הדפסהב
המבקש להבין את עומק הזיקה בין הבקכנליות של העידן הקדום לאלו של סוף המאה העשרים, בין טקסי הפריון הפרועים של דיוניסוס למסיבות הטראנס ההמוניות של גואה, איביזה או תל אביב, נדרש להפנות מבטו תחילה אל המציאות הפסיכולוגית שממנה יונקות תופעות אלו את כוחן וחיותן. הדיוניסי, הסביר הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, אינו רק אלמנט של התרבות היוונית, אלא אספקט יסודי של הטבע האנושי, המתגלה בחתירה ל"הרס סייגיו וגבולותיו הרגילים של הקיום".10 במישור הנפשי מתגלה דחף זה בניסיון להגיע לריגוש עילאי שבו "היסוד הסובייקטיבי נמוג לחלוטין עד לשכחת-עצמו"11 - אותה אקסטזה (וביוונית "אֶקְס-טָסִיס" - עמידה מחוץ לעצמי), שהיא חוויה עזה של התעלות שמעבר להנאה חושית גרידא, מעבר אפילו לתחושת החלל והזמן. במצב האקסטטי מתמוססת התודעה הפרטית של האני ומתמזגת בהוויה חסרת הגבולות של המוחלט. "הטוטליות של כל שקיים בולעת אותי", תיאר הוגה הדעות ז'ורז' בטאי חוויה זו. "דבר לא נותר, להוציא זה שהוא פחות משמעותי מלא כלום במחיר זה, אין ספק, אין אני עוד עצמי, אלא האינסופיות שבתוכה אני אובד".12
בחתירה הדיוניסית לאקסטזה אנו מוצאים, אם כן, ביטוי לכמיהה עמוקה לאיון עצמי, לביטול ההוויה הנפרדת של הפרט. חוקר המיתולוגיות מירצ'ה אליאדה תיאר דחף זה כגילומה של תשוקה אוניברסלית - שאותה הוא מגלה בתופעות דתיות ופולחניות בכל רחבי העולם - ל"חזרה אל הרחם" לצורך לידה מחדש.13 ואמנם, הדעה כי האקסטזה, כמו מצבי איחוד מיסטיים אחרים, מוּנעת על ידי ערגה למצב העוברי המוגן ונטול הדאגות, מקובלת גם על חוקרים אחרים. הוגה הדעות שלמה גיורא שוהם, למשל, הצביע על קיומו של וקטור פסיכולוגי פנימי הפועל נגד תהליכי הצמיחה וההתפתחות של האישיות. בניגוד לאליאדה, שוהם גורס כי התכלית שאליה עורג כוח זה אינה לידה מחדש, אלא שלילת הקיום כשלעצמו: "הכמיהה לא להיות...", הוא כותב, "קיימת תמיד ופועלת את פעולתה, הן בגלוי והן בהחבא. נוטים אנו להסכים להשערה שלו היה לאדם מתג בגופו, שבאמצעותו יכול היה לסיים את חייו על-ידי לחיצת כפתור או הורדת מנוף, הרי שכל אדם היה עושה זאת במוקדם או במאוחר".14
ככוח פרימאלי, הטבוע עמוק בנפש האנושית, מלווים ביטוייה השונים של הערגה אל האַין את התרבות האנושית משחר ימיה. הדחף האקסטטי מילא תפקיד דומיננטי מאוד בחברות שבטיות, מסיביר ועד דרום אמריקה, שניצלו אותו לתכליות רוחניות ופולחניות. התנתקות מהמציאות הגופנית באמצעות טראנס שימשה (ועודנה משמשת בחלקים מסוימים של העולם) מכשפי שבט או "מדיומים" נבחרים אחרים בתקשור עם "עולם הרוחות", יכולת שאותה רכשו באמצעות שכלולן של טכניקות אקסטטיות שונות ומגוונות. התרבויות השאמאניות לא תפשו את האקסטזה כדפוס התנהגות פתולוגי, אלא כמצב מודעות גבוה יותר, שבו האדם נוגע במציאות אחרת, שאינה גלויה לעין. התחברות מאגית זו עם ספירות עליונות אוששה את הזיקה העמוקה, הקמאית, בין האדם לעולם הבראשיתי שמסביבו. הייצריות הפראית שאפיינה לעתים טקסים שאמאניים או חגי פריון עתיקים לא הייתה פריקת עול גרידא; היא שיקפה באופן אותנטי את היופי הנורא של הטבע בעיני הפגנים, ואת האימה וההשתאות שהם חשו למולו.15
