הדפסהג
המהפכה הדיוניסית שנולדה באיביזה והתפשטה משם לכל רחבי העולם המערבי, מצאה בישראל קרקע נוחה לפריחתה. המהירות שבה נקלטה בארץ, וההיענות שבה קידם הקהל הצעיר את פניה, היו פנומנליות. הבשורה האקסטטית יובאה לארץ על ידי תרמילאים ישראלים שנכבשו בקסמה במסיבות חוף סהרוריות בגואה שבהודו או באיי תאילנד, ומצאה לה קרקע נוחה בקרב גילאי 25-15. אחד מביטוייה הבולטים של תופעה זו היה הפופולריות הסוחפת שלה זכה הסם "אקסטזי" בקרב האוכלוסייה הצעירה: "בישראל התפתחה בשנים האחרונות תרבות סמים אינטנסיבית ביותר, גם במונחים עולמיים", טוען יואב בן דב מהמכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. "מדובר לא רק בגידול עצום במספר המשתמשים (במחקרי הרשות למלחמה בסמים כעשרה אחוזים מבני הנוער הודו בשימוש בסם לא חוקי, בעיקר מריחואנה, אבל אפשר להניח שהמספר האמיתי גבוה בהרבה, והערכות לא רשמיות מדברות על שלושים אחוז ואף יותר). השימוש בסמים נקשר בתופעות חברתיות רחבות היקף, והוא מופיע כיום כגורם מלכד ומגדיר זהות בקבוצות הצעירים, ולא רק בהקשר העברייני".41 ואמנם, בניגוד לסמים כמו הירואין או קוקאין, נהנה ה"אקסטזי" מדימוי "קליל" יותר, שאִפשר לו לרכוש קהל צרכנים הולך ומתרחב ולהפוך ל"זריקת ההחייאה" של חיי הלילה במועדונים בכל רחבי הארץ.42 "הכדורים נחשבים ללהיט בקרב בני הנוער, ומופצים בעיקר בבתי ספר ובמסיבות", מציין המקומון תל אביב,43 ואילו איציק ניני, איש המופעים במועדון 'אלנבי 58' בתל אביב מכריז בהתלהבות כי הסמים הם "דבר שנכנס כאן מאוד חזק בחמש-שש השנים האחרונות. ובכל שנה הוא יותר ויותר חזק".44 "תסתכל ברחוב, תראה" הוא אומר בריאיון להארץ. "לפעמים נדמה שזה ממש כאילו ששפכו לתוך המוביל הארצי כמויות של אקסטזי שעשו את כולם מבסוטים".45
אכן, הדחף האקסטטי מפגין נוכחות מוחשית מאוד בעולמו של הצעיר הישראלי בשנות התשעים. כמו במדינות אחרות במערב, הוא מתגלה במלוא תפארתו הדיוניסית ב"רייבים" של מוסיקת ה"טראנס", הנערכים בחיק הטבע. "מסיבות טראנס המוניות... הן צורת בילוי מועדף על ישראלים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל הגילים", מעיד פליקס פריש ממעריב.46 הוא אינו מגזים. בעוד שהשפעתם של ילדי הפרחים בישראל של שנות השישים ניכרה בעיקר בקרב קבוצה מצומצמת יחסית (אך מתוקשרת) של בוהמיינים תל אביבים, ה"טראנס" של שנות התשעים הוא תופעה המקיפה צעירים מכל שכבות הציבור. מה שהחל כאירועים שבהם השתתפו בעיקר יוצאי צבא בשנות העשרים לחייהם, משך אליו עם הזמן גם בני נוער לפני גיל הגיוס.47 ואולם, ייתכן שההישג הגדול ביותר של תנועת ההמונים החדשה הוא הצלחתה לסחוף אחריה מגזרים שונים של הציבור הישראלי, שבעבר לא מצאו ביניהם שפה תרבותית משותפת. המקומון העיר אינו מסתיר את התפעלותו כאשר הוא מדווח כי
