ' 224-225.
54. Laurence J. Silberstein, The Post-Zionism Debates (New York:Routledge, 1999) p.2 .
55. אורי רם, "בזכות השכחה", בתוך אופיר, עורך, 50 ל–48, עמ' 349.
56. אורי רם, "זיכרון וזהות: סוציולוגיה של ויכוח ההיסטוריונים בישראל", תיאוריה וביקורת 8 (1996), עמ' 20.
57. אורי דודזון, "קיפאון ואבולוציה בנראטיב החינוכי בישראל", הרצאה בכנס הסוציולוגי השנתי השלושים של האגודה הסוציולוגית הישראלית, ראה חוברת תקצירים של הכנס (ראשון לציון: המכללה למינהל, 1999), עמ' 14.
58. ברוך קימרלינג, "הוויכוח על ההיסטוריוגרפיה הציונית", הרצאה במרכז לחקר הציונות, היישוב וההיסטוריה של מדינת ישראל (ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1994), עמ' 1.
59. יעקב שביט, "לאומיות, היסטוריוגרפיה ורביזיה היסטורית", בתוך גינוסר ובראלי, ציונות: פולמוס בן–זמננו, עמ' 264.
59. Yael Zerubavel,Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition (Chicago: University of Chicago, 1995).
61. Nachman Ben-Yehuda, The Massada Myth: Collective Memory and Mythmaking in Israel. (Madison: University of Wisconsin, 1995).
62.Nachman Ben-Yehuda, Sacrificing Truth: Archaeology and the Myth of Massada (New York: Humanity Books, 2002), p. 180.
63. Baruch Kimmerling and Joel Migdal, Palestinians: The Making of a People (New York: Free Press, 1993).
64. גרשון שפיר, "הקדמה למהדורה החדשה של "קרקע, עבודה והסכסוך הישראלי-פלסטיני 1882-1914", תיאוריה וביקורת 8 (קיץ 1996), עמ' 250.
65. אורי בן–אליעזר, דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי 1936-1956 (תל אביב: דביר, 1995); ראה גם אורי בן–אליעזר, "טשטושה של ההבחנה בין מדינה לבין חברה בישראל: הגניאולוגיה של "החלוץ'", מגמות לז (מרץ 1996), עמ' 207-228.
66. Yagil Levy, Trial and Error: Israel’s Route from War to De- Escalation(Albany: suny, 1997).
67. יגיל לוי, "מדיניות מלחמתית, יחסים בינעדתיים והתפשטות פנימית של המדינה: ישראל 1948-1956", תיאוריה וביקורת8 (קיץ 1996), עמ' 218.
68. יגיל לוי ויואב פלד, "השבר שלא היה: הסוציולוגיה הישראלית בראי מלחמת ששת הימים", תיאוריה וביקורת 3 (חורף 1993), עמ' 115.
69. רק מאמר אחד מהם, שהוצג בכנס שהתקיים בשנת 1998 בידי תמיר שורק, אז תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית, עסק בניתוח פעולות הטרור של הארגונים הפלסטיניים. ראה תמיר שורק, "הקרבת חיים בחברה בעלת זהות דתית–לאומית", הרצאה בכנס הסוציולוגי השנתי העשרים ותשע של האגודה הסוציולוגית הישראלית, חוברת התקצירים של הכנס (חיפה: אוניברסיטת חיפה, 1998), עמ' 40.
70. James Ron, "Savage Restraint: Israel, Palestine, and the Dialectics of Legal Repression", Social Problems 47:4 (November 2000), pp. 445-472; Andre Elias Mazawi and Abraham Yogev, "Elite Formation Under Occupation: The Internal Stratification of Palestinian Elites in the West Bank and Gaza Strip", The British Journal of Sociology 50:3 (1999), pp. 397-418 .
71. העבודה הזאת, שכותרתה השפעות מצב מתמשך של אי–ודאות על תהליכים אישיים וחברתיים — יחיד וקהילה ברמת הגולן תחת איום עקירה בשנים 1996-1995, הוגשה בידי שרה ארנון ואושרה באוניברסיטת חיפה.
72. להבנה דומה הגיעו גם אנשי מדע המדינה העוסקים בישראל, כפי שמדגיש אשר אריאן: "אנשי מדע המדינה, המנסים להשוות מערכות פוליטיות, מתקשים לשבץ את ישראל במסגרות שלהם. סרטורי, שעסק בניתוח מפלגות פוליטיות, סבור ששלטונה הממושך של מפא"י היה תופעה חריגה; ליפהרט, שחקר את מערכות היחסים בין קבוצות עדתיות, דתיות ולשוניות גדולות, התקשה לשלב את ישראל בקטגוריות המיון שלו בשל דמותה הייחודית. כאשר בוחנים את היחסים בין הצבא למגזר האזרחי, או את ההצלחה בבלימת אינפלציה משתוללת מבלי לגרום לאבטלה חמורה או לזעזועים פוליטיים או חברתיים, ישראל נתפשת לעתים קרובות כתופעה יוצאת דופן, והדיונים במודרניזציה של הפוליטיקה מוציאים את ישראל מחוץ לדפוסים מקובלים רבים". אשר אריאן, הרפובליקה הישראלית השנייה: פוליטיקה ומשטר לקראת המאה העשרים ואחת, תרגם ברוך קורות(תל אביב: אוניברסיטת חיפה וזמורה–ביתן, 1997), עמ' 13-14.
 
 






החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2014