הדפסהה
ההתמרמרות המוסרנית על התנהגותם ועל טעמם של בני הנוער הישראלים אינה תופעה חדשה; כבר בשנות החמישים טבע הסופר ס' יזהר את המושג "דור האספרסו" כדי לבטא את הסתייגותו מהמנטליות הנהנתנית, לטעמו, של הצעירים בעת ההיא ונהייתם אחר מה שהוא "חריף, מהיר וזול".66 אותה נימה שולטת כיום בטרוניות שמשמיעים חדשים לבקרים בני הדורות המבוגרים יותר כלפי הנוער של שנות התשעים. ועם זאת, במרבית המקרים מחמיצה ביקורת מסוג זה את מה שמייחד באמת את תרבות הצעירים הישראלית של העשור האחרון. ייחוד זה אינו נעוץ דווקא בגילויי הנהנתנות, החומרנות והאנוכיות - תכונות המאפיינות בעצם את החברה הבורגנית בכללותה - אלא בנטיותיה הדיוניסיות העמוקות.
הכוח המניע של הנעורים הפוסט-מודרניים אינו אגואיסטי; למעשה, הוא חותר לכיוון ההפוך - לביטולו של ה"אגו", להתמוססות תחושת האינדיבידואליות לטובת איון-עצמי אקסטטי.67 "בראש ובראשונה הצעירים האלה אומרים משהו בניסיון המעט נואש שאותו הם עורכים כאן", כותב ארי שביט בהארץ. "הניסיון להגיע על רחבת הריקודים ובשירותים ובאזורים החשוכים אל איזו אותנטיות אפילפטית, במקום ובזמן שאינם מציעים להם שום סוג אחר של אותנטיות. ובהתמסרות הזאת שלהם, החצי-תמימה, אל הטוטאלי".68 הפסימיות, הפסיביות, ההתרחקות ממעורבות וההתנתקות ההדרגתית מהחיים ה"יום-יומיים" הפכו לתעודת הזהות של הצעירים הישראלים, המעדיפים לאבד את עצמם בחינגות פסיכדליות מאשר להתמודד באופן ישיר עם התנאים והנסיבות של קיומם האישי והחברתי במציאות מסוכסכת.
הנטל הכבד שהחברה הישראלית מעמיסה על כתפיהם של צעיריה ממלא, ללא ספק, תפקיד מכריע בהתפרצות הדיוניסית של העשור האחרון. המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהצעיר הישראלי חי בה הפכה אותו פגיע במיוחד לקסם הבקכי; אולם ההיקף והעוצמה החריגים של ההיענות לפיתוי זה בישראל לא היו מתאפשרים לולא נכשלה החברה ביצירתו של אתוס תרבותי מנוגד. הרנסנס הניאו-פגני של תרבות ה"אקסטזי" משגשג בוואקום הרוחני והערכי שהותירה אחריה דעיכת הציונות הישנה, והוא ניזון מחוסר האמון שחשים צעירים רבים כלפי כל מה שמזכיר את הסיסמאות וההבטחות הגדולות משכבר. במצב דברים מעין זה, לאלה המוטרדים מעלייתו של דיוניסוס בצִיוֹן נחוץ בדיוק אותו הדבר שבלם את כוחו בעידנים שחלפו - לא אמצעים חדשים, אלא אמונה חדשה.
אסף שגיב הוא עורך משנה בתכלת.
הערות
1. מעריב, 3 באוקטובר, 1999.
2. נעם וינד, "מתמכרים לאהבה", זמן תל אביב, 8 באוקטובר, 1998, עמ' 52.
3. מעריב, 3 באוקטובר, 1999.
4. Pierre Brunel, ed., Companion to Literary Myths, Heroes, and Archetypes, trans. W. Allatson, J. Hayword, T. Selous (London: Routledge, 1992), pp. 303-304.
5. אובידיוס, מטמורפוזות (ירושלים: מוסד ביאליק, 1965), ספר רביעי, שורות 15-11.
6. רוב הפסטיבלים לכבוד דיוניסוס היו מתנהלים מחוץ לתחומי העיר, ביערות, בהרים, ולאחר רדת החשיכה. כמה מהחגיגות היו מתקיימות בהשתתפות נשים בלבד - הבקכות (בקכוס הוא אחד מכינוייו של דיוניסוס) או המאינאדות ("המתהוללות") - שהתנהגותן הפרועה ומשולחת הרסן הונצחה בטרגדיה הבקכות של אווריפידס. אווריפידס, הבקכות, תרגם יעקב שבתאי (תל אביב: הוצאת שוקן, תשנ"ה).