הטראנס חוצה עדות ומעמדות כלכליים. מי שהיה בקיץ שעבר באחד הרייבים בטח שם לב לתופעה המדהימה - כולם היו שם. זרוקים יוצאי הודו ונערי גריז מהפרברים, נערות מעיירות פיתוח עם חולצות בטן ונעלי פלטפורמה רקדו לצד סטודנטיות לתואר ראשון במדעי הרוח. זה כוחו האמיתי של הרייב. הוא יוצר נחשול אנושי בלתי מנוצח. ברייבים אין מכות, אין קטטות, האוויר רווי אהבה. טראנס עוזר לאנשים למחוק את המוח, לבטל את יכולת החשיבה, זו מטרתו.48
קשה להפריז בהיקפה של התופעה בארץ. בשנים האחרונות מבססת ישראל, מדינה של שישה מיליון נפש, את מעמדה כאחד המוקדים המרכזיים של תרבות ה"רייבים" בעולם, כשהיא מעמידה בצל מבחינות מסוימות אפילו את בריטניה, הולנד או גרמניה. המוסיקה האלקטרונית הפכה בזמן האחרון למוצר-יצוא ישראלי בולט - עובדה המתבטאת במספר הלהקות והאמנים הבולטים מהארץ שזכו לתהודה עולמית, דוגמת אסטרל פרוג'קשן, אינפקטד משרוּם, אינדור, סנדמן (איציק לוי), צ'קרה, אופוריה (עופר דיקובסקי). "נראה שיש לנו את סצינת הטראנס הגדולה בעולם (ביחס לאוכלוסייה)", מתלהב עמית אשל באחד מאתרי האינטרנט הבינלאומיים המוקדשים לנושא,49 טענה הזוכה לאישוש בסיקור התקשורתי העולמי. "הטראנס מכשף את הנוער בישראל המודאגת", בישרה כותרת בניו יורק טיימס באוקטובר האחרון.50 ואילו רשת הטלוויזיה הצרפתית "ארטה" דיווחה כי בישראל הפך הטראנס ל"תנועת המונים", כשהיא מציגה ריאיון שבו סיפר מנהל חברת תקליטי טראנס מבריטניה שהיקף המכירות בישראל גדול יותר מאשר בארצו שלו.51
"התופעה הזו קיימת גם בארצות אחרות, אולם דומה שבישראל היא מפותחת במיוחד", מעיד יואב בן דב מאוניברסיטת תל אביב. "הארגון הדמוי-שבטי של קהל המסיבות, הבנוי במידה רבה על העיקרון של 'חבר מביא חבר' גורם לכך שההיקף הכולל של תרבות הטראנס בישראל כמעט שאינו מורגש על פני השטח. עם זאת, גם ברחובות הערים וגם בכבישי הארץ ניתן למצוא סימנים רבים של תרבות הטראנס (מוסיקה ממכוניות וחנויות, חנויות בגדים ותקליטים, הודעות על מסיבות, כתובות גרפיטי, צורת לבוש של צעירים וכדומה) שהם ברורים למי שמכיר את השפה, ומעידים על חדירה לשכבות חברתיות שונות ועל פריסה גיאוגרפית נרחבת".2µ מושג כללי על הפופולריות של תופעת הטראנס ניתן אולי לקבל מעובדת השתתפותם של רבבות צעירים באירועי רייב שונים ברחבי הארץ בשנים האחרונות, והשתתפותו של קהל עצום ב"מצעד האהבה". "בעקבות כמה מסיבות המוניות שנכח בהן קהל של עשרות אלפים", קובע בן דב, "אפשר אולי לאמוד את ההיקף הכולל של משתתפי מסיבות הטראנס בישראל במשהו שמעל מאה אלף. עם זאת, אם נוקטים בהגדרה המרחיבה של השתייכות לתרבות הטראנס... ייתכן שאפשר להגיע להערכות גבוהות יותר".3µ
