הדפסה
גרסת PDFכשל זה הוא רק תסמין של מגמה כללית. עיון במאמרים שהוצגו בכינוסים השנתיים של האגודה הסוציולוגית הישראלית בשנים 1998-2002 (בסך הכל הוצגו באירועים אלו 501 עבודות) מלמד כי רק חלק קטן מתוכם הוקדש לניתוח נושאים ישראליים–ציוניים ייחודיים.51 חמישה מאמרים בלבד עסקו באנטישמיות ובזיכרון השואה, 6 ביחסי ישראל עם התפוצות, 8 מאמרים בלבטים אידיאולוגיים בתנועות הנוער, 8 בשירות הצבאי של נשים ושל עולים חדשים ו–5 מאמרים במאפיינים החברתיים והפסיכולוגיים של החיים בהתנחלויות. רק שני נושאים ישראליים ציוניים ייחודיים זכו להתעניינות מחקרית רחבה יותר: לחיים החברתיים בקיבוצים ובמושבים הוקדשו 23 מאמרים, ובהגשמת האוטופיה הציונית ויצירתה של התרבות העברית עסקו 20 מאמרים. לעומת זאת, 320 מאמרים — כשני שלישים מכלל המחקרים שהוצגו בכינוסים — ניתחו תופעות שאינן ייחודיות דווקא לחברה הישראלית, וב–73 מאמרים נוספים ישראל אינה מוזכרת כלל.
אבל תופעה זו אינה מוגבלת רק לפרסומים אקדמיים בשפה העברית. עיון ברשימת המאמרים על החברה הישראלית שהופיעו בחמשת כתבי העת הסוציולוגיים החשובים בעולם52 מאז שנת 1963 מראה שבעוד שבשנים 1963-1988 הוקדשו כרבע מכלל הפרסומים הללו — 10 מתוך 40 מחקרים — לניתוח סוגיות בעלות היבט ציוני–ישראלי ייחודי, מאז 1988 לא הופיע עוד מחקר כזה באף אחד מכתבי העת המדוברים, אף ש–18 מאמרים שהתפרסמו במסגרתם במהלך תקופה זו התייחסו בצורה זו או אחרת לחברה הישראלית. אין זה נתון מקרי אלא מגמה שיטתית: מזה חמש–עשרה שנה נדחק בהדרגה מקומו של הדיון בנושאים הייחודיים לישראל מן הבמות המרכזיות במדעי החברה.
קשה, לכאורה, להוכיח קשר ישיר בין הנתונים האלה להגמוניה של הסוציולוגיה הביקורתית במדעי החברה בישראל. עם זאת, ברי שהלך הרוח הרדיקלי השורר כיום באקדמיה נוטה לראות בישראל רק מקרה פרטי של צורות דיכוי היסטוריות שהופיעו בכל רחבי העולם בשלב זה או אחר; החוקרים הדבקים בעמדה הביקורתית מעדיפים אפוא לבחון את החברה הישראלית דרך פריזמות תיאורטיות הנוטות לטשטש את היבטיה הייחודיים ולהבליט דווקא את המשותף לה ולחברות אחרות. התוצאה, כפי שהראינו, מובילה לעתים לפגיעה באמינות המדעית של הדיסציפלינה ולהידלדלות תחומי העניין שלה.
ד
הזנחת העיסוק בפנים הייחודיות של המציאות הישראלית הצרה במידה ניכרת את תחום הדיון הסוציולוגי בארץ. מגמה זו החריפה פי כמה בשל התגייסותם של הסוציולוגים הביקורתיים למאבק על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי. מערכה זו, שבה רואים חוקרים אלו את עיקר שליחותם הפוליטית, עיצבה למעשה מחדש את סדר היום המחקרי של התחום. בניסיון לערער את ה"נראטיב" הציוני הדומיננטי בחברה הישראלית מפנים הסוציולוגים הביקורתיים את מבטם אל העבר, תוך עיסוק אינטנסיבי בשכתוב תולדות האומה. ברם, מחירה של התמקדות זו בניתוצם של מיתוסים מכוננים, המזכירה את מלאכתו של "ההיסטוריון החדש",53 היה הפקרה שיטתית של הטיפול בנושאים סוציולוגיים אקטואליים יותר שהיו ראויים, מנקודת מבט אובייקטיבית, לבחינה יסודית ומעמיקה.
