הדפסהתרבות הנעורים האקסטטית של שנות התשעים היא, במובנים רבים, תוצאה ישירה של ה"מהפכה" שחולל דור שנות השישים, והלגיטימציה התרבותית המחודשת שהעניקה לתופעה הבקכית. חדשנותו של הדור האחרון נעוצה במה שניתן לכנות הטכנולוגיזציה המושלמת של הדיוניסי: הפיכתו של טירוף החושים האקסטטי למוצר-אינסטנט נגיש להמונים, שכל שנדרש כדי להגיע אליו הוא השילוב האופטימלי בין תאורה תזזיתית, סאונד אימתני ומינון נכון של חומרים משכרים. נוסחה זו היא שבישרה את הגל הדיוניסי החדש בתרבות הנעורים הגלובלית של סוף שנות השמונים. ה"מהפכה" החלה באי הספרדי איביזה, מרכז סצינת המועדונים העולמית - שבו גילו מספר בליינים צעירים מבריטניה בקיץ 1988 את בשורת המוסיקה האלקטרונית וסם ה"אקסטזי", ואת האפקט המתקבל מן המיזוג ביניהם. התוצאה, לפי ירון טן-ברינק מהעיתון תל אביב, הייתה לא פחות מ"המפץ התרבותי הגדול של סוף המאה העשרים". לדבריו:
הסינכרוניזציה בין הסם החדש למוסיקה החדשה היתה מושלמת. המוסיקה נשמעה כל כך טוב תחת ההשפעה, שפשוט אי אפשר היה להפסיק לרקוד. אבל זה לא הסתכם בכמה מסיבות טובות. קיץ האהבה של 1988 בישר לראשונה מאז בלעו ההיפים את קוביות הסוכר הפסיכדליות שלהם, על לידתה של תרבות צעירה חדשה...26
הסם שהוליד את "התרבות הצעירה החדשה" זכה לכינויו שלא בכדי. "אקסטזי", או, כפי שהוא ידוע לקהילה המדעית מזה כשמונים שנה, מתילנדיוקסימטאמפטמין, הוא סם מעורר הגורם לתחושה של רוממות רוח ואופוריה.27 במסיבות שבהן הוא נצרך מוגברת השפעתו על החוגגים באמצעות מוסיקה אלקטרונית המבוססת על השמעת מקצבים חוזרים בעוצמה גבוהה.28 על התחושות שמחולל השילוב הזה מספר המקומון תל אביב:
זה מתחיל בבטן, מתפשט לאיטו, אל כל הגוף, כמו זרם מתפרץ של אנרגיה. אזור שמגיע אליו הזרם מרגיש מיד יותר ויטלי. בהתחלה הכל מבולבל. "לא מוגדר" - זאת המילה היחידה שמצליחים להגות תחת השפעתו המתעצמת. הריקוד סוחף אותך יותר. הביטים גם. ככל שנשאבים אל המוסיקה, שוכחים יותר. מהכל. האקסטזי עולה ועולה, מתעצם. תחושת הזמן הולכת לאיבוד, ויחד איתה המעצורים.29
הפן הפגני של תרבות האקסטזי התבלט כבר בתחילת דרכה, והוא זכה לביטויו המובהק ביותר במסיבות סהרוריות - "רייבים" - המתקיימות תחת כיפת השמים, על חוף הים, ביער או במדבר, ואשר בהן מתמסרים המשתתפים כליל להשפעה המשכרת של המוסיקה והסם. על האלמנטים הרליגיוזיים של ה"רייבים" הצביע חוקר התופעה, ראסל ניוקומב: "התקליטנים הם הכוהנים הגדולים... המגיבים למצב רוחו של הקהל, עם שולחנות הערבול שלהם שהם כמעין מזבח... את הריקודים ב"רייבים" ניתן לפרש כדרך שבה 'סוגדים' החוגגים לאל המודעות המתרחבת".30 ואמנם, השתפכויותיהם של משתתפי הרייבים מסגירות תחושות בעלות מאפיינים רוחניים-מיסטיים מובהקים: "אתה מתחבר לאנרגיית החיים שבגלקסיה והופך לחלק ממנה", מספר רונלד צבי טרוטוש מהמקומון תל אביב:
אתה מרגיש, אתה אוהב, אתה פתוח, משוחרר ומאושר - זה השיא... [סם ה"אקסטזי"] בהחלט גורם לכולם להימרח אחד על השני מבלי הבדלי דת, גזע ומין והוא בהחלט גורם לך לאהוב עד מוות.31
