הדפסהלאמיתו של דבר, תקציב מדינת קליפורניה לשנת 1967 היה רגע מכריע בקריירה של רייגן כמנהיג פוליטי. החוק במדינת קליפורניה קבע כי התקציב חייב להיות מאוזן, והעלאת המס של רייגן בשיעור של מיליארד דולר לשנה הייתה נחוצה כדי להתיישר עם החוק. יתר תקופת הכהונה של רייגן נסבה סביב מאמציו לבלום כל עלייה נוספת בהוצאות, במיוחד בהוצאות הרווחה, על מנת להימנע מהעלאת מס נוספת. חוק התקציב המאוזן של קליפורניה הפך לגורם מרכזי במאבק. רייגן השתמש בו בכשרון רב על מנת להעביר לידיו את השליטה בסדר היום הפוליטי, על חשבון הדמוקרטים בבית הנבחרים, ובה בעת גם שכנע את הבוחרים בקליפורניה שהם אינם מחויבים לממן כל תכנית סוציאלית שפוליטיקאים בזבזנים מציעים. התקופה שבה כיהן רייגן כמושל קליפורניה (1966-1974) הייתה, לפיכך, תקופה מעצבת, שבמהלכה התגבשו השקפותיו על מדיניות רווחה ותקציב, כמו גם יכולתו לשלוט בבית מחוקקים מרדן - גורמים שתפסו מקום חשוב מרגע שנכנס לבית הלבן. עמדתו של רייגן בעניין הגבלת הוצאות הממשל, והשימוש בחוק התקציב המאוזן כדי לפעול לפיה, ממשיכים לעצב את מדיניות הפנים של ארצות-הברית עד היום.
בורותו של מוריס בענייני ציבור ניכרת שוב כשהוא דן בתקופת הנשיאות של רייגן. מוטיב מרכזי במדיניות החוץ של רייגן היה המאבק הפוליטי נגד ברית-המועצות. בתודעת הציבור קשור מאבק זה בתכנית פיתוח ההגנה נגד נשק גרעיני, היא "היזמה להגנה אסטרטגית" (אס-די-אַי) או "מלחמת הכוכבים". הסובייטים ידעו שהטכנולוגיה והמשאבים הכלכליים הנחוצים לפיתוח מערכת הגנה נגד נשק גרעיני אינם ברשותם, אך חששו מאוד שאלה דווקא מצויים בידי ארצות-הברית. לפיכך הם הציבו את ביטול תכנית האס-די-איי כמטרה העיקרית במדיניות החוץ שלהם. סירובו של רייגן לוותר בעניין זה גרם בשלב מסוים לקריסת השיחות לפירוק הנשק הגרעיני, שבגינה ספג גינויים מצד יונים אמריקנים, אשר סברו כי מלחמת הכוכבים היא פנטזיה המגדילה את הסיכוי למלחמה. אולם בסופו של דבר, דבקותו של רייגן בקידום תכנית הפיתוח שכנעה את הסובייטים שאין ביכולתם להתחרות באמריקה במרוץ חימוש ממושך. הם שבו לשולחן המשא ומתן תוך קבלת התנאים של ארצות-הברית. מוריס כותב הרבה מאוד על "היזמה להגנה אסטרטגית", אבל גם כאן אינו עושה כל מאמץ להסביר את חשיבותה בהקשר האסטרטגי והפוליטי הרחב יותר. מתקבל הרושם שהוא מתמקד בפרשה זו בעיקר בגלל ערכה הספרותי - הדרמה של מפגשי רייגן וגורבצ'וב בז'נבה וברקייוויק - ומשום שהוא עצמו ליווה את רייגן לפסגת ז'נבה בשנת 1985.
ועם זאת, אין לראות בעימות על האס-די-איי, דרמטי ככל שהיה, את נקודת המפנה במאבק בין המזרח למערב, עובדה שככל הנראה מוריס אינו מודע לה. נקודת המפנה האמיתית התרחשה מספר שנים קודם לכן, בשנת 1983. באותה עת נסב העימות בין ארצות-הברית לברית-המועצות על מערב אירופה: ארצות-הברית ביקשה לשמר את השלמות הפוליטית של נאט"ו, ואילו ברית-המועצות - להרוס אותה. האמצעי שבו בחרו הסובייטים היה פרישׂת כוחות גרעיניים לטווח בינוני (אַי-אן-אף) - בעלי יכולת פגיעה במערב אירופה אך לא בארצות-הברית. בתגובה החליטה נאט"ו לפרוש במערב אירופה מערכת אמריקנית דומה, שכללה טילי פרשינג-2 וטילי שיוט מכוונים לעבר ברית-המועצות. הסובייטים ניסו לבלום צעד זה באמצעות איומים מרומזים שלפיהם עלול מהלך זה להצית מלחמה. בעידודם קמה ברחבי מערב אירופה תנועת מחאה המונית נגד פרישת הכוח הגרעיני האמריקני.