אין להקל ראש, כמובן, בחשיבותו של הוויכוח על הזיכרון הקולקטיבי. דיון זה נוגע, למעשה, באשיות ההוויה הלאומית, המעוגנת בקיומה ובשימורה של תודעה היסטורית שיש לה סמלים, ציוני דרך ומיתוסים משלה. בספרו פולמוסי הפוסט–ציונות, הנוקט בדרך כלל נימה אוהדת כלפי החוקרים הביקורתיים, מסביר לורנס סילברסטיין את משמעותה של קריאת התיגר על הזיכרון הקולקטיבי הציוני:
הישראלים, כמו כל הקבוצות הלאומיות, מוצאים בנראטיבים המתארים את עברו של עמם מסגרת שבאמצעותה יוכלו לפרש את אירועי ההווה. בהעמידם סימן שאלה מעל הנראטיבים הדומיננטיים של ההיסטוריה הישראלית, הפכו ההיסטוריונים החדשים, יחד עם הקבוצה הידועה כסוציולוגים הביקורתיים, את היסודות שעליהם נשענה הזהות הקיבוצית הישראלית לבעייתיים.54
בעיני חלק הארי של החוקרים הביקורתיים יש בקעקועו של "הסיפר הציוני" כדי לחולל תמורה פוליטית וחברתית מרחיקת לכת; רק בשחרורה מן ההגמוניה האידיאולוגית של הלאומנות האתנית תוכל ישראל להפוך למדינה מתקדמת ונאורה, השייכת לכל אזרחיה. אורי רם מציג את ההקשר ההיסטורי של הדיון במילים ברורות:
בישראל מתנהל מאבק על הזיכרון הקולקטיבי, על הלוח ועל המפה. זה מאבק בין שלוש תפישות היסטוריות עיקריות: תפישת ההיסטוריה הלאומית, המקפלת בחובה את הסתירה הבלתי פתורה בין דמוקרטיה ליהודיות; תפישת ההיסטוריה הלאומנית, הפותרת את הסתירה באמצעות ויתור על עתיד דמוקרטי; ותפישת ההיסטוריה האזרחנית, הפותרת את הסתירה באמצעות ויתור על עבר אתני. זוהי התנצחות בין עבר המבקש לקבור את העתיד, לבין עתיד המבקש להתנער מן העבר. זוהי הבחירה: עבר מיוסר או עתיד סביר.55
רם סבור אפוא שעל החברה הישראלית לאמץ את "תפישת ההיסטוריה האזרחנית", הכרוכה בוויתור על העבר האתני שלה. הוא מאמין שהתנערות מן האובססיה הציונית ומן ההיסטוריה היהודית היא מהלך של קדמה: "השינוי בתחום ההיסטוריוגרפי מציין את תחילת סיומה של ההכרה ההיסטורית ההולמת תקופת כיבוש, התנחלות, בניית לאום והקמת מדינה, ואת תחילת היווצרותה של הכרה היסטורית חדשה המאפיינת חברה אזרחנית, צרכנית ואולי אף רב–תרבותית".56 בהרצאה שנשא ב–1999, בכינוס השנתי השלושים של האגודה הסוציולוגית הישראלית, השמיע המרצה אורי דודזון דברים ברוח דומה. הנראטיב החינוכי בישראל, כך טען, שבוי בידי האינדוקטרינציה הציונית וגורם לקיפאון מחשבתי:
הממלכתיות העניקה מונופול לנראטיב הציוני בחינוך... ולא הותר נראטיב חינוכי אחר. הוענקה לגיטימציה בלעדית לשפה העברית ולתודעה ההיסטורית הקשורה בתקופה לפני הגלות. קיבעון מחשבתי זה שנמשך מאז הקמת המדינה, יצר קיפאון בחינוך הממלכתי... החינוך הממלכתי שנשאר נעול באידיאלים הישנים הפך למבוי סתום אבולוציוני. הוא מסוגל להעניק ידע... אך אינו מסוגל לעצב אישיות התואמת את החברה הגלובלית והפוסט–מודרנית.57