החוויה הטוטלית של האקסטזה, תחושת ההתמזגות עם הטבע, מחיקת הזהות העצמית והרגשת האהבה העולה על גדותיה, קושרת בין מסיבות הסמים והמוסיקה האלקטרונית של שנות התשעים לבקכנליות הקדומות: "בקסמו של הדיוניסי", כתב ניטשה על תופעה זו, "מתחדשת לא רק ברית בין אדם לאדם; גם הטבע שנוכר, העויין או המשועבד, חוגג שוב את חינגת התפייסותו עם בנו האבוד, עם האדם... בזו השעה מתפוררים התחומים המאובנים, העוינים, אשר תחמו בין אדם לאדם ההכרח, השרירות או ה'אופנה החצופה'. בזו השעה, שעת בשורתה של הרמוניית כל העולמות, מרגיש כל אחד עצמו לא רק מאוחד, מפוייס, ממוזג עם הזולת, כי אם ממש אחד עמו...".32 דברים אלו, שנכתבו במאה הקודמת על אודות יוון העתיקה, הם תיאור קולע ומדויק של התחושות שעליהן מדווחים היום חוגגים בכל רחבי העולם - מיפן ועד ארצות-הברית, מגואה שבהודו ועד מנצ'סטר בבריטניה.
ואולם, למרות ה"רוחניות" לכאורה של חוויית ה"רייב", היא נותרה ביסודה נטולת אידיאולוגיה או אמונה. המצב האקסטטי לו היא עורגת אינו מבטא מודעות רוחנית "גבוהה" יותר, ואינו משרת תכלית אחרת מלבד ריגוש טהור. זוהי חוויה פרטית לחלוטין, מרוחקת ומנותקת מהחיים הציבוריים.33 שלושים שנה לאחר פריחת "תרבות הנגד" הצעירה של שנות השישים, נרתמו הסממנים הבולטים שלה - הסמים, המוסיקה, השחרור הרגשי - לשירותו של אידיאל הפוך באופן קוטבי: זה של הנסיגה ממעורבות. מול הלהט המהפכני של שנות השישים, מתבלטת המנטליות של התרבות הצעירה בעשור האחרון בפסימיות ובפסיביות שבה. לאידיאליזם של ילדי הפרחים לא היה המשך: את מקומה של התסיסה האקטיביסטית תפס, עם חלוף הזמן, הניתוק הרגשי האופייני לתרבות הפוסט-מודרנית. "דור הָאִיקְס", הכינוי שניתן בארצות-הברית לצעירים מן המעמד הבינוני שנולדו בשנות השבעים,34 ויתר זה מכבר על השאיפות לחולל שינוי של ממש בעולמנו, והוא מתבצר בעמדה של אדישות וציניות כלפי העולם. "דבר אינו קדוש", כתב הסוציולוג רייאן מורעל הלך הרוח האופייני הזה. "כל הסגנונות ממוצים כבר ברגע שבו הם נולדים, ומפני שהכל אותו דבר, אינך עושה, אומר או מרגיש שום דבר".5³
תחושת הייאוש הזאת, והאדישות שהיא מולידה, אינן רק תוצאה של התפכחות, של אכזבה מכישלון החלומות על תיקון עולם; באופן פרדוקסלי לכאורה, הן גם תולדה של סיפוק ושובע. הצעירים בתרבות השפע המערבית חיים בעולם המקדיש תשומת לב בלתי פוסקת לצורכיהם. הקפיטליזם של חברת ההמונים, שזיהה בצעירים מעמד של קניינים אידיאליים - שיש להם זמן פנוי בשפע, צמא לגירויים חדשים, וכסף שהם מקבלים לצורך בילויים ובזבוזים - למד להיות קשוב לטעמים ולהעדפות של בני הנעורים, לטפח אותם במסירות, ולהיענות לדרישותיהם במהירות ובמיומנות. השוק לא רק סיפק מוצרים ושירותים חדשים, אלא גם עסק ביצירת צריכה למוצרים ושירותים אלה. עידוד תשוקתו של הצרכן לפינוק עצמי הפך לתנאי הכרחי להישרדותה של השיטה - והצעירים נענו בהתלהבות. מעולם לא היה דור שהיה מודע כל כך ל"צרכיו", ומעולם לא היה סיפוקם זמין כל כך ובהישג יד.