היחס החיובי שאפיין את גישתן של חברות פגניות רבות כלפי הפולחנים האקסטטיים לא היה נחלתו של כל העולם האלילי. תרבותה של יוון הקלאסית התאפיינה בגישה אמביוולנטית יותר, שהכירה באיום הנשקף מהתופעה כלפי הסדר החברתי והפוליטי הרצוי. דתות הפריון היווניות היו בדרך כלל מרוסנות ומאופקות למדי בהשוואה לאלו של כמה משכניהם הפראיים; את חזיונות הפריצות ההמוניים המירו בטקסי המסתורין החשאיים שיועדו ליחידי סגולה.16 הפולחן העממי של דיוניסוס היה החריג הבולט, והיוונים - שטיפחו ציביליזציה המושתתת על משמעת עצמית - הגיבו כלפיו לעתים קרובות ברתיעה וחרדה (כפי שממחיש בעוצמה מחזהו הטרגי של אווריפידס הבקכות). הדת האקסטטית של אל היין לא התאימה לחיי הפוליס, וחסידיה העדיפו להתמסר לשיגעון הדיוניסי מחוץ לחומות העיר. גם כאשר אימצו מדינות יווניות מסוימות פולחן זה, לווה הדבר בהטלת הגבלות שונות על טקסיו הפרועים.17 ועם זאת, המתח בין האקסטזה הבקכית לאתוס התרבותי של העולם ההלני לא עורר, במרבית המקרים, ניסיונות אלימים של דיכוי או התפרצויות של אלימות אורגיאסטית. אדרבה, אם נקבל את טענתו רבת-ההשפעה של ניטשה, הוא הוליד דווקא כמה מהביטויים הנעלים של התרבות הקלאסית. הודות לריסונה של הייצריות הדיוניסית על ידי היסוד ה"אפוליני", המעודן והרציונלי, יכלו היוונים להעפיל לפסגותיה של הדרמה הטרגית, גרס ניטשה. סוד עוצמתה של התרבות היוונית היה, בעיקרו של דבר, המיזוג שהצליחה להשיג בין שני היסודות - בשזירתן זו בזו של החיוניות התוססת של המיתוס הדיוניסי והשכלתנות האפולינית.18
הציביליזציה המערבית, שיוון ההלנית הייתה אחד ממקורותיה, העדיפה להשיר מעליה כל שריד לתופעה הדיוניסית.19 הרומאים, שראו עצמם כממשיכי דרכם התרבותית של היוונים, גילו סובלנות פחותה בהרבה כלפי הבקכנליות, ובשנת 186 לפנה"ס אסר הסנאט את קיומן. לאחר שקיעתו של העידן הקלאסי הייתה זו הנצרות, בעקבות היהדות (אויבתן המרה ביותר של דתות הפריון העתיקות), שהכריזה מלחמת חרמה של ממש על הרוח הדיוניסית. זה היה מסע רדיפות ממושך ועקוב מדם, שהגיע לשיאו רק במאה החמש-עשרה והשש-עשרה, שבהן הצליח ציד מכשפות אינטנסיבי להכחיד כמעט לחלוטין את התרבות השאמאנית ששגשגה באירופה במשך אלפיים שנים לפחות.20 גם פולחן התבונה החילוני, שניסה למלא את מקומה של האמונה הכנסייתית במאות האחרונות, היה שותף לסלידה מן התופעה האקסטטית. מה שנראה לאינקוויזיטורים האדוקים כסגידה לשטן, הצטייר בעיניו כגילויה של פתולוגיה נפשית, שיש להרחיק מחברת בני-התרבות.