לאור עמדות מסוג זה מוקדש חלק ניכר מן המחקרים הסוציולוגיים מעוררי המחלוקת של הזמן האחרון לבחינתן של סוגיות היסטוריות. ברוך קימרלינג מציין, ובצדק, ש"כל אמירה הקשורה בעבר זוכה מיד לתהודה רבה ומתקשרת כמובן מאליו להווה ואולי אף לעתיד".58 בעבודתם של רבים מן הסוציולוגים הביקורתיים טושטשו אפוא הגבולות בין העבר הקרוב לעבר הרחוק, משום שבשניהם טמונה היכולת להיות "עבר מעשי", כלומר נראטיב שאפשר להשתמש בו שימוש פוליטי ותרבותי בהווה.59 שני ספרים שפרסמו סוציולוגים באמצע שנות התשעים מדגימים עיקרון זה היטב. האחד, השורשים המשוחזרים: הזיכרון הקולקטיבי ועיצוב המסורת הישראלית הלאומית (1995) מאת יעל זרובבל, מן המרכז לחקר החיים היהודיים באוניברסיטת רטגרס, מראה כיצד התגבש "סיפר–העל של הזיכרון" הישראלי סביב אירועים היסטוריים כמו נפילת מצדה, מרד בר כוכבא והגנת תל חי, שהיו לאמיתו של דבר כישלונות חרוצים אך הפכו לסיפורי גבורה במסגרת הנראטיב הציוני ההגמוני.60 הספר השני, מיתוס מצדה: זיכרון קולקטיבי ויצירת מיתוסים בישראל (1995), מאת נחמן בן–יהודה, סוציולוג ודיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, מבקש לחשוף את המניפולציה התועמלנית — הגובלת בתרמית בוטה — שבאמצעותה רוממה התרבות הישראלית קבוצת שודדים ורוצחים שהיו לא רק אויביו של השלטון הרומי אלא גם אימת הציבור היהודי בימי המרד הגדול.61 בספר שפרסם לאחרונה באותו הנושא, להקריב את האמת: ארכיאולוגיה והמיתוס של מצדה (2002), מפנה בן–יהודה האשמות קשות כלפי יגאל ידין, הארכיאולוג שחפר במצדה בשנות השישים, ומי שהיה גם רמטכ"ל צה"ל ושר בממשלת ישראל. ידין, טוען בן–יהודה, "פנה לדרך מפוקפקת שכללה עצירת מידע, הסתרת עובדות ובניית סיפור היסטורי שהיה מסולף ומטעה...", סיפור שיצר "מיתוס בן המאה העשרים על הירואיזם יהודי".62
ברם, מרבית המחקרים הסוציולוגיים הביקורתיים מתמקדים בתהליכים שאירעו במאה השנים האחרונות — המאה הציונית. תשומת לב רבה מופנית, כמובן, לדיון בשורשי הסכסוך הישראל-ערבי. במסגרת הדיון הזה קשה לעתים להבחין בין הסוציולוגים הביקורתיים לעמיתיהם ההיסטוריונים החדשים. ואמנם, מחקריהם של בני מוריס, אבי שליים והיסטוריונים אחרים מצוטטים תכופות בעבודות סוציולוגיות העוסקות בתולדות העימות בין התנועה הלאומית היהודית ובין הפלסטינים ומדינות ערב. הפרק החמישי בספרם של ברוך קימרלינג ויואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרו (1993), לדוגמה, עוסק בניתוח סוציולוגי–מדיני של אירועי מלחמת העצמאות, ונשען בהרחבה על הטיעונים והנתונים שהציג לפניהם בני מוריס במחקריו על לידת בעיית הפליטים הפלסטינים.63