את המצוקה המתעוררת בגין ניהול אורח חיים מסוג זה תיאר באופן המדויק והמעמיק ביותר הוגה הדעות הדני, סרן קירקגור. בספר או-או, שנכתב ב-1843, מתאר קירקגור את טיפוס האדם ה"אסתטי" החי כדי לספק את תאוותיו החושניות.6³ בחיים מסוג זה, טוען הפילוסוף, מבקש האדם להתקיים באופן "בלתי אמצעי" בהווה, כשהוא נהנה מן הרגע. הקטגוריות המכוננות את עולמו אינן אלו של טוב ורע, אלא אלה של סיפוק או תסכול, הנאה או כאב, אושר או סבל. האיום העיקרי שמפניו הוא חושש הוא השעמום, שממנו הוא מנסה להימלט על ידי חיפוש אחר התנסויות חדשות. ברם, בסופו של דבר, לאחר שנוכח במונוטוניות הבלתי נסבלת של קיומו, אין הוא יכול לברוח מן הייאוש - "ייאוש בגין עצמו, שכן אין הוא מאמין עוד בעצמו... ייאוש בגין טבעו האנושי, שכן אין הוא מאמין עוד שקיימת זהות שתתאים לו... ייאוש בגין החיים, שכן המחר יהיה זהה להיום".7³ יותר ממאה שנים לאחר קירקגור ביטא הרוקיסט איגי פופ את אותה המועקה, באופן ששיקף היטב את התחושה הדומיננטית של זמנו: "אומרים שהמוות הורג אותך, אבל מוות לא הורג אותך. שעמום ואדישות הורגים אותך".8³
קירקגור האמין שהמוצא מן הייאוש טמון באימוץ אורח חיים של מחויבות אתית; תרבות הנעורים הפוסט-מודרנית העדיפה פתרון אחר - התמסרות קדחתנית לריגוש האקסטטי. תחושת הניתוק והזרות שחווה "דור האיקס" מול מציאות שבה אינו מוצא את מקומו, ניתבה את האנרגיות שלו לאופוריה הפסיבית של הרייב. "לנוער של בריטניה התאצ'ריסטית, אמריקה הרייגניסטית, יפן המטריאליסטית ואפילו ישראל האינתיפאדיסטית, לא היו חלומות סיקסטיז על מאבק בממסד המושחת ושינוי העולם", מסכם ירון טן-ברינק במקומון תל אביב:
כל מה שהם רצו באותו שלב היה לשנות את החיים הפרטיים והבלתי אפשריים שלהם. הנאיביות התחלפה בציניות, התקווה בייאוש. נדמה שהדבר היחיד שצעירי העולם החליטו קולקטיבית לעשות, הוא לחתוך הצידה ולרקוד עד שלכל המשוגעים יימאס מהכסף ומהמלחמות שלהם.9³
הממד הטרגי של תהליך זה מעניק לתרבות ה"אקסטזי" צביון בקכי אותנטי שנעדר מהחלום האופטימי והנאיבי של שנות השישים. כמו חסידיו הקדמונים של אל היין והפוריות, צעירי שנות התשעים מגלים חוסר אמון יסודי ביכולתו של האדם לעצב את עתידו כרצונו. הדיוניסי, כפי שהראה כבר ניטשה, משגשג וניזון מן החידלון: "מבחינה זו יש דמיון בין האדם הדיוניסי ובין האמלט", כתב. "זה וזה הציצו פעם הצצת-אמת לתוך מהותם האמיתית של הדברים, וַיֵדָעוּ, מעתה בוחלים הם בכל עשייה; כי אין בעשייתם כדי לשנות שמץ-דבר במהותם הנצחית של הדברים, והם רואים זאת כחוכא ואטלולא, כשמייחסים להם רצון לתקן עולם ש'חרג מעל כנו'".40