ברם, התנערותו של השכל המערבי מגילוייו הממוסדים והממוסדים-למחצה של הדחף האקסטטי לא מנעה את פגיעותו לפיתוייה של הערגה לשכחה עצמית, שהופשטה מיומרותיה הרליגיוזיות. היה זה ניטשה שניבא, לקראת סוף המאה הקודמת, את קץ שלטונה ההגמוני של התבונה, ואת תחייתה של הרוח הדיוניסית:21 "האסון הצפוי, המנמנם עדיין בחיקה של התרבות התיאורטית, מתחיל זה עתה ובהדרגה ליירא את האדם המודרני... אותות וודאיים ביותר משמשים לנו ערובה... להתעוררות הדרגתית של הרוח הדיוניסית בעולמנו אנו, בזה שבהווה!"22 ואמנם, אותה ציביליזציה אשר התנכרה במשך מאות שנים לאלמנטים הדיוניסיים בתוכה היא שהפכה במחצית השנייה של המאה העשרים לזירה שבה התפרצו האנרגיות הכבירות של כוח ייצרי זה באינטנסיביות שהעולם לא ראה כמותה מאז שקיעת העידן הקלאסי, כשהן פונות נגד הסדר התרבותי והחברתי שדיכא אותן במשך זמן רב כל כך.
מבשריה של התחייה הדיוניסית היו, ללא ספק, "ילדי הפרחים" של שנות השישים, שהניפו על נסיהם את השילוש של מוסיקה, סמים ואהבה ללא גבול. החזון שהניע תנועה זו היה ניאו-פגני במובהק: שחרור האדם מהעבותות המוסרניים שבהם כבלה אותו המסורת היהודית-נוצרית, ושיבת האנושות למצב החסד המבורך של אחדות עם הטבע. בחתירה לקראת הרמוניה אנושית וקוסמית מילאו הסמים מעוררי ההזיות תפקיד מכריע של הפלת המחיצות בין התודעה הפרטית למציאות המוחלטת. טימותי לירי, אחת הדמויות הבולטות בתרבות הסמים בשנות השישים, היה בין המטיפים הראשונים לאימוץ הבשורה האקסטטית כדרך לגאולה אישית וקולקטיבית: "כל הזוויתיות המחוספסת, היבשה והנוקשה של משחק החיים מתמוססת", דיווח בהתלהבות על התנסויותיו בכימיקלים משני תודעה. "אתה נסחף - רך, מעוגל, לח, חם. מתמזג עם כל החי... שליטתך העצמית נכנעת לאורגניזם הטוטלי. פסיביות מבורכת. אחדות אקסטטית, אורגיאסטית, מתנחשלת".23
משגילו מחדש את הקסם הדיוניסי נמשכו ילדי הפרחים לתרבויות שאמאניות, שקיימו מסורות טקסיות אקסטטיות בנות אלפי שנים. ואולם, בה בעת היה בדור זה גם משהו מודרני מאוד, זר מאוד לרוח הדיוניסית: הוא ראה עצמו ככוח מהפכני, הנוטל חלק ביצירתו של עולם חדש מופלא. השקפת העולם שהניעה אותו הייתה אידיאליסטית, אופטימית ונאיבית. במובנים רבים היו "ילדי הפרחים" מימושו של אידיאל רומנטי שאותו טיפחה התרבות המערבית למן המאה השמונה-עשרה - זה של הנעורים המתקוממים כנגד סדרי החברה הנוקשים ואי-הצדק השורר בעולמנו. "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות", כתב מרטין בובר על אידיאל זה. "שוב מופיע וחוזר ומופיע על הבמה דור בני עשרים, להט הכיסופים אל המוחלט בלבו, בעל מסירות נפש לאידיאל, והרי הוא מוכן ומזומן לפרוץ את שערי גן-העדן החסומים".24 יומרתה של "תרבות הנגד" של שנות השישים הייתה מרחיקת לכת במיוחד; במובנים רבים היא יצאה כנגד הציביליזציה המערבית עצמה, על מסורותיה הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והפסיכולוגיות - ניסיון שהניב תוצאות הרסניות. "אנו מימשנו את המיתוס של דיוניסוס", כותבת קמיל פליה, "והתנגשנו בחומת המציאות. שנות השישים חוללו מהפכה בתודעה, אבל בדרך ההקצנה שבה בחרנו לתור אחר ארמון החכמה, רבים מאיתנו איבדו את שפיות דעתם, את חייהם ואת הקריירה שלהם בשל הסמים, האורגיות המיניות או... קריאת התיגר המתמדת על הסמכות".25