הספרות המחקרית הביקורתית על מקורותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי אינה מותירה מקום רב לספק; הרושם הברור המתקבל ממנה הוא כי הצד היהודי הוא הגורם הישיר, גם אם לא היחיד, להיווצרותו של הסכסוך ולהנצחתו. גרשון שפיר, למשל, מפנה אצבע מאשימה לעבר המהגרים הציוניים ש"מטרתם הייתה קולוניזציה מוצלחת של ארץ ישראל באמצעות דחיקתם החוצה של תושביה הפלסטינים, אגב הצדקה מתמדת של ההתיישבות היהודית האחידה באמצעות התכחשות מעמיקה והולכת לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות". מדיניות ציונית–קולוניזטורית זו, קובע שפיר, היא "הסיבה העיקרית לאופיו הסורר של הסכסוך".64 חוקרים אחרים מצביעים על העניין שהיה להנהגת היישוב והמדינה בהמשך העימות האלים בינה ובין הצד הערבי. דרך הכוונת (1995), ספרו של אורי בן–אליעזר, מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, מסביר את הפעילות הביטחונית האקטיביסטית של דור תש"ח בשאיפתו לזכות במעמד, בכבוד וביוקרה בתחרות עם צמרת "האבות המייסדים", שהייתה מתונה ומאופקת יותר. האלימות הערבית, לפי בן–אליעזר, הייתה התירוץ המושלם שאפשר לצעירים להבטיח את מקומם בהנהגת היישוב.65 יגיל לוי, אחד מתלמידיו של יונתן שפירא באוניברסיטת תל אביב, הבוחן אף הוא את שורשי ה"מיליטריזם" הישראלי, נוקט גישה רדיקלית יותר. הוא מתאר את "המדיניות המלחמתית" של ישראל הצעירה כפרי תהליך פוליטי פנימי, שאפשר למדינה לבצר את עליונותה ונתן צידוק לאפליה העדתית שאפיינה את המבנה החברתי שלה בעשורים הראשונים לקיומה.66 לדברי לוי:
הקבוצות היהודיות העיקריות נשכרו ככל שהפעילות המלחמתית התעצמה... הישגים ישירים כדוגמת משאבים חומריים, יוקרה חברתית, רווחים אלקטורליים ועוד, חברו להישגים עקיפים הנובעים בלעדית מתרומת פעולות התגמול לקיבוע הסכסוך בדמות אדמות ורכוש פלסטיני והרחקת כוח העבודה הפלסטיני משוק העבודה. יתר על כן, ככל שהסלמת הסכסוך ביססה את עליונות המדינה בזירה הפנימית באמצעות הממלכתיות, גברה יכולת המדינה להעניק לגיטימיות להבנייתה של חברה בלתי שוויונית שקבוצותיה האשכנזיות נהנות ממעמד דומיננטי.67
כך נשזרים יחדיו הטיעונים השונים של הסוציולוגיה הביקורתית לכתב אישום מקיף נגד הציונות: התוקפנות המיליטריסטית נגד מדינות ערב ונגד הפלסטינים, הניצול הכלכלי והקיפוח העדתי אינם אלא פנים שונות של מנגנון דכאני אחד המכונה מדינת ישראל. בניגוד לשמאל הציוני, התולה את אשמת ההידרדרות הפוליטית, החברתית והביטחונית של המדינה ב"כיבוש" של 1967, הסוציולוגים הביקורתיים מאתרים את שורשי הרעה במלחמת 1948 ואף מוקדם יותר. יואב פלד ויגיל לוי מוצאים לנכון להדגיש נקודה זו במאמר שפרסמו בתיאוריה וביקורת בשנת 1993: "על פי תפישתנו, מלחמת ששת הימים איננה מהווה נקודת שבר", הם כותבים, "אלא חלק אינטגרלי של הסכסוך הישראלי-ערבי הנמשך זה מאה שנים. סכסוך זה כשלעצמו... מהווה אבן פינה של הסדר החברתי–פוליטי הישראלי".68
