הדפסהד
כיצד הפכה ישראל לחממה משגשגת כל כך של תרבות הנעורים הדיוניסית? כבר במבט ראשון ניתן לראות, כי הלך הרוח הדומיננטי בקרב בני הדור הצעיר בישראל של שנות התשעים מזכיר אותה פסימיות עמוקה, אותה מועקה של חוסר אונים בפני המציאות, המאפיינות את דור האיקס בארצות-הברית ובאירופה. בספר שפרסם ב-1997 ניתח הסופר והמבקר גדי טאוב את עולמו התרבותי של מה שהוא מכנה "הדור השפוף", ומצא בו תחושה של "תלישות והיעדר משמעות", מצוקה הנובעת מכך "שעל הדברים החשובים באמת, הדברים שיקבעו את גורלנו, פשוטו כמשמעו, אין לנו השפעה. הם נשגבים מאיתנו ורחוקים מאיתנו, ואנחנו יכולים רק לשבת כאן בשקט, להתעסק בענייננו ולחכות לדפיקה בדלת, להודעה ברדיו, לטקס חתימה בטלוויזיה, או לצו 8".61 הדכדוך והתסכול שטאוב מייחס לבני העשרים פלוס הוא גם נחלתם של מתבגרים רבים. "אנחנו דור מזוין" - ייללת השבר של זמר הרוק אביב גפן - אומצה בהתלהבות על ידי בני נוער רבים, למרות שאיכות חייהם, מבחינה אובייקטיבית, עומדת על רמה שדורות קודמים במדינה יכלו רק לחלום עליה. דווקא ילדי השמנת של המעמד הבינוני, שזכו ליהנות מתנאי רווחה וביטחון שדורות קודמים לא ידעו כמותם, הם שמגלים את המשיכה העמוקה ביותר לגילויי ייאוש ניהיליסטיים. לנטייה זו מרכיב אפנתי בולט, שאותו משווקים כלי התקשורת של תרבות הנעורים הגלובלית, אולם היא ניזונה גם ממצוקה אותנטית. כמו מקביליהם בלונדון, אמסטרדם וברלין, חשים הצעירים הישראלים על בשרם את האומללות האופיינית של עידן "הקפיטליזם המאוחר": בחברת שפע מודרנית, הנענית לכל צורכיהם החומריים, נגזר עליהם לחיות בצלו של איום האפאתיה והשעמום.
אולם את התנאים שאפשרו את פריחתה של תרבות נעורים בקכית בארץ יש לחפש לא רק היכן שקיים דמיון בין ישראל לחברות מערביות אחרות; כמה מהם נעוצים דווקא בתופעות המייחדות את המציאות הישראלית. תופעות אלה, כך מתברר, פועלות כקטליזטור רב-עוצמה של הרוח הדיוניסית, בחזקן את הנטיות והדחפים המולידים אותה ומסייעים לשגשוגה. הנוער הישראלי הוא המוקד הטבעי של התופעה, בשל העוצמה הרבה שבה הוא חווה את התפוררות החברה שבה הוא חי - תהליך שהוא עצמו ממלא בו תפקיד מרכזי. לבני הנוער, יש לזכור, משקל מכריע - לטוב ולרע - בעיצוב פניה של ההוויה הישראלית. הם שהתגייסו ראשונים לשירות המהפכה הציונית והם המבשרים היום על דמדומיה. בחברה שאימצה את פולחן הנעורים המודרני כבר משחר ימיה, בני הנוער הם הלב, אשר - בפרפראזה על דברי פסקל - הראש מתקשה לעתים לפענח. ועם זאת, אין גורם אחר מלבדם המסוגל לגלות רמה דומה של רגישות כלפי תמורות עומק ויכולת תגובה להן.