אילו הצליחה המערכה הסובייטית להניע את ממשלות מערב אירופה לסטות מן המדיניות המוסכמת, היה הדבר מסמן את התפוררותה של הברית האטלנטית ואת הצלחתה של מוסקבה, לאחר שלושים שנה של מאמץ, לנטרל את המעצמות האירופיות. הניצחון הדיפלומטי העיקרי בקריירה של רייגן היה בחירתן של ארצות-הברית ובעלות בריתה באירופה להתעלם מן האיום הסובייטי חסר השיניים, ולדבוק יחד במטרה של פרישת הכוח הגרעיני האמריקני. הצלחה מדינית זו היא אשר המחישה לסובייטים שאין ביכולתם לפורר את נאט"ו באמצעות דיפלומטיה בריונית. הסובייטים חששו כבר קודם לכן שחסרים להם הנשק והטכנולוגיה הדרושים כדי להתחרות עם נאט"ו במלחמה קונבנציונלית; כך שאי-יכולתם להביס את נאט"ו בזירה הפוליטית סימנה את הכישלון המוחלט של שלושים שנות מדיניות חוץ וכלכלה סובייטיות, שבהן ניסו להכפיף את אירופה לשלטונה של ברית-המועצות, על אפה ועל חמתה של ארצות-הברית. כישלון זה סלל את הדרך לעליית גורבצ'וב ולפרסטרויקה, אשר הביאו בסופו של דבר להתפוררותה של ברית-המועצות. הניצחון הדיפלומטי בפרשת הפרישה הגרעינית האמריקנית באירופה יצר את היסודות הפוליטיים הנחוצים ל"יזמה להגנה אסטרטגית". בפעמים הספורות שבהן מזכיר מוריס עניין זה, הוא מפגין חוסר מודעות מוחלט לחשיבותו.
היסוד להצלחה המדינית של רונלד רייגן היה נעוץ בשליטתו בפוליטיקה האמריקנית, ביכולתו לקבוע את קווי העימות הפוליטיים העיקריים במדינה, לנצח בעימותים אלה בקלפי, ולעצב מחדש את המדיניות - תחילה בקליפורניה, ולאחר מכן באמריקה ובעולם - בהתאם לחזונו. מוריס אינו מנתח את מקור כוח המשיכה של רייגן בעיני הבוחר האמריקני. הוא גם אינו מעוניין באופן שבו השיג רייגן את ניצחונותיו האלקטורליים. מסע הבחירות של רייגן לנשיאות בשנת 1984 היה מלאכת מחשבת פוליטית ממדרגה ראשונה. ביודעו שנשים הן רוב בקרב הבוחרים, ושרובן נוטות להצביע נגדו, ניהל רייגן עם אנשי צוותו מערכה מיומנת שבסיומה זכה ברוב דחוק של קולות הנשים בנובמבר 1984. בקרב הגברים השיג רייגן יתרון מספרי חסר תקדים. ואולם, בספר עב הכרס שכתב מוריס זוכה מערכת הבחירות של 1984 לעמוד של אנקדוטות בלבד, והמרוץ של 1980 אף לפחות מזה.
אדמונד מוריס מגיש לקורא אסופה של סיפורים, זיכרונות ואמירות, חפה כמעט לחלוטין מכל ניתוח או פרספקטיבה. נראה שמוריס מסתמך על כך שרוב קוראיו היו כבר בוגרים בעלי מודעות פוליטית בתקופת הנשיאות של רייגן, ועל כן יש ביכולתם להעריך באופן אינסטינקטיבי את הדומיננטיות של רייגן בפוליטיקה האמריקנית, ואת השינוי העמוק שחולל בסדר היום הפוליטי והכלכלי בעולם כולו. לכן מוריס אינו רואה לעצמו חובה להסביר את הדברים האלה. כחומר גלם להיסטוריונים שיבואו אחריו, מעניק מוריס לקורא כרך נגיש עם מפתח עניינים עשיר. אולם חוקר או סטודנט מן הדור הבא, שינסו להבין את תפקידו של רייגן בעיצוב הדומיננטיות האמריקנית בפוליטיקה העולמית על סף המאה העשרים ואחת, ימצאו בספר זה תועלת מועטה בלבד.