7. Erwin Rohde, Psyche: The Cult of Souls and Belief in Immortality among the Ancient Greeks, trans. W.B. Hills (Chicago: Ares, 1987), p. 258.
8. Erik Lund, Mogens Pihl, and Johannes Slok, A History of European Ideas, trans. W. Glyn Jones (London: C. Hurst, 1971), p. 22.
9. ההתמזגות של המאמין והאל הופכת את האדם ל"אנ-תאוס" - "מכיל את האל", ומכאן המושג אנתוזיאסמוס - התלהבות.
10. פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה, תרגם ישראל אלדד (ירושלים: שוקן, תשל"ו), עמ' 51.
11. ניטשה, הולדת הטרגדיה, עמ' 24.
12. Georges Bataille, The Accursed Share: An Essay on General Economy, trans. Robert Hurley (New York: Zone, 1993), vol. ii, p. 115.
13. Mircea Eliade, The Myth of Eternal Return, or Cosmos and History (Princeton: Princeton, 1959).
14. שלמה גיורא שוהם, מרד יצירה והתגלות (תל אביב: אוריין יזמים - מוציאים לאור, תשמ"ו), עמ' 17-16.
15. ראה בעניין זה Ioan M. Lewis, Ecstatic Religion (New York: Penguin, 1971). לסקירה מרתקת של תרבות שאמאנית בת-זמננו מומלץ לעיין בספרו של נחום מגד, שערי תקווה ושערי אימה (תל אביב: מודן, 1998).
16. הדוגמאות הבולטות הן המיסטריות של דמטר באלאוסיס או בפליה שבאטיקה ובפנאוס שבארקדיה.
17. הפולחן הדיוניסי זכה למעמד רשמי בקורינתוס בימי פריאנדרוס, בסיקיון בימי קלייסתנס ובאתונה בימי פייסיסטרטוס, ועוד. ראה בעניין זה ישראל שצמן, אנציקלופדיה של העולם הקלאסי (ירושלים: ספרית מעריב, 1981), כרך א, עמ' 162.
18. ניטשה טען כי היסוד האפוליני, המעודן, הרציונלי, הגן על התרבות היוונית מפני גילויי הברבריות והפריצות שאפיינו את החינגות הדיוניסיות בתרבויות אחרות. "נגד הריגשות הקודחות שבחינגות אלה...", כתב, "היו כנראה היוונים עצמם מחוסנים ומוגנים זמן ממושך למדי בזכותו של אפולון, המתנשא כאן במלוא גאונו, ואשר לא יכול היה למצוא עוצמה מסוכנת יותר לזקוף נגדה את ראש המידוזה שלו, מאשר זו הדיוניסית המעוותת לגסות ולזועה". שני הכוחות התרבותיים האלה, טען ניטשה, "שרויים במאבק מתמיד תוך התפייסויות עונתיות בלבד", אולם בתוך כך הם "מגרים זה את זה ללידות חדשות וחזקות". ניטשה, הולדת הטרגדיה, עמ' 21, 27.
19. יש להדגיש שהתופעה האקסטטית הוסיפה להתקיים במסגרת הדתות המונותאיסטיות הגדולות, וניתן להבחין בה בפעילויות של המתנבאים במקרא, אצל מספר קדושים ומיסטיקנים נוצריים (כגון ג'יליאן מנורוויץ', פרנציסקוס מאסיזי, תרזה מאווילה, קתרינה מסיינה ואחרים), וכן אצל החסידים היהודים או הדרווישים המוסלמים. ועם זאת, מתופעות אלה נעדר האלמנט הפראי ומשולח הרסן שהיה חלק בלתי נפרד מהאקסטזה הדיוניסית. בהקשר זה הבחין אברהם יהושע השל בין מצב אקסטטי "מהסוג הקודח והפראי... הנובע מגרוי-יתר ומתח רגשי" לבין "הסוג המפוכח והמהורהר, שהוא התעלות של הנפש במצב של רוגע מוחלט, המאפשר לאדם לחרוג מעבר למגבלות התודעה". Abraham J. Heschel, The Prophets (New York: Harper, 1962), part II, p. 105. אפילו אם "רוגע מוחלט" אינו מאפיין בדיוק כמה מהפרקטיקות האקסטטיות שניתן למצוא ביהדות, בנצרות או באיסלאם, ברי כי דתות אלה מחויבות לקוד אתי נוקשה, המבדיל אותן מטירוף החושים הדיוניסי. לדיון באקסטזה המיסטית, ראה Evelyn Underhill, Mysticism: A Study in the Nature and Development of Man’s Spiritual Consciousness (New York: Noonday, 1955); בן עמי שרפשטיין, החוויה המיסטית (תל אביב: עם עובד, 1972).