עובדה זו בולטת במיוחד בעשורים האחרונים, שבהם הפגינה התנהגותה של החברה הישראלית במהלך שרשרת חוויות משבר קולקטיביות (מבצע של"ג ובעקבותיו השהות המתמשכת בלבנון, האינתיפאדה, התקפות הטילים במלחמת המפרץ וסדרת פיגועי הטרור ההמוניים באמצע שנות התשעים) מגמה ברורה של דמורליזציה; בציבור הלכה והשתרשה תחושה של חוסר אמון ביכולתה של המדינה לעצב את המציאות הפוליטית, הביטחונית והחברתית כרצונה. תחושה זו הותירה משקעים כבדים בעיקר בקרב הצעירים יוצאי היחידות הקרביות של צה"ל. החיילים שעסקו במשחקי חתול ועכבר עם מתפרעי האינתיפאדה או עם חוליות החיזבאללה ברצועת הביטחון חשו על בשרם את השלכותיה של חולשת הרצון והרוח שהפגינו הנהגת המדינה והציבור שבעורף. אחת התוצאות של משבר זה הייתה נסיגה הדרגתית של בני נוער וצעירים ממעורבות פעילה בעניינים לאומיים והסתגרות בספירה האישית. המקרים הבודדים בשנים האחרונות שבהם התגייסו בקנה מידה גדול לתכלית ציבורית כלשהי - במפגני האבלות לאחר רצח רבין ובעת שביתת הסטודנטים ב-1998 - נזכרו, בסיכומו של דבר, כאירועים שלא היו להם תוצאות של ממש, עובדה שתרמה עוד יותר לתחושת חוסר האונים של קבוצת הגיל שנטלה בהם חלק. "הרעיון שלי הוא שאין לי רעיון", כתב העיתונאי הצעיר יאיר לפיד. "הצרה היא שאיכשהו שוכנענו שמה שלא נעשה, יהיה מי שיעצור אותנו".62
הצעיר הישראלי, שעל עולמו השתלטה תחושה של פסיביות כרונית, נמשך בעבותות של קסם לפיתוי הדיוניסי של האיון העצמי באקסטזה. דפוסי ההתנהגות האופייניים לישראלים בני עשרים פלוס - החיפוש אחר ריגושים וסיכונים בטיולים מעבר לים, המשיכה לרוחניות המיסטית של המזרח הרחוק, העלייה המתמדת בצריכת הסמים הקלים - הם מביטוייה של תופעה זו. העובדה כי סימפטומים אלה מתגלים לעתים קרובות בקרב צעירים שזה עתה השתחררו מן הצבא עשויה להצביע על התפקיד החשוב שממלאת חוויית השירות בעניין זה. דעה פופולרית גורסת כי הצבא מבגר את הצעיר הישראלי, אבל האמת עשויה להיות הפוכה: במובנים רבים, המסגרת הצבאית מנקזת לתוכה את כל המשמעת, הסדר וה"חובה" שהישראלי הממוצע מוכן לסבול; לאחר שהוא מגיח ממנה החוצה, אל החיים האזרחיים, הוא חש צורך עז "לשחרר לחצים", "להתפרק". ואמנם, לעתים מתקבל הרושם, שבעיני משוחרר טרי טיפוסי, חוויית האזרחות אינה מסגרת חדשה של מחויבויות, אלא היתר לאנרכיה.
המתח הנפשי העצום המאפיין את ההוויה הישראלית, שאותו חווים בעיקר הצעירים החשים הזדהות הולכת ופוחתת עם החברה התובעת מהם מחויבות כבדה כל כך, הזין את תרבות הנעורים הדיוניסית בארץ באנרגיות כבירות. הצורך העז של הישראלים "להתפרק" ניכר בהתנהגותם במועדונים ובמסיבות תחת כיפת השמים: "אנשים אצלכם חוגגים כאילו כל מסיבה היא המסיבה האחרונה", התפעל תקליטן הולנדי לנוכח האינטנסיביות החריגה של החינגות הישראליות.63 "לקהל כאן יש צורך עצום בזה...", אומר די-ג'יי צ'ופי. "אולי בגלל המלחמות, הלחץ, אולי בגלל הים. מזג האוויר. האטמוספריות הזאת שיש כאן. אבל מה שבטוח זה שלקהל הישראלי יש איזה רעב מדהים שאין לשום קהל אחר בעולם. רעב שקשה בכלל לתאר אותו. ולכן הוא הולך עם זה. עד הסוף".64 אינטואיציה דומה מדריכה את אסף גפן ממעריב כשהוא מסביר את הזיקה בין תופעת ה"טראנס" לחוויה הישראלית:
הטראנס הוא ביסודו ז'אנר קיצוני: מסגנון הלבוש ועד מהירות הביט. את הפיכתו לז'אנר הנפוץ בישראל, הרבה מעבר למקובל בעולם המערבי, הוא חייב כנראה לכך שאנחנו קיצוניים לא פחות. צריכה להיות חוויה טוטאלית כמו השירות הצבאי לדוגמה, כדי שבשאיפה להשתחרר ממנה אנשים ייזרקו לחוויה מזרחית ברמות עוצמה דומות, רק מכיוון אחר. יפן נחשבת המתחרה הרצינית שלנו על התואר "מעצמת טראנס", וגם היא לא בדיוק נורמל-מערבית.65