צמיחתה המהירה של סצינת הטראנס בישראל זכתה למידה מפתיעה של לגיטימציה ציבורית. עדות לכך ניתן למצוא בביקורת על ניסיונותיה החוזרים ונשנים של המשטרה להביא קץ לתופעה,4µ מצד חזית של פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שהתקוממו נגד מה שנראה להם כהתערבות בוטה בזכות ההגדרה העצמית התרבותית של צעירי ישראל. חבר הכנסת אברהם פורז משינוי מחה על היחס ה"משפיל" שסובל קהל אוהדי מוסיקת הטראנס מצד משטרת ישראל. לטענתו, "הסמים מעולם לא היו גורם לקיום המסיבות", ועל כן "אסור להסכים שהמשטרה תמנע את קיומן של מסיבות שבהן מושמעת מוזיקה מן הסוג הזה".5µ "זו מערכה על זכותו של אדם לבלות ולשמוח לפי ראות עיניו",6µ התריס חבר הכנסת דדי צוקר ממרצ, ששיבח את הטראנס גם כ"דרך החשיבה האוניברסלית ביותר, הפוסט-ציונית ואינדיבידואליסטית".7µ גיבוי מסוג זה הניע את חסידי תרבות הטראנס בישראל לצאת נגד הלחץ המשטרתי במסע של מחאה ציבורית מאורגנת - מסוג הדברים שמהם ניסו בעצם להתרחק מלכתחילה - ששיאו היה באוגוסט 1998, בכינוסה של עצרת המונים בכיכר רבין תחת הכותרת "תנו צ'אנס לטראנס" - מפגן כוח שבו השתתפו רבבות, על פי הדיווחים.8µ
דחיקתה של סצינת הטראנס "אל הפינה" על ידי רשויות אכיפת החוק אילצה את יזמי הרייבים להסתפק בשנה האחרונה בארגון אירועים בעלי אופי מצומצם ו"מחתרתי" יותר. אבל שפל זה לא בישר בשום פנים ואופן את דעיכתה של תרבות ה"אקסטזי" הישראלית. אדרבה, מששבה למועדונים, המקומות שבהם עשתה את צעדיה הראשונים, קיבלה התופעה צביון אינטנסיבי יותר מבעבר. קשה למצוא בתרבות המועדונים, שהעשור האחרון חזה בשגשוגה ובהתפשטותה מן המרכז לכל רחבי הארץ, את הסהרוריות התמימה של הרייבים. ה"סצינה" - כפי שהיא מכונה בתקשורת - נשענת על מניפולציה מדויקת ומכוונת של אקסטזה. רבים מאתרי הבילוי, שאליהם נוהרים מדי ערב אלפי מתבגרים וצעירים, מעוצבים ומתוכננים כדי ליצור חוויה אודיו-ויזואלית בעלת אפקט סוחף ומהמם, הגורם לקהל להיכנס למצב של עוררות גופנית וטשטוש הכרתי. ליאורה ארן-פרוכט, כתבת העיתון ג'רוזלם פוסט, מתארת את המתחולל בין כותלי אחד המועדונים באופן הממחיש לנו את עוצמתה הדיוניסית של הסצינה: "הבזקי האור המרצדים של הזרקורים מסמאים. טון מצמרר - דומה לתו המנוגן בכינור ונמשך ללא הפסקה - מתחלף במקצב פעימות פראי. החבטות הקצובות של המוסיקה האלקטרונית מורטות את עצביך או מכניסות אותך לטירוף חושים - כך או כך, קשה להישאר אדיש. החוגגים - הנראים כבני שש-עשרה עד עשרים פלוס - מקפצים ומתפתלים, מזנקים ונדחפים בכל הכיוונים".9µ בהשפעת האפקטים הפועלים על כל החושים, נטענת אווירת המועדונים בעוצמה ייצרית המאחדת את קהל החוגגים למסה אנושית אחת, אחוזה בשיגעון אקסטטי, אותו מלבה התקליטן, האליל של הסצינה, מעמדתו הרמה. שרון פרוינדליך, המכונה "די-ג'יי צ'ופי", מתאר את המחזה בגאווה, תוך שהוא מדגיש את התפקיד המרכזי שממלא הדי-ג'יי:
כל המועדון הוא כמו כדור של אש. כמו פיצוץ אטומי. וזה כאילו שנגעת לאלף אנשים בכל הגוף. ואתה רואה את כל הדם זורם בהם. והזיעה נוטפת מהם. והם לגמרי שלך.60