20ֶ Carlo Ginzburg, Ecstasies: Deciphering the Witches’ Sabbath, trans. R. Rosenthal (New York: Pantheon, 1991).
21. בהולדת הטרגדיה הביע ניטשה את תקוותו כי התרבות הגרמנית, ובעיקר המוסיקה הוואגנריאנית, תהא נושאת הבשורה הדיוניסית. מאוחר יותר בכתביו זנח ציפיות אלה, ומיקד את ערגתו לשובו של דיוניסוס בדמותו של העל-אדם.
22. ניטשה, הולדת הטרגדיה, עמ' 110, 119.
23ֶ Timothy Leary, Ralph Metzner and Richard Alpert, The Psychedelic Experience: A Manual Based on the Tibetan Book of the Dead (New Hyde Park, NY: University Books, 1970), p. 59.
24. מרטין בובר, תעודה ויעוד (ירושלים: הספריה הציונית, תשכ"א), כרך ב, עמ' 215.
25. Camille Paglia, Sex, Art and American Culture: Essays (New York: Vintage, 1992), _p. 212. פליה עצמה טוענת כי "ילדי הפרחים", בהעניקם פרשנות נוסח רוסו לרוח הדיוניסית, זיהו אותה בטעות כעקרון העונג הפרוידיאני, תוך שהם מתעלמים מהאספקט האכזרי וההרסני שהוא חלק ממהותה האמיתית. סילוף זה, כך גורסת פליה, משותף גם לפרשנות שהעניקו הרומנטיקנים של המאה התשע-עשרה לדמותו של אל היין והפוריות.
26. רונלד צבי טרוטוש, בתוך הכתבה "דור ה- E", תל אביב, 17 ביולי, 1998, עמ' 57.
27. בניגוד לסמים פסיכדליים דוגמת האל-אס-די המשנים את מצב התודעה של המשתמש ומעניקים לו חוויות שהן אמנם עזות, אך קשה לבטאן או להטמיען בחיי היום-יום, האקסטזי מותיר את המשתמש במצב תודעה מועצם אך נורמלי, ובכך מאפשר לו לזכור ולעכל את החוויות שהוא מעורר. התוצאה היא שינוי הדרגתי בצורת החיים של האדם. במאמר בגרדיאן מציין ניקולאס סאנדרס כי 137 משתמשי "אקסטזי" שראיין דיווחו על תמורה גדולה בחייהם בעקבות השימוש בסם, ועל הפיכתם לאנשים "קרובים יותר לטבע, רגועים ומעריכים יותר את החיים בכללותם". גרדיאן, 22 ביולי, 1995. מצוטט באתר האינטרנט www.ecstasy.org.
28ֶהמוסיקה האלקטרוניצ נולדת, למעשה, בארצות-הברית, והתרכזה סביב שלושה מוקדים עיקריים: תת-הז'אנר "טרנו" נוצר בדטרויט, ה"האוס" בשיקגו וה"גראז" בניו יורק".
29ֶטרוטוש "דוד ה- E", עמ' 57.
30.גרדיאן, 22 ביולי, 1995. מצוטט באתר האינטרנט www.ecstasy.org.
31. טרוטוש, "דור ה- E", עמ' 57.
32. ניטשה, הולדת הטרגדיה, עמ' 25.
33. זהו הבדל משמעותי בין תרבות הטראנס הדיוניסית האסקפיסטית ליומרות הרוחניות של "העידן החדש". בעוד שתנועות "העידן החדש" מנסות לשחזר במכוון כמה מהאלמנטים המיסטיים של העידן הפגני, עולמם של ה"רייבים" והמועדונים מחיה את האקסטזה הפראית של הפולחן הדיוניסי מבלי לייחס לה משמעות עמוקה כלשהי.
34. בהשראת שם ספרו של דוגלאס קופלנד Douglas Coupland, Generation X: Tales for an Accelerated Culture (New York: St. Martin’s, 1991) .