התמקדותם של הסוציולוגים הביקורתיים בניתוחים היסטוריים מסוג זה גרמה, כך מסתבר, להסחת דעתם מן הסוגיות הנוגעות ישירות לחברה שבה אנו חיים כיום. ההיבטים העכשוויים של הסכסוך היהודי-ערבי, למשל, תופסים מקום מרכזי בעיצוב המציאות הישראלית, אך המחקר הסוציולוגי מתעלם מהם באופן מתמיה. השפעת פיגועי הטרור על הציבור הישראלי, ההשלכות החברתיות של קריסת הסכמי אוסלו, מגמות ההקצנה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית — כל הנושאים הללו נדחקו בהדרגה לקרן זווית. מתוך 501 מאמרים שהוצגו בכנסים השנתיים של האגודה הסוציולוגית הישראלית בשנים 2002-1998 רק 4 דנים במישרין בהיבטים האקטואליים של הסכסוך.69 יתר על כן, מאז 1989 הופיעו רק שני מאמרים על הנושא בכתבי עת בינלאומיים יוקרתיים בתחום הסוציולוגיה: הראשון עוסק בדפוסי הפעולה של כוחות צה"ל ביהודה, שומרון ורצועת עזה; והשני עוסק בתהליך בניית קבוצות עילית פלסטיניות. שני המאמרים מביעים הזדהות עם הפלסטינים ומציגים אותם כקרבנות הדיכוי והכיבוש הישראליים.70 זאת ועוד: מתוך 30 עבודות דוקטור בסוציולוגיה שאושרו בידי האוניברסיטאות הישראליות בשנים 2002-1999 רק אחת דנה בהיבטים אקטואליים של הסכסוך ושל התהליך המדיני.71
התמונה העולה מן הנתונים אכן עגומה למדי. נראה שחלק ניכר מן הסוציולוגים הישראלים בדור האחרון זנחו את משימתם העיקרית — ניתוח הנושאים המרכזיים של החוויה החברתית — בגלל להיטותם לקעקע את הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. וכך, במקום לטפח את עצמאותה של הדיסציפלינה ולהרחיב את גבולותיה, הפכה אותה "הסוציולוגיה הביקורתית" לבבואה חיוורת של ההיסטוריוגרפיה הפוסט–ציונית.
ה
קשה עדיין להעריך את מלוא היקף השפעתם של הסוציולוגים הביקורתיים על דעת הקהל הישראלית ועל השקפת העולם של הסטודנטים הבאים בשערי הפקולטות למדעי החברה. ועם זאת, כבר בשלב הזה ניתן לקבוע כי פעילותם גרמה נזק ממשי לרמתו המקצועית של המחקר הסוציולוגי בארץ. מחקר זה, שהתבסס בעבר על ניתוח ההיבטים הייחודיים של החוויה הישראלית ועל מעקב צמוד אחר התפתחויות חברתיות אקטואליות, הלך ודעך בהשפעת סדר העדיפויות של ההגמוניה החדשה; אמינותו, מקוריותו, עדכניותו — כל אלה ספגו פגיעה קשה עם הפיכתה של האקדמיה לחממה של השקפת עולם רדיקלית.
אין בדברים אלו, כמובן, כדי לשלול את עצם נחיצותה של חשיבה ביקורתית. מובן שלא. לביקורת יש תפקיד מכריע בחיי הרוח, והיא משמשת נדבך מרכזי בכל מסגרת מדעית ואינטלקטואלית. אולם כאשר היא מגויסת לשירותה של אידיאולוגיה רדיקלית הופכת הביקורת למכשיר של שלילה ותו לא. מה שהיה פעם כלי רב–ערך בהתפתחותה של דיסציפלינה אקדמית, הפך עם הזמן אמתלה לניוונה. הסוציולוגים הרדיקליים של הדור האחרון לא עוללו כל רע כשאימצו גישה ביקורתית בעבודתם; אבל הם שוגים שגיאה קשה כאשר הם מפקירים בשמה של גישה זו מחויבויות אחרות שבהן כרוך עיסוקם המחקרי.
מחויבויות אלו כוללות, בין היתר, את הצורך לנתח את הסוגיות שבהן משת