35. Ryan Moore, “‘... And Tomorrow Is Just Another Crazy Scam’: Post-Modernity, Youth, and the Downward Mobility of the Middle Class,” in Joe Austin and Michael Nerin Willard, eds., Generations of Youth: Youth Cultures and History in Twentieth-Century America (New York: New York University, 1998), p. 254.
36. סרן קירקגור, או-או, תרגמה מרים איתן (ירושלים: מאגנס, תשנ"ו).
37. Francis J. Lescoe, Existentialism: With or Without God (New York: Alba House, _1974), p. 36.
38. מצוטט בראש הספר: אירווין ולש, אקסטזי, תרגמה אילת יגיל (תל אביב: כתר, 1998).
39. ירון טן-ברינק, בתוך הכתבה "דור ה- E", תל אביב, 17 ביולי, 1998, עמ' 57.
40. ניטשה, הולדת הטרגדיה, עמ' 51.
41. יואב בן דב, "מחכים לבן-עמי", ניוזיק 5, אוגוסט 1999, עמ' 58.
42. "האקסטזי - לא חוקי ופרובלמטי ככל שיהיה - עשה טוב לחיי הלילה של תל אביב. הוא פתח ושחרר את הסצינה, כי מה לעשות - כשאנשים דלוקים, הם זקוקים באופן נואש, ממש כמו אוויר לנשימה, לרחבת ריקודים. וכן, תמיד יהיה מי שיספק אותה". טרוטוש, "דור ה- E", עמ' 64.
43. ירון טן-ברינק וטל אריאל-אמיר, תל אביב, 25 בספטמבר, 1997, עמ' 16.
44. ארי שביט, מוסף הארץ, 26 בנובמבר, 1999, עמ' 27.
45. ארי שביט, מוסף הארץ, 26 בנובמבר, 1999, עמ' 27.
46. מעריב, 28 ביוני, 1998.
47. "הגילאים היו מ-21 ולמעלה, היום זה ירד מאוד, ילדים בני 14 מגיעים", אומר די-ג'יי מיקו, מדמויות המפתח ב"סצינה". ניוזיק 5, אוגוסט 1999, עמ' 29.
48. שחר בן הלוי, "למרגלות הר דציבלים", העיר, 5 ביוני, 1998, עמ' 64.
49. אתר האינטרנט צ'אישופ ((www.chaishop.com.
50. Bruce Feiler, “Trance Casts a Spell over the Youth of a Worried Israel,” in The _New York Times, Art and Literature, October 24, 1999, p. 35 (להלן "הטראנס מכשף את הנוער").
51. ארטה, 9 ביולי, 1999; עידו אמין, מוסף הארץ, 6 ביוני, 1997, עמ' 64.
52. יואב בן דב, "תרבות הטראנס בישראל: היבטים והקשרים", מקום למחשבה 2, ספטמבר 1998, עמ' 32-26.
53. בן דב, "תרבות הטראנס בישראל", עמ' 32-26.
54. הארץ, 11 בספטמבר, 1998.
55. העיר, 19 ביוני, 1998.
56. מעריב, 28 ביוני, 1998.
57. פיילר, "הטראנס מכשף את הנוער", עמ' 35.
58. ידיעות אחרונות, 10 ביולי, 1995.
59. ליאורה ארן-פרוכט, מוסף ג'רוזלם פוסט, 9 באוגוסט, 1996, עמ' 15.
60. ארי שביט, מוסף הארץ, 26 באוקטובר, 1999, עמ' 28.
61. גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997), עמ' 16.
62. יאיר לפיד, "פוטו רצח", פוליטיקה 23, עמ' 23-22.
63. אורי משגב, "נבואות אמסטרדמוס", העיר, 15 באוקטובר, 1999, עמ' 62.
64. ארי שביט, מוסף הארץ, 26 באוקטובר, 1999, עמ' 28.
65. אסף גפן, מעריב תרבות, 4 בספטמבר, 1998, עמ' 19.
66. ס' יזהר, ישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, ה' בתמוז תש"ך, 30 ביוני 1960, בארכיון מפלגת העבודה (בית ברל), 2-23-1960-78, עמ' 6.
67. מרדכי רוטנברג סבור כי נטישת הנשמה באקסטזה היא מעין חיסון נגד אימת המוות באמצעות צריכתו במינון נמוך וזמני. ראה מרדכי רוטנברג, פרד"ס הנפש: הגשר התרפויטי בין הרציונלי למיסטי (ירושלים: אקדמון, תשנ"ו), עמ' 127.
68. ארי שביט, מוסף הארץ, 26 באוקטובר, 1999, עמ' 35.
